קולות מואדי סאליב, 1959חנה שם-טוב [08.07.2009]

הערת הסבר

50 שנה מלאו למרד ואדי סאליב, ציון דרך מרכזי בתולדות המחאה החברתית בישראל. חנה שם-טוב, פעילה חברתית מסורה ועיתונאית קומוניסטית, שנפטרה בשנה שעברה לאחר מחלה קשה, סיקרה מקרוב את המרד והלכה והתקרבה תוך כדי כך לפעילים העיקריים, כשהיא משלבת דיווח במעורבות. חנה עצמה, בת להורים שהגיעו לפלסטין המנדטורית פעמיים מגרמניה – פעם אחת כציונים, ופעם שנייה, לאחר שזנחו את הציונות וחזרו לברלין, כפליטים הנמלטים מעליית הנאציזם, הפכה בהמשך לרעייתו של אחד ממנהיגי הנאבקים בואדי סאליב, יוסף שם-טוב.

אנו מביאים להלן ככתבה וכלשונה כתבה שפירסמה ב"קול העם", בטאון המפלגה הקומוניסטית, ב-14 באוגוסט 1959. מבחינות מסוימות מסמנת הכתבה נקודת מפנה בדיווח: גם לפני כן ניכרה כמובן אהדת העתון למוחים, אך רשימת קודמות – גם של חנה עצמה – שמרו על מרחק זהיר, הן נוכח צורת המחאה והן נוכח אופיה העדתי. העתון הכיר אומנם ב"קיפוח העדתי והסוציאלי" שביסוד פעולות המחאה, אך הדיווח נשאר דיווח "מבחוץ", כזה הצופה באהדה ובדאגה במתרחש ומקפיד לשלב את האירועים במסורת הניתוח הפוליטי הקיים, המבליט את הצורך ב"מאבק מעמדי" נגד "משטר הניצול והמצוקה" ומסתייג מביטויי המחאה העדתיים, בהם הוא רואה ביטויי פלגנות שמקורה בשלטון מפא"י.

הרשימה שלהלן משנה את נקודת המבט: היא עוברת מהחזית הפומבית, מדיוני בית-המשפט – אל בתיהן של משפחות העצורים, מהעימות שבין הגברים העצורים לבין רשויות המדינה והשופטת שטרקמן – למצוקתן של משפחות העצורים הנושאות בנטל, לדיכוי היומיומי והמאבק על כבוד אנושי. במשפטים קצרים היא מעבירה לקוראים את התנסותן של הנשים, המכתתות רגליהן מהבית לבית-החולים, לבית הכלא ומשם למשטרה; האירוע הדרמטי פותח צוהר לקיום החברתי הרגיל, והדיווח על הקשיים המיוחדים שבעקבות המעצרים מתמזג בתיאור המצוקה היומיומית וההתמודדות איתה. מבחינה זו, כותרת הכתבה מטעה: הקול המרכזי בכתבה הוא קולן של הנשים הנאבקות, השורדות, המתמודדות עם ניכור וזלזול מצד עובדים סוציאליים, רופאים ושוטרים – קול חי של עברית מדוברת, ככל שמוסכמות השפה העיתונאית החגיגית של שנות החמשים יכולה לאפשר. פה ושם אפשר להבחין במגע אוריינטליסטי, בהתפעלות מן "הצמות הקלועות" ובתיאור הניקיון כערובה לתרבות; כתבות כאלה היה גם נהוג לסיים באותה תקופה ב"מסקנה פוליטית", בהתוויית "דרך המאבק הנכון", ובכל זאת: בנסיון לשחזר את קולם של המדוכאים, להקשיב לנשים מזרחיות הנאבקות, לא נוכל להתעלם ממסמך היסטורי, שמעטים כמוהו בעתונות העברית.

הגידו איה בעלי? איה האב?

– התחננו במשטרה בני משפחות עצורי ואדי סאליב השרויים במצוקה איומה

"כל יום הלכתי למשטרה, שיגידו איפה, בעלי, אבל לא אמרו; רק תגידו לי איפה הוא, ביקשתי, אבל הם בשום אופן לא רצו להגיד" – אומרת אטיאס לאה מואדי סאליב.

"כל יום עוברת על יד בית המשפט, אולי יביאו אותו, אבל את בעלי לא מביאים".

"גם את הטבעת של בעלי נתתי בערבות אצל המכולת, שיתן אוכל. בעזרה הסוציאלית ובמשטרה אומרים לי: עכשיו תלכי למכולת אחרת ותקחי בהקפה," אומרת אשת בן כליפה שנמצא גם הוא במעצר.

הגברת שטרקמן, בכהנה כשופטת, הוציאה צווי מעצר בקבלנות. היא מיהרה מאוד. אמרה שילדתה מחכה לה בבית. הלכתי לואדי לראות מה מצבן של אותן משפחות, של אותם ילדים, אשר הגב' שטארקמן כה הזדרזה להוציא צווי מאסר נגד אבותיהם.

מלכה שמחה, פקוחת עיניים גדולות שחורות ויפות להפליא, צמותיה קלועות לה כנזר על ראשה, ישבה על הרצפה ליד העריסה והיניקה את בתה – תינוקת בת שלושה חודשים. החדר בעל תקרת הקימורים היה נקי למשעי, הרצפה ממורקת, המיטות מוצעות בקפדנות, כמעט ולא ניכר בו בחדר, כי גרות בו, בחדר האחד, עשר נפשות – עשרת בני משפחתו של דוד מלכה, המוחזק זה שבועיים במעצר. גם ארון המזון של המשפחה נקי, נקי גם ממזונות.

שמונת הילדים והאם נשארו בבית ללא אב מפרנס. באו בשבת בצהריים, פגשוהו בסימטה על יד ביתו. אמרו לו שרק יגש למכונית המשטרה כדי לתת עדות. שם העלוהו בכוח על המכונית. התנגד בתחילה. עכשיו מאשימים אותו בתקיפת שוטר, בגלל אותה התנגדות שבאה עם מעצרו, אבל למה עצרו אותו? האם הלכה יום-יום למשטרה שיגידו איפה הוא. רק אחרי שבוע נודע לה באמצעות עורך-דין איפה הוא עצור. יש נשים שעד היום אינן יודעות – אומרת מלכה שמחה.

לא נותרה פרוטה בבית. הבעל עבד בתור פועל בנין פשוט ואיך יכלו לחסוך ממשכורת זו, שצריכה היתה לפרנס עשר נפשות. וזה רק שנה וחצי שהוא עובד בבנין. לפני כן עבד בעירייה. עבד עבודה מלאה, בהוצאת זבל, אבל קיבל שכר דחק.

נכון, קיבלו ארבעים לירות מהעזרה הסוציאלית. אבל כמה זמן זה יכול להספיק? כאשר באו למשרד העזרה הסוציאלית שנית, והיו שם עוד משפחות, – מספרת אחת הילדות, בנות המשפחה – "העובדת הסוציאלית הרימה את הטלפון ואמרה: 'הלו, הלו משטרה', ואז הלכנו משם וכאשר ירדנו במדרגות עלתה המשטרה".

לא חסו גם על חולי שחפת!

הילדה הלכה לקרוא לשכנה, גם בעלה עצור. ולאה אטיאס מספרת: "זה שמונה שנים, בעלה הוא חולה שחפת. כבר עבר ניתוח. עכשיו צריך להיכנס לבית הבראה, לקראת הניתוח בריאה השנייה." היא מראה לי אישור של "הליגה למלחמה בשחפת", שהוצא ב-4.8. ממשרד "הליגה" פנו למשטרה, אך ללא הועיל. אטיאס סולימן נשאר עצור. בליל שבת יצא כדרכו לרחוב – מספרת האשה – על יד קולנוע "הדר". עמד עם כל האנשים. כאשר המשטרה החלה להדוף את האנשים, נפל. התנפלו עליו באכזריות והיכו באיש ששכב על הארץ. מחוסר הכרה הובא לקופת-חולים, משם לבית-החולים רמב"ם. כאשר באה בשבת לבקרו, אמר לה הרופא בכעס מה: "למה לא בדקת בבית? כבר שלחנו את בעלך הביתה". בשבת אחה"צ נודע לה מפיו של מכר, כי בעלה עצור ב[כלא] ג'למה. הלכה לבקרו ומצאה אותו תשוש וחולה. בקושי סחב רגליו לחצר. כאשר באה לשם שנית, ביום שני, כבר לא היה בג'למה. השוטרים אמרו לה כי כבר שוחרר. שתלך הביתה לראותו. חזרה הביתה, אך הוא איננו. שוב כיתתה רגליה למשטרה, יום-יום ללא הועיל. לא אמרו לה היכן בעלה. כעבור שלושה ימים, סיפרו לה בשכונה, כי את החולים לקחו לרמלה. נסעה לרמלה ושם מצאה את בעלה. עדיין הוא עצור שם. היא וילדיה מחכים לו בדאגה, ובינתיים אין ממה לחיות.

"פרצו את הדלת אחרי חצות ואסרו את בעלי"

את בן כליפה – מספרת אשתו – עצרו ב-1:30 בלילה. "באו, אפילו לא דפקו בדלת. פרצו את הדלת המון שוטרים, לפחות שלושים ולקחו אותו. שני תינוקות יש לה, הגדול בן שנתיים, והיא בהריון. בעלה עובד בדחק. מאז השתחרר מהצבא הוא עובד בדחק. בעזרה הסוציאלית נתנו לה 20 לירות. כאשר באה שנית, כעבור חמשה ימים, צעקו עליה: "למה באת שוב? למה כבר גמרת את עשרים הלירות?"

אפילו ללחם וחלב בשביל הילדים זה לא מספיק – היא אומרת בכעס. וכאשר האשה באה לשאול במשטרה על בעלה, אומרים לה: "אל תדאגי לבעלך, תדאגי לילדים"…

*

מהו החוק אשר בשמו מתאכזרים כך בעצורים ובמשפחותיהם, בעצורים שהמשטרה מתחילה עתה לשחרר חלק מהם, באין לה הוכחות נגדם? אולם עדיין עצורים 50 מביניהם. במשך שבועיים התעללו כך בהם ובמשפחותיהם. הנה כך, שוב לא נותר אלא לחזור: הדיכוי המשטרתי אין בכוחו לפתור בעיות; הוא לכל היותר מצליח להטיל פחד לתקופת-מה, להשליט אימה בואדי, אולם יחד עם זאת הוא זורע שנאה, שנאה עמוקה למשטר אשר נוסף על המצוקה והסבל הוא גם משליט טרור משטרתי. והשנאה הזאת למשטר, בסופו של דבר, תגבר גם על הפחד, וגם תמצא את דרכי המוצא הנכונים, בדרך המאבק הנכון, נגד משטר זה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: