מחלוקת בציון פרק תשיעי ניצול וקיטוב


#11,ימחלוקת בציון – פרק תשיעי – התפתחות כלכלית, ניצול וקיטוב
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:38
בתגובה להודעה #10

ערכתי לאחרונה בתאריך 19.08.05 בשעה 16:39 בברכה, תמר בורסוק

פרק תשיעי
התפתחות כלכלית, ניצול וקיטוב

ראינו בפרק החמישי כיצד הממסד הציוני, במחנות שלו מסוגיהם השונים הפך ל"מעמד פועלים" 750,000 ספרדים ממדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בפרק זה, אסביר כיצד ישראל האשכנזית ה"סוציאליסטית" והקפיטליסטית גם יחד ניצלה אותם למטרות התפתחותה הכלכלית ושליטתה הפוליטית ואמשיך לקיטוב החברתי שנוצר כתוצאה מהמדיניות הזאת.

1. התפתחות תעשייתית

בתקופת המנדט הבריטי, התעשייה הציונית הייתה תת-מפותחת. היה לה כוח עבודה ושוק קטנים וחסרים היו לה השקעות וציוד מודרני. בתי החרושת הקטנים שלה התרכזו בעיקר בהרכבת רכיבים מיובאים. לאחר הקמת המדינה, המדינות הערביות-אסלאמיות סיפקו לישראל מאות אלפי עובדים, ואלה היו האנשים, בנוסף לאלו שבאו מהמדינות הסוציאליסטיות, אשר הרחיבו את השוק הצרכני. הגירה המונית זו סייעה לישראל לייבא תקציבים בצורה של תרומות מיהודים, מענקים אמריקאיים, פיצויים מגרמניה, וכיוצא באלה. וכך סופקו לישראל כל התנאים הנחוצים להתפתחות כלכלית מהירה: כוח עבודה, תקציבים ושוק לצרכן.
אחוז תקציה הפיתוח מתקציב הממשלה שהושקע על ידי הממשלה בתעשייה היה כך:
1948-1953 11 אחוז
1954-1955 16 אחוז
1956-1959 19 אחוז
בין 1955-1958 17.5 אחוז מהמכונות המיובאות באו מגרמניה כפיצויים,1 וב-1958 הבנק לפיתוח כלכלי נוסד.
כתוצאה ממדיניות כלכלית זו, בין (1959-1965) מספר העובדים בתעשייה היה בממוצע 25 אחוז מכלל כוח העבודה. האבטלה ירדה מ-9 אחוז בשנות החמישים ל-4 אחוז החל משנת 1961. הזרז הבסיסי לתאוצה בהתפתחות זו היה הגישה לכוח עבודה זול, אשר סייעה לבעלי העסקים לגרוף רווחים מאסיביים. בין 1958- 1963, שהייתה תקופה של תיעוש מהיר, המרחק בין הכנסות עליונות ותחתונות התרחב במידה ניכרת.
אלה שהפיקו תועלת ממדיניות התיעוש של המדינה היו פרויקטים פרטיים ושל ההסתדרות אשר היו בשליטתם של המתיישבים האשכנזים ואשר קיבלו סכומים אדירים מכספי הממשלה בצורה של הלוואות נמוכות ריבית, תשלומי מיסים נמוכים, ונהנו מתמריצים כספיים שונים, נוסף על גישה לצבאות של פועלים זולים.
מכוח ההתפתחות התעשייתית הזאת מעמד חדש של אשכנזים נולד – רובד שירותים של מהנדסים, מנהלים ומורים באוניברסיטה שהכשירו ולימדו את המומחים, אנשי השיווק ובנקאים וכיוצא באלה. לשנת 1975 המעמד הזה היווה 32.4 אחוזים מכוח העבודה הכולל של האשכנזים (בהשוואה ל-11.8 אחוז בלבד ספרדים שהיו מדרגה שנייה בהשוואה לבכירים והמנהלים האשכנזים). הפער הזה בין הקבוצות האתניות התרחב בדור של אלה שנולדו בפלסטינה, עם 42 אחוזים אשכנזים ורק 12.2 ספרדים.3 ברור ללא ספק, שתיעוש מואץ זה אפשר לאשכנזים שהיו יחסית מדלת-העם לטפס על הסולם הסוציו-אקונומי על גבם של הספרדים.
את הפער במעמד הפועלים ניתן לראות בנתונים הבאים: 25.5 אחוז מהאשכנזים עובדים כפועלים (על פי רוב מיומנים), ו-42.1 מהספרדים (על פי רוב בלתי מיומנים). הפער הוא רב יותר בקרב הדור שנולד בפלסטינה: 17.4 אחוז אשכנזים ו-42.4 אחוז ספרדים.4 אפילו הספרדים שהצליחו להעפיל למבצר האשכנזי ורכשו תפקידים ממשלתיים מהווים רק מגזר מתרפס באריסטוקרטיה האשכנזית השולטת.
לשנת 1965 היו 43,750 עובדים בתעשיית הטקסטיל, זאת אומרת, כפול מהמספר של 1955, וזה גרם לעלייה של 250 אחוז בתוצרת.5 ערך היצוא עלה מ-5.7$ מיליון ל-46.6$ מיליון במהלך אותה תקופה.6
הממסד תמך בתעשיית הטקסטיל בגלל ההשקעה הנמוכה הנחוצה לפיתוחה, הרווחים הגדולים שהיא ייצרה וקיומו של פרולטריאט בעיירות הפיתוח כמו דימונה, קריית שמונה, אופקים וקריית גת וכיוצא בהם.
מספר העובדים בתעשיית ההלבשה עלה מ-13,490 ב-1961 ל-30,590 ב-1972. מספר העובדים הספרדים בתעשייה הזאת עלה פי ארבע בעוד שמספר האשכנזים עלה רק ב-170 אחוז.7 השכר היה נמוך מהממוצע הלאומי ולספרדים היו תפקידי הנהגה רק ב-46 מתוך 334 מפעלים. כל המפעלים הגדולים היו בשליטתם של המתיישבים האשכנזים.8
היו 168 מפעלי מתכת עם יותר מ-80 עובדים, בעוד שהיו רק 28 לפני הקמתה של ישראל. רוב מפעלי המתכת היו בשליטתם של חברות אשכנזיות כמו כור, כלל, חברת ההשקעות של בנק דיסקונט , וכדומה. רק 17 מתוך 170 מפעלי המתכת המעסיקים יותר מ-80 איש היו בשליטתם של הספרדים ואלה היו בפועל חברות בת של החברות הגדולות.10
היזמים-העתידיים האשכנזים היו מקבלים סיוע בצורה פעילה מידי המדינה. בסוף שנות השישים, הממשלה נתנה לבעלי תעשיית היהלומים הלוואות נוחות נמוכות ריבית עד למעלה של 80 אחוזים מעלות החומרים הגולמיים שלהם ו-90 אחוז מהוצאות הייצוא וסייעה להם למצוא ולהכשיר את כוח העבודה שלהם. כתוצאה מכך הרווחים זינקו פי 360 (1949-1970) והייצור עלה מ-2 מיליון לירות ישראליות ל-700 מיליון לירות ישראליות במהלך אותה תקופה, זאת אומרת פי 350 ומספר העובדים עלה מ-800 ל-9,500. 9 הקפיטליזם האשכנזי קיבל סיוע מסיבי מן המדינה.
התפתחות תעשיית הבנייה

ההגירה ההמונית הובילה להתפתחות תעשיית הבנייה עד למצב שבו 19-19 אחוזים של התוצר הלאומי הושקעו בה, בהשוואה ל-9-13 אחוזים באירופה המערבית בתקופת 1956-1965. 10 אחוז מכוח העבודה היה מעורב בבנייה ויחידות דיור חדשות נוספו מ-843,000 מטר מרובע ל-3,373,000 מטר מרובע, במהלך התקופה 1949-1962. 12
את הענף הזה של הכלכלה ניתן לחלק לשני חלקים: המגזר הציבורי, זאת אומרת דיור הנבנה על ידי המדינה, הרשויות המקומיות וסוכנויות ציוניות; והמגזר הציבורי, זאת אומרת נבנה על ידי הון פרטי. באופן טבעי, המגזר הפרטי בונה יותר טוב ודיור הרבה יותר מרווח, שהיה במיוחד עבור מהגרים חדשים מיוחסים. המגזר הציבורי בנה בתים קטנים וזולים עבור הספרדים למרות שהיו להם משפחות הרבה יותר גדולות מהאשכנזים. לדירות שהוקצבו לספרדים היה שטח קרקע של בין 45 ו-61 מטר מרובע במהלך התקופה של 1955-1965, בעוד שלמשפחה אשכנזית העניקו בין 75-92 מטר מרובע. 13
נוסף על כך, ההסתדרות נטלה על עצמה את בנייתם של 70,000 בתים יוקרתיים עבור האשכנזים14 באזורים המרכזיים של המדינה. הדיור לספרדים נבנה באזורים מרוחקים והם היו צריכים לשלם 65 אחוז מקדמה במזומן ועם השאר לשלם בתשלומים הנושאים אחוז ריבית גבוה. נוסף על כך, באזורים המרוחקים הספרדים היו צריכים לשלם סכום נוסף של 22 אחוז עבור הכבישים, פיתוח האדמות השכנות, בניית מערכת ביוב ורשת חשמלית. כוח העבודה שהשתמשו בו לפעילות הבנייה הזאת היה מורכב ברובו המכריע מספרדים ופלסטינים, במיוחד בעבודות הלא מיומנות ( זאת אומרת, "עבודה שחורה"). הניצול בענף הזה היה מכוער במיוחד, מאחר שהפועלים עבדו לסירוגין ונחשבו ל"בלתי-קבועים". אפילו סולל בונה, החברה של ההסתדרות, העסיקה 70-80 אחוז מעובדי הבנייה שלה על בסיס בלתי קבוע ושילמה להם פחות מהאשכנזים שעבדו בתעשייה הקואופרטיבית של ההסתדרות.
לפיכך, ההסתדרות הישגה רווחים רבים יותר מהבנייה מאשר כל ענפי הייצור האחרים, במיוחד התעשייה הקואופרטיבית (36 אחוזים לעומת 11.5 אחוזים מהתעשייה השיתופית).
אברהם כהן אמר שהבנייה במגזר המדינה וההסתדרות ב-1960 הניבו החזרים של 30-35 אחוזי רווח בהשוואה ל-60 אחוזים בסקטור הפרטי.15 אחת מתופעות ההתפתחות הכלכלית בתחום הזה הייתה הופעתה של חברת ההסתדרות, סולל בונה, ככוח רב עוצמה – לא רק בישראל אלא גם במדינות העולם השלישי – שהרחיבה את השפעת ישראל ובנתה בסיסים צבאיים לאמריקאיים בתורכיה ובמקומות אחרים. ב-1948 פדיון החברה הזו היה 5 מיליון לירות ישראליות ולשנת 1953 הוא היה 60 מיליון לירות ישראליות. ב-1958 חברת כור, שסיפקה לדרום אפריקה נשק, התפרקה מסולל בונה.
פעילות הבנייה הייתה מקבילה להופעתם של בנקים חדשים כדי ליצור קשר בין חברות הבנייה הממשלתיות ובין דיירי אזורי הפיתוח החדשים למגורים. אחד הבנקים הללו הוא בנק משכנתאות לשיכון שההסתדרות הקימה ב-1951. פעילות הבנקים התרחבה ביחד עם המזומנים והרווחים שלהם – וכולם תחת שליטה אשכנזית. עלינו גם להוסיף שההתפתחות התעשייתית, בעיקר בתעשיות המתכת, סייעו לפיתוח תעשיית החימוש הצבאי עד למצב שבו ישראל עתה היא מדינה מובילה בייצוא-נשק, במיוחד למדינות שבהם כלי נשק ישראליים הרגו חפים מפשע רבים.
3. התפתחות החקלאות

ההגירה ההמונית הצריכה הגברת ייצור המזון. בייצור ההדרים השתמשו ב-250,000 דונם ב-1945 והנתון הזה עלה ל-430,000 דונם ב-1978, בעוד שאדמות חקלאיות אחרות עלו מ-1,650 מיליון דונם ב-1945 ל-4,11- מיליון דונם ב-1958. נתונים אלו כוללים אדמות ערביות שהופקעו, כלומר האדמות של הפליטים וגם של הפלסטינים שנותרו בישראל. במהלך תקופה זו, ייצור הירקות עלה ב-330 אחוזים, ייצור הביצים ב-240 אחוזים, חלב ב-330 אחוז וחיטה ב- 340 אחוז, ומספר הטרקטורים עלה ב-510 אחוזים. התפתחות זו התרחשה בזמן שבו האוכלוסייה הוכפלה בגודלה. (מקורות ישראלים מתעלמים מן העובדה שהגדלה זו באוכלוסייה הייתה שווה למספר הפלסטינים שגורשו מבתיהם.) נוסף כל כך , הממשלה נטלה על עצמה את עבודות ההשקיה והייעור, שיבוח הקרקע, התחדשות תעשיית ההדרים וניצול קרקעות הערבים.
ערכה של התוצרת החקלאית עלה מ-274.2 מיליון לירות ישראליות ב-1949 ל-586.5 לירות ישראליות במהלך חמשת השנים שלאחר מכן, ואז הוכפלה שוב ב-1959. היצוא עלה מ-18$ מיליון ב-1949 ל-35$ מיליון ב-1964. ההשקעות בחקלאות עלו ב-300 אחוזים בין השנים 1948-1965, וכך ישראל הצליחה לספק לתושבים שלה את הירקות הנחוצים, ולפתח את ההדרים ואת תעשיית התוצרת החקלאית נוסף על תעשיות משק החי והעופות שלה. בין 1958-1960, המושבים החדשים ייצרו כמעט 60 אחוזים מתוצרת הירקות הכללית, 42 אחוז מן המספוא, 46 אחוז מקני-הסוכר והפיסטוקים, 35 מתוצרת החלב, ו-25 אחוז מתוצרת העופות. כל הייצור האחר מתקיים במושבים הוותיקים העשירים שהשתמשו בספרדים והפלסטינים בשכר נמוך כדי להרחיב את הייצור והרווחים שלהם, במיוחד בעבודות העונתיות הכרוכות בקטיף-פירות ומוצרים חקלאיים שמשתמשים בהם התעשייה, כמו כותנה. עובדי ההדרים על פי רוב קיבלו "שכר-חירום". העובדים הללו השתכרו 28 לירות ישראליות בחודש, בהשוואה ל-40 לירות ישראליות לעובדי הבניין, ו-41 לירות ישראליות לעובדי מפעל. הרווחים מגידול ההדרים הוכפלו, כתוצאה מהסיוע הממשלתי והציוד המודרני שישראל קנתה עם ההלוואות האמריקניות שהיא קיבלה. בין 1956-1959 הפדיון לדונם היה 450 לירות ישראליות שמהם 210 לירות ישראליות היו רווח. ילדי הפלסטינים והספרדים שעבדו במטעים האלה על פי רוב היו שרויים במצב של רעב. הייתי מרחיק לכת אפילו כדי לומר שהעבודה העונתית בחקלאות הייתה הגורם המפריד הגדול ביותר בין העריץ האשכנזי ובין המעמד התחתון הפלסטיני והספרדי.
נוסף על תעשיית ההדרים, הניצול היה נרחב גם בעיבוד מצרכים, כמו כותנה, סוכר וזיתים – למרות התמיכה הממשלתית ששולמה לבעלי העסקים הללו.
החקלאות סייעה לתקציב המדינה. הכותנה, לדוגמא, עובדה לראשונה ב-1954. לאחר עשר שנים בלבד שטח האדמה שהוקדש לכותנה היה 129,500 דונם, הייצור הגיע כמעט ל-20,000 טון, והרווח היה 92 לירות ישראליות לדונם. עיבוד קני הסוכר והפיסטוק התפתחו באופן דומה, עם השימוש במיכון מודרני, ועבודה זולה, במיוחד בקיבוצים האשכנזיים.
נוסף על כך, משרד העבודה השתמש בספרדים לעבודות השקיה וייעור ולנקז את אגם החולה, ומסר לקיבוצים 40,000 דונם נוספים, ולעבודות הללו הממשלה שילמה "משכורת חירום".
ההתפתחות החקלאית חפפה להתרחבות השירותים השונים כמו שיווק ( חברות תנובה והמשביר), פרויקטים לייצוא, תעשיות הקשורות לחקלאות בנקים ומוסדות פיננסיים. כל אלה שהוזכרו, יחד עם המעסיקים, הרוויחו רווחים ענקיים.16

4. התפתחות מנגנוני הממשלה

ההגירה המונית יחד עם קצב הילודה המהירה שלה, הצריכו את התרחבות מנגנון הממשלה. זה אפשר למתיישבים האשכנזים להיטיב עם עצמם ולכבוש את התפקידים הגבוהים ביותר של המדינה, כולל הממשלה, הצבא, ההסתדרות והסוכנות היהודית. בנוסף לכך, העוני של הספרדים הצריך את הקמתם של מוסדות סעד ובתי כלא כדי להתמודד עם הבעיות החברתיות והכלכליות שלהם. מרבית הפקידים הרשמיים של המוסדות הללו היו חברי קהילת המתיישבים, והמצב היה אותו דבר בחינוך שבו מספר התלמידים עלה מ-140,000 תלמידים ב-1948 ל-540,000 ב-1958. 17 אלה יצרו אלפי משרות בעלי שכר טוב עבור המתיישבים האשכנזים (ראה פרק שישי ושביעי). התפזרות, הרס המשפחות והמסורת והחיים השפלים במחנות, אבטלה ועוני כל אלה הובילו לניכור בקרב הצעירים, לזנות, התמכרות לסמים, גירושין, פשע ובעיות חברתיות אחרות. 90 אחוז מאלה הזקוקים לשירותי רווחה הם ספרדים, ו-90 אחוז מפקידי הרווחה הם אשכנזים!
ישראל הקימה ארבעה מוסדות חינוך מיוחדים באוניברסיטאות כדי להכשיר עובדים סוציאליים. מונו מחנכים, שזה אומר, עוד משרות לאינטלקטואלים אשכנזים ועובדים סוציאליים שהחדירו בהם תיאוריות חברתיות ריאקציונריות ומפלות.
כתוצאה מכך ארבע קבוצות חברתיות ניכרות נולדו בישראל. והם:
1. מנגנון המדינה, הכולל את הממשלה, ההסתדרות, הצבא והסוכנות היהודית.
2. בעלי עסקים ובנקאים.
3. מהנדסים, מומחים, ועובדים מיומנים.
4. עובדים מיומנים-למחצה ובלתי מיומנים, אוכלוסיית בתי הכלא, המובטלים, תת-התרבויות של השוליים, וכדומה.
שלושת הקבוצות הראשונות במהותן היא הקהילה האשכנזית, בעוד שהקבוצה התחתונה ביותר היא בעיקרה המזרח-תיכונים – זאת אומרת, הספרדים ואחיהם הפלסטינים. בכל ממסד ישראלי הלבנים הם מלמעלה, עם בודדים היוצאים מן הכלל. ההגירה ההמונית מהמזרח התיכון (ומזרח אירופה) סייעה לאשכנזים לאבטח לעצמם את העמדות הכלכליות, הפוליטיות והצבאיות.
בהרצאה שהוא נתן לחיילים על איך לדכא את הזהות של הערבים בשטחים הכבושים, הקצין האמריקאי (אשכנזי) שהתמחה בלוחמה פסיכולוגית אמר, "צריך לאלף את הערבים כמו שאדם מאלף כלב." כשחייל אשכנזי שאל אותו אם זה רלוונטי גם לספרדים שבאו מארצות ערב, הקצין השיב, "כן, רובם כמו הערבים, אבל אם נעשה את המרב שלנו, יהודים אמיתיים רבים יבואו מארצות הברית."18
אלישר מתריע

את ההיסטוריה של הציונות בפלסטינה מאייפנים הפרובוקציה, הפולריזציה והנפץ. זה לא חל על היחסים בין האשכנזים לספרדים בלבד אלא גם על היחסים עם הפלסטינים. המאבק של הפלסטינים התחיל עם האשכנזים בלבד, אבל זה הסלים להיות שסע יהודי/ערבי כללי, ומשם לסכסוך בינלאומי עם האיום של מלחמה גרעינית.
התנאים הקשים עבור הספרדים, במחנות של הציונים וההתפתחויות הכלכליות המואצות שהוזכרו למעלה, הובילו להאצת הקיטוב האתני. זו לא הייתה תופעה של פוסט-1948, אבל הייתה קיימת מראשיתה ממש של הנוכחות הציונית האשכנזית בפלסטינה, כפי שתיארנו בפרקים הקודמים.
ב-30 בנובמבר 1941, האינטלקטואל הגדול ביותר של תנועת העבודה הציונית, ברל כצנלסון, כתב בהפועל המזרחי19 " העובדים האשכנזים המאורגנים בתוך ההסתדרות ( ההתאחדות הכללית של ארגון העובדים) הרכיבו מעין-אריסטוקרטיה בהשוואה לעובד הספרדי החי בשוליה של ההסתדרות. מעמד מקופח זה יום אחד יתקומם נגד ההסתדרות אם תנאיו לא ישתפרו." אליהו אלישר, מנהיג הספרדים של ירושלים, ציטט את האמירה הזאת (של כצנלסון), אבל העיר שמאז פרסומה, התנאים של הספרדים החמירו פי עשר. 20
במאמרו,21 אלישר כתב ש"כל אחד יכול לקלוט טכנולוגיה מערבית אם נותנים לו את ההזדמנות, כפי שאינטלקטואלים ספרדים הוכיחו." אלישר האשים באופן מפתיע את הממסד הציוני ואת סוכניו בקרב הקהילה הספרדית על אחריותם להתפשטות המצוקה והסבל, והתחיל כל משפט במילים "אני מאשים."22
אלישר מאשים את המנהיגים האשכנזים שבזבזו מיליונים מכספי המדינה במקום להשתמש בהם לפתירת בעיות כלכליות כמו עוני ודיור. הוא מקצה חלק מן האשמה על התפשטות הזנות אל הנערות הספרדיות, וציין שישנן יותר מ-200 מהן. הוא הדגיש שהזנות לא הייתה קיימת אצל הספרדים לפני שהם באו לישראל. הוא הזכיר שהוא ביקש ממשרד האוצר אשראי של 30 מיליון לירות ישראליות לשיפור תנאי הדיור, אבל המשרד דחה את בקשתו. הוא מוסיף שהמנהיגים בנו ארמונות לעצמם במקום להעניק חינוך תיכוני ואוניברסיטאי חינם.
אלישר ממשיך לומר בעוד המדינה מעודדת את משפחות הספרדים שיהיה להם הרבה ילדים, היא לא מסייעת להם והיא אף לא משקיעה אחוז חסר ערך מ-10 המיליארד הלירות הישראליות של תקציבה השנתי בכך. בו זמנית, המדינה משתמשת בילדים מהמשפחות הללו לשירות צבאי חובה. נציגי ישראל בחוץ לארץ התייחסו היטב לתנאים האומללים של משפחות הספרדים כדי לאסוף תרומות עבור המדינה. אלישר מתח ביקורת על ספרדים שהסכימו לקבל תפקידים סמליים או מכובדים בממשלה, אבל אינם מסייעים לקהילה שלהם, והתנגד להקמת ארגון אל-פוליטי להגן על זכויותיהם של הספרדים.
אלישר מונה את הארגונים אשר הספרדים הקימו בפלסטינה מאז המנדט הבריטי, ותולה את כשלון כולם בממסד הציוני ובהתחזקות הקנאות הצרה, ההגמוניה המעמדית המפלגתית שלו שהובילו לאי-ייצוג של הספרדים במוסדות הגבוהים יותר של המדינה, מלבד שר המשטרה, בכור שיטרית, שייצג את מפלגת מפא"י.
אלישר מזהיר שהמשך מצב העוני וההתמרמרות בקרב הספרדים מציגים סכנה לביטחון המדינה, בגלל שהצבא מורכב ברובו מספרדים. הוא דורש את הקמתו של ארגון שיפעל למען גישור הפער בין הקהילות. הוא מזהיר ש"בעתיד, יכולה מאוד לקום קבוצה עם כושר דמגוגי להסתת הציבור הספרדי המקופח." נילי ארקין מזהירה שעוני, נחשלות תרבותית ותנאי מחייה משפילים ישפיעו על היכולת הצבאית של הדור הצעיר ושילדים אלה יכולים להוות סכנה לישראל בעתיד.
עלינו למשוך את תשומת לב הקורא אל העובדה שהמיליטריזם הישראלי הגיע לנקודה שבה אין אדם יכול לדבר על טוב ורע, אלא רק במונחים של "ביטחון". אלה שניסו לדבר על נושא האפליה כונו בוגדים, ומשתמשים רק בלשון נקייה של "פער" כדי לרמוז על ההפרדה הגדולה.
בגין ופרויקט שיקום השכונות
כאשר מדינת ישראל נוצרה ב-1948 בגין היה המנהיג של מפלגה ימנית קיצונית קטנה בשם חירות (חופש). בגין ידע שהוא יוכל להביס את ממסד "העבודה" שהיה מופקד על קהילת המתיישבים במשך שנים רבות, רק על ידי ניצול זעמם של הספרדים. הוא הבטיח להרכיב מערכת הבנויה על שיווין אתני מוחלט, לא רק במדינה אלא גם בתוך מפלגתו (מפלגה זו ביחד עם אינטרסים עסקיים וליברליים הרכיבו גוש ימני קיצוני בשם ליכוד). בגין הפיץ את הפיקציה שהוא "מרוקאי" בעוד שלמעשה הוא היה פולני, שברח בתחילת מלחמת העולם השנייה מהצבא הפולני הלאומני לפלסטינה בה הוא הוביל את הארגון. ב-1977, בגין הצליח לבסוף לזכות בחלק גדול מקולות הספרדים בגלל קריאתו לשיווין – ולא בגלל המדיניות האנטי-ערבית שלו. הוא הרכיב את הממשלה הימנית הראשונה (מפלגת העבודה לא הייתה פחות עוינת לערבים מבגין, שהייתה הממשלה שגירשה את העם הפלסטיני, שהרסה מאות כפרים של ערבים ועיירות, החרימה את האדמות והנכסים של הערבים ב-1948 וסיפחה חלק גדול משטחי הפלסטינים (בהתאם להצהרות של האומות המאוחדות), פלשה לסיני ב-1956 וכבשה את הגדה המערבית, סיני והגולן ב-1967 וכדומה.).
ב-1978 בגין התחיל תוכנית חדשה ל"שיפור תנאיו של העם", כפי שהוא הבטיח. תכנית זו נקראה "פרויקט שיקום השכונות". הוא כלל 169 אזורי מצוקה, כולל החגורה השחורה של הערים הגדולות, את עיירות הפיתוח ואת הכפרים ה"קואופרטיביים" שפשטו את הרגל. הארץ כתב ב-5 בינואר 1979 שמספר התושבים באזורים הללו היה 300,000 וש1.2$ מיליון דולר הוקצבו עבור השלב הראשון של הפרויקט. ממשלתו של בגין נאותה לצרף את התרומות של יהודי אמריקה לפרויקט הזה. תוך זמן קצר התברר שהפרויקט היה כשלון גמור. הוא רק סידר כמה אתרים באזורי משכנות העוני, ומרבית אלה שהפיקו תועלת מן הפרויקט היו האשכנזים.
זה קרה בגלל שהממשלה סירבה לאפשר לספרדים המעורבים לבחור את הוועדות של עצמם כדי לנהל את הפרויקט ולהוציא את הכספים על הדיור, תעסוקה, החינוך וכדומה הנחוצים. הממשלה במקום זה הקימה בירוקרטיה אדירה של פקידים אשכנזים חברים שנבחרו מהרשויות השונות, כמו הממשל המרכזי, הרשויות מקומיות, הסוכנות היהודית וכדומה. בין הוועדות הללו הייתה וועדה מיניסטריאלית, וועדת שירות המדינה, עם מבקר על הפרויקט במשרד ראש הממשלה, מנכ"ל הפרויקט בסוכנות היהודית ומנכ"ל הפרויקט במשרד העבודה והרווחה. ברמה המקומית השתתפו הוועדות והאנשים הבאים: מנכ"ל וועדת ההיגוי, מנכ"ל הבינוי והשיכון, עובדי עירייה ועובדי מדינה ממחוזות שונים שעסקו בענייני דיור, חינוך, עבודה ובריאות. הממשל המרכזי סיפק מומחים בגיאוגרפיה, סוציולוגיה והנדסה, וחברות הדיור עמידר ועמיגור שימשו תפקיד פעיל.
כששלטון הפקידים נעשו מודעים לסכומים האדירים של הכסף ולהשפעה הפוליטית שהכסף הזה הביא איתו, מאבק אדיר פרץ בקרב הסוכנויות השונים שהתחרו על השליטה בפרויקט.
מתוך תקציב של 400 מיליון לירות ישראליות לשנת 1978, 200 מיליון לירות ישראליות הוקצו לבנייה ציבורית, וסכום נוסף לתשלום המשכורות של המומחים האשכנזים. רק סכום קטן הופרש עבור השירותים בשביל אזורי משכנות העוני.23
העיתונות הישראלית דיווחה ש-60 אחוז מהתקציבים של הפרויקט שולמו כמשכורת לצבא הפקידים האשכנזים, ובמה שנשאר מן התקציב את רובו הוציאו על טיפוח אזורי משכנות העוני במבנים ציבוריים, ופארקים כדי להרשים את המבקרים הזרים, במקום להוציא אותו על בניית יחידות דיור, על שיפור תנאי החיים ולהילחם באבטלה, בעבריינות, הפשע והניכור.
הרשויות המקומיות, אשר בשליטת האשכנזים, התחילו לבזבז יותר ויותר על שכונות אשכנזיות, על חשבון השירותים העירוניים באזורי המצוקה. וכך הצליחו העיריות באופן עקיף לנצל את הפרויקט כדי לשפר אזורים אשכנזים. תושבי שכונת התקווה בתל-אביב לדוגמא אמרו שהמכללה לאומנות שהוקמה באזור צרכה סכום גדול מתקציבי הפרויקט, למרות שהסטודנטים במכללה הם אשכנזים שנוסעים לשם מן הפרברים העשירים. תושבי האזור דרשו להעביר את המכללה למקום אחר, ולאחרונה העירייה נאותה לכך.24
בנוסף לכך, הממשל המרכזי התחיל לעשות קיצוצים בתקציב שירותי הרווחה. הרשויות המקומיות אז היו צריכות לפנות לפרויקט שיקום השכונות כדי לבקש סיוע כספי. פרקטיקה זו אפשרה לממשל המרכזי לבזבז יותר מהתקציב על יישובים אשכנזים בשטחים הכבושים.
ב-4 באפריל 1980, הארץ כתב שתושבי מחוז עמידר עזבו את וועדת ההיגוי של הפרויקט, בגלל שהם היו מיוצגים רק על ידי 4 מתוך 24 חברי הוועדה והם רצו לקחת את היוזמה. העיתון ב-23 במאי 1980 ציטט את תושבי אזור המצוקה של קריית-אתא שטענו שהפרויקט שימש רק כדי לתת עבודה לאשכנזים והם דרשו להקים וועדות מקומיות כדי לנהל את הפרויקט. לאחר שתיאר את התנאים הקשים באזורי משכנות העוני, העיתון כתב שהספרדים מאיימים לעשות "מהפכה" יחד עם הספרדים מאזורי שכונות המצוקה של תל-חנן וטירת כרמל, וארגון אוהלים בירושלים. העיתון הוסיף שבבניין אחד היו 200 ילדים שהיו צריכים לשחק ברחוב מפני שלא היה להם גן שעשועים לשחק בו, והשכונה מלאה בפשע, התמכרות לסמים וזנות.
ב-1 באוגוסט 1980, ההיסטוריון תום שגב פרסם מאמר בהארץ, תחת הכותרת "זה הכול רמאות גדולה!", שבו הוא תיאר את ההתפתחויות הללו ומאשר ש"הכול קיים על הנייר בלבד". הוא מנה את כל האגפים המעורבים בפרויקט ותיאר את הוויכוחים המתמשכים שלהם. הוא הדגיש שקיצוצים נעשים בתקציב הרווחה על ידי הממשלה, שכמה יושבי ראש הוועדות העשירו את עצמם דרך הפרויקט הזה ושהרבה כסף מבוזבז על "עיצוב חלונות ראווה עבור מטרות תעמולה".
ב-8 באוקטובר 1980, זו הדרך כתב שמתוך 6$ מיליון שנאספו באמריקה עבור הפרויקט הזה, הממשלה הוציאה רק 700,000$ עד פברואר 1980 – השאר נבלע על ידי הביורוקרטיה (האשכנזי).
המאמר החשוב ביותר שנכתב על הנושא הזה, הופיע בהארץ ב-29 בינואר 1982. הוא היה מאת זאב יפת, והופיע תחת הכותרת "מעוף התקציב". יפת כתב שמנהלי הפרויקט בנו מדרכות שלא הושלמו באזור שכונת המצוקה של כפר סבא. באשדוד הם הקימו פארק גדול במרחק רב מאזור שכונת המצוקה. בעמידר ברמת גן, הם שתלו פרחים במקום לטפל בבעיית הדיור, הפשע והאלימות. הוא כתב שראשי הערים שולטים בפרויקט, והם היו אלה שהתעלמו מהאזורים הללו במשך שנים רבות. עכשיו הם השתלטו על כספי הפרויקט והם מוציאים אותם כאוות נפשם. רשויות מקומיות אחדות השתמשו בכספי הפרויקט כדי לספק את השירותים הרגילים שצריכים להיכלל בתקציבים של הרשויות עצמם. ברחוב ד' ביפו, לדוגמא, ישנו קונסרבטוריון למוסיקה שתל-אביב נהגה לממן אותו, אבל ראש העיר, מר להט, הכריז שמעתה העירייה לא יכולה להרשות לעצמה לממן אותו, וש"הפרויקט" צריך לתמוך בו. מנהיגים מארגון העובדים הסוציאליים אומרים שהרשויות המקומיות מפטרים את העובדים שלהם במטרה להעסיק אותם שוב על גיליון השכר של פרויקט שיקום השכונות. בבית שמש, המועצה המקומית קיבלה 300,000 שקלים מהפרויקט, ובזבזה אותו על איסוף האשפה. בקדימה משרד הפנים הוריד את הסיוע הכספי ב-800,000 שקלים בטענה שהעירייה יכולה לקבל את הסכום הזה מהפרויקט. מתוך 6 מליון השקלים שהוקצבו לפרויקט, 3 מיליון שקלים בוזבזו על שירותים ממשלתיים רגילים שאינם עושים דבר בשביל "שיקום השכונות". בחצור שבגליל, הממשלה הפסיקה לשלם את העלות הנוספת של שעות בית הספר אחר הצהרים והפרויקט נאלץ להתערב. בצפת משרדי הפנים והשיכון קיצצו את התקציב הרגיל ודרשו שראש העיר ישתמש בכספי הפרויקט במקום. הפרויקט נאלץ היה גם לממן את שיעורי הביניים בבתי הספר התיכוניים, במקום משרד החינוך, ומשרד זה ביטל תוכניות לימודים אחרות שהיו מיועדות לסייע לספרדים.
לאחר שהעובדות המזעזעות הללו פורסמו, הממשלה הכריזה שהסכומים שהושקעו בפרויקט הגיעו ל-600$ מיליון, ש-50,000 דירות שופצו ו-20,000 דירות הוגדלו. הממשלה לא חשפה את החלק הזעום מתוך הסכום הכולל של 600$ המיליון שהיא השתמשה בו לשם כך. ההודעה הרשמית שלה רק הזכירה שהממשלה השתמשה בכספי הפרויקט להקמת מרפאות, פעוטונים, מרכזי ספורט ובניינים ציבוריים25 – אשר כולם היו צריכים להבנות מכספים מתוך התקציב שלה ולא מכספי הפרויקט.
וכך פרויקט שיקום השכונות מצא את מותו, ושארית הכספים נבלעו על ידי השלטון המרכזי, הרשויות המקומיות והמנגנון האשכנזי. מנחם בגין, ראש הממשלה שבא להציל את הספרדים מאי-צדק ודיכוי, ראה את כל זה אבל א נקט בשום פעולה חיובית (בעת שהיה ראש הממשלה). הוא פשוט שלח את ילדי שכונות המצוקה הלאה אל הצבא, אולי למות במלחמת לבנון, וייתכן שעובדה אחרונה זו היא שהובילה להתמוטטותו הפיזית והנפשית.
בדו"ח שלה מן השנים 1984/85, רינה גוטמן, מבקרת הסוכנות היהודית, לא פרסמה את המגרעות החמורות של ניהול הפרויקט. בכל אופן, היא הודתה שהתפקידים לא היו על פי מכרז. מנהלת הפרויקט לא בחנה בקפידה יתרה את כישוריהם של פקידיה, ולא הייתה מערכת שתארגן לפי סדר עדיפויות את התוכניות השונות של הפרויקט שהיו בעיצומן. הסוכנות היהודית בזבזה 175$ מיליון עד היום.26
פולריזציה

בנוסף לכישלון פרויקט שיקום השכונות, מדיניות "הפתיחות" הכלכלית שננקטה על ידי ממשלת הליכוד הובילה להגברת הקיטוב בין שתי הקהילות היהודיות (מלבד קבוצה קטנה של ספרדים שהצליחה להיטיב עם עצמה והצטרפה למעמד הבורגני הקטן של מסעדנים, בעלי מוסכים ובוטיקים וכתוצאה מכך קשרו את גורלם לגוש הליכוד מטעמים כלכליים.
לגבי המשבר הכלכלי שאירע לאחרונה בישראל, כחלק מן העולם המערבי, הספרדים והפלסטינים היו הקורבנות העיקריים.
נוסף על כך, ניתוק כל היחסים המסחריים בין ישראל לרפובליקה האסלאמית של איראן כולל יבוא נפט, הסתיים בנעילת כל המפעלים שעסקו בייצוא לאיראן לפני המהפכה.
כדי להחמיר את המצב, הייתה גם הפלישה ללבנון אשר את עלותה ישראל קיזזה על ידי קיצוצים בשירותי והחברה והחינוך וכדומה.
הקמת היישובים האשכנזים בשטחים הערביים שנכבשו לאחר 1967, והוצאות ה"ביטחון" נוסף על תשלומי החובות מילאו שני שליש מתקציב המדינה.27 בתקציב של שנת 1986, הסכום הזה היה 69.2 אחוזים בעוד שלשירותים החברתיים והעירוניים הוקצבו 17.8 אחוזים מתקציב המדינה.28
כתוצאה מכך, האבטלה, הקיצוצים בסובסידיות המזון, האינפלציה והשחיקה הצמודה של השכר החמירו. הטיימס29 ציין האינפלציה דהרה בכמעט 1,000 אחוזים, והתוכנית הכלכלית החדשה כללה הפחתת האינפלציה ב-30 אחוזים, קיצוץ התקציב ב-500$ מיליון וצמצום כוח העבודה במגזר הציבורי ב-10 אחוז, זאת אומרת 14,000 עובדים. העיתון דיווח שהייתה סכנה של התפשטות האלימות ונזק למשטר בשל מדיניות הצנע שלו ושהמשטרה מכינה תוכניות להתמודד עם זה. בספטמבר 1981, ההוצאות החודשיות של משפחה עם 3.4 נפשות החיים בעיר הייתה 8,898 שקלים. לספטמבר 1984 סכום זה הגיע ל-257,000 שקלים.30 מוכר אחד באחד השווקים הגדולים אמר לכתב הטיימס ש"אנשים מוכנים להרוג בשביל עוף קפוא." כתב הטיימס לא ציין את ההוצאות של המשפחות הגדולות.
אין ספק שאחוז הספרדים החיים מתחת לקו העוני הוכפל מאז שבגין נכנס לתפקיד בשלטון ב-1977. צ'ארלי ביטון, חבר כנסת, הצהיר שבין 1977-1979 מגזר זה של הקהילה גדל ב-78 אחוזים, ושהפחתת המיסים על מותרות לצרכן כמו מכוניות וטלביזיות לא סייעו למקופחים. באותו זמן, הממשלה שילמה פיצויים של 100,000$ למשפחות המתיישבים האשכנזים שפונו מסיני – בסכום כולל שיכול היה לשמש לבניית 17,000 יחידות דיור עבור העניים.31
ההצהרה השנתית של המוסד לביטוח לאומי של המדינה ב-1980 הוסיפה שבתקופת מינהל הליכוד (1977-1980), הפער העמיק ומספר התינוקות שנולדו בעוני הוכפל. הייתה עלייה של 300 אחוזים במספר המשפחות עם 3-4 ילדים הנמצאות מתחת לקו העוני. משפחות אלו הגיעו להרכב של 11.7 אחוזים מהסכום הלאומי. במשפחות עם יותר מ-5 ילדים מתחת לקו העוני הייתה גדילה של 400 אחוזים, שהיוו ביחד 25 אחוזים מהסך הכול הלאומי. הדו"ח קבע שאחת הסיבות לתופעה הזאת הייתה ביטולם של כמה מיסים שקודם היו מוטלים על העשירים (מס רכוש, מס מסחרי, מס ירושה וכדומה.) חבר הכנסת הליברלי, אמנון רובינשטיין, תיאר את העוני הזה כ"פצצת זמן שהונחה בקרבינו על ידי בגין."32
ב-1977 3.8 אחוז מהילדים, כלומר 28,200, חיו מתחת לקו העוני. לשנת 1981 הנתון הזה היה 8.4 אחוזים, או 67,000. 33 המועצה לשיווק החלב קבעה שמאז שהממשלה הסירה את הסובסידיה שלה, ירדו מכירות החלב ב-13-29 אחוזים. בית החולים איכילוב בתל-אביב אמר שהוא התחיל לטפל בילדים עם תת-תזונה.34
עלינו לציין שקו העוני בישראל הוא נמוך יותר מאשר במדינות המערב, והמשפחות שחיים מתחתיו בישראל הם אלה המשתכרים פחות מ-36£ סטרלינג בחודש. היו 547,000 אנשים כאלה ב-1983, 35 זאת אומרת 13 אחוז מהאוכלוסייה. ב-22 במאי 1985 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה דו"ח מיוחד על ההכנסות של העובדים, שבו היא קבעה שרמת החיים של מרבית העובדים ירדה ב-1983/84. ההכנסות של משפחות (אשכנזיות) עשירות ובני מעמד הביניים צנחו ב-1.5 אחוז בעוד שהכנסות העשירון התחתון (הספרדים) של האוכלוסייה צנחו ב-11.5 אחוזים.36
כאשר מקורות ישראליים (כלומר, אשכנזים) מדברים על העניים ועל תושבי עיירות הפיתוח ומשכנות העוני, הם אינם מציינים שהם ספרדים מסיבות של "אחדות לאומית". במקום, הם ממציאים שהבעיה היא אך ורק הפער בין העשירים לעניים.
האינטלקטואל המרוקאי, מיכאל אלבז, אמר ש"התלות של הספרדים במוסדות הרווחה של המדינה מחריף יותר מדור אחד לשני. ב-1964, 34.5 אחוזים מהמשפחות בעיירות הפיתוח נזקקו לתשלומי סעד, בהשוואה ל-17.4 אחוז מהכלל הלאומי. לשנת 1973 מספר חסרי הכול עלה. 40.4 אחוז מחסרי הכול היו מרוכזים בעיירות הפיתוח למרות שעיירות אלו החזיקו רק ב-17 אחוז מהאוכלוסייה הישראלית." אלבז מוסיף, ל-83 אחוז מתלמידי בתי הספר היסודי יש קשיי הבנה, בהשוואה ל-45 אחוז מהכלל הארצי. אלבז מסכם שאי-השוויון האתני הוא ממוסד.38
אפילו אינטלקטואלים אשכנזים הודו בעובדות הללו עשר שנים לפני שאלבז כתב את הפרשנות שלו. יונה רוזנפלד ואברהם זלאטשבי קבעו ב-1965 שיש נטייה לעלייה באי-השוויון האתני בקרב דורות ילידי ישראל.
תעמלנים ציונים אומרים שמצב הספרדים השתפר בישראל בהשוואה למצבם הקודם בארצות מוצאם אבל ד"ר יעקב נהון הפריך את הטענה הזאת. באנאליזה שלו, שפורסמה על ידי מכון ירושלים לחקר ישראל, ד"ר נהון הדגים שמספר עובדי הצווארון הלבן האשכנזים עלה ב-90 אחוז בהשוואה למספר הספרדים בעוד שמספר הספרדים בעלי הצווארון הכחול עלה ב-90 אחוז! בתפקידים האקדמיים היו פי חמש אשכנזים מאשר ספרדים. כשזה הגיע לעבודות שוליים, היו 250-300 אחוזים יותר ספרדים מאשר אשכנזים.39 אם יש רמז כלשהו לשיווין, ניתן למצוא אותו רק בקרב הבורגנות הקטנה שמייצגת 18 אחוז משתי הקבוצות האתניות.
עוני וקיטוב החריפו עד למצב שיחזקאל צנעני, ממוצא תימני, הכריז שהוא מוכן למכור עין מעינו וכליה כדי לקנות דירה במקום לישון באוטובוסים, כפי שהא עשה במשך שמונת השנים האחרונות. שרה ברניה הכריזה שהיא תמכור את תינוקה שעדיין לא נולד כדי שהיא תוכל לקנות דירה קטנה של חדר וחצי.40
יוחנן פרס, מדען חברתי, הבחין שהפער האתני והחברתי בישראל היה גדול יותר מכל מדינה אחרת בעולם, כולל ארצות הברית.41 ב-1948 השכר לתשלום עבור שעת עבודה אחת בארצות הברית היה 13$ ובקנדה הוא היה 11.5$, בעוד שבישראל הוא היה 4.5$.42 נתונים אלו הם עבור הממוצע וזה תמיד מטעה, היות והציבור הספרדי והפלסטיני מרוויחים את שכרם הרבה יותר נמוך מאשר הממוצע.
ד"ר יוחנן פרס מציע, "אם אנחנו לא נמגר את הפער העדתי, התחושות המכריעות של אי-צדק יכולים היטב להוביל להתנפצות הרסנית."43 הוא הוסיף ש"הדור השני , שנולד בארץ, מודע יותר לאי-הצדק מאשר דור ילידי החוץ הראשון… 44 הוא כתב שלמשפחה אשכנזית ממוצעת הייתה הכנסה של 400 אחוז יותר גדולה מאשר שלמשפחה ספרדית ממוצעת, 45 וש"הפער העדתי בין הלבנים והשחורים בארצות הברית בתחום העבודה, המקצועיות, עבודות טכניות וניהוליות הוא פחות חריף מאשר הוא בישראל."46
מספר הישראלים הנישאים מחוץ לקהילה שלהם היה 18.5 אחוז ב-1971, 47 אולם אין בכך כוונה ששתי הקהילות נעות לקראת אינטגרציה. המשמעות של כך היא בדיוק הפוכה – ש-18.5 אחוז מהישראלים אינם נושאים בני זוג מקהילה אחרת. מלבד זאת, אלה שכן נישאים בנשואי תערובת, נישאים לבן זוג מאותו מעמד חברתי.
בנסיעה מחיפה למרסיי באונייה תורכית, שרוב הנוסעים שלה היו ישראלים, יחד אשכנזים וספרדים… שמתי לב בהתחלה כשיצאנו לדרך, היחסים בין שתי הקבוצות היו מאופקים אבל קורקטיים והספרדים דיברו ביניהם על החיים והעבודה שלהם בישראל, ואחרי זה על הבעיות שלהם בישראל. באופן הדרגתי השיחה נסבה על הקשיים שלהם ולבסוף כולם אמרו שאם הם ימצאו עבודה מתאימה בצרפת הם יישארו שם. המגע עם האשכנזים התקרר ככל שהתקרבנו למרסיי, וכשירדנו מן האונייה האשכנזים והספרדים יצרו שתי קבוצות נפרדות, שכרו מוניות נפרדות ונפרדו ללא מילה. בלונדון ישנם ישראלים רבים, משתי הקהילות, וראיתי מעט מאוד ראיות של יחסים מיודדים ביניהם.
את העמקתו של הפער בין שתי הקהילות בדור השני של ילידי-ישראל ב"מעמד העליון" יש לציין. 12.9 אחוז מהמהגרים הספרדים (1977) שייכים לקבוצה זו, בהשוואה ל-30.9 אחוז אשכנזים. בדור ילידי-ישראל יחס הנתונים הוא 14.6 אחוז בהשוואה ל-45.6 אחוז. נתונים אלו מוכיחים גם שמגמת הירידה בקרב הספרדים היא תופעה תוצרת-ישראל.
פירוט תחומי התעסוקה בקרב האוכלוסייה היהודית בהתאם למוצא אתני48
תחום תעסוקה ילידי אפריקה ואסיה ילידי אירופה ואמריקה ילידי ישראל ממוצא ספרדי ילידי ישראל ממוצא אשכנזי
% % % %
1974 1977 1974 1977 1974 1977 1974 1977
מקצועות חופשיים, טכניים וניהוליים
11.4 12.9
27.8 30.9
11 14.6

41.4 45.6

שירותים ומסחר 39 41.5 28 28.2 40.6 43.1 33.8 31.1
חקלאות, עובדים מיומנים ובלתי מיומנים

39.5 45.7

34.2 30.8

48.4 42.1

24.8 22.2
סך הכל (s000) 306.7 302.6 393.3 390.2 91.9 122.5 150.8 175.2
סך הכך (%) 100 100 100 100 100 100 100 100

המציאות היא הרבה יותר גרועה, היות ובכל מעמד בתחום התעסוקה הספרדים בדרך כלל בתחתית.
ניתן לראות את השוני בהכנסה בטבלה הבאה. ניתן להראות בבירור שההבדל בהכנסה מופיע בקרב הדרגים הגבוהים יותר. בקצה התחתון של סולם השכר ב-1966, השכר היה 30 אחוז מהממוצע הלאומי, זאת אומרת פי עשר פחות מהשכר הגבוה ביותר.

9-12 שנות השכלה מעל 13 שנות השכלה

מקטעים באוכלוסייה49 ספרדים אשכנזים ספרדים אשכנזים
החמישית התחתונה 10.8 12.0 15.5 7.6
החמישית השנייה 21.6 16.4 8.5 9.7
החמישית השלישית 26.0 17.3 9.9 13.0
החמישית הרביעית 24.6 24.8 36.6 23.2
החמישית העליונה 17.0 29.5 27.3 46.5
סך-הכל 100 100 100 100

התמונה גרועה יותר אם ניקח בחשבון את ההכנסה של הספרדים שלא הייתה להם הזדמנות לסיים 9 שנות השכלה. ב-1979 19 אחוזים מאוכלוסיית ישראל (כלומר, 445,000) הוגדרו כעניים, שמהם 75 אחוזים היו ספרדים. בהתאם לנתונים של ג'. חביב, 78 אחוז מהילדים העניים (92 אחוז בהתאם לכץ) באים ממשפחות ספרדיות גדולות. מצוקתם לא חלפה על ידי תשלומי הסעד הם קיבלו, בגלל שהתשלומים היו רק 43 אחוזים מהממוצע הלאומי.50
הדו"ח על ההכנסות שהוכן על ידי המרכז לחקר מדיניות חברתית קובע שחלוקת ההכנסות בישראל הייתה פשוט נמוכה מאשר במדינות המערביות.51 אלה שנמצאים בעשירון העליון שבסולם השכר (מלבד אנשי עסקים) – על פי רוב אשכנזים – מרוויחים 40 אחוז מן השכר הכולל של כל העובדים. האחוז האחד העשיר ביותר באוכלוסייה ב-1984 שלט ביותר מ-11.5 אחוזים מכלל ההכנסה הלאומית.52 נתונים מצביעים לעובדה שהעשירים (האשכנזים) מרוויחים יותר, וב-1980 ההכנסה הפרטית הממוצעת שלהם הגיעה ל-86,900$. לשנת 1984 היא הגיעה ל-100,700$.
הקיטוב של קהילת המתיישבים האשכנזים מצד אחד, והספרדים והפלסטינים מצד שני, נעשה ברור במדגם הנתונים על הכנסות המשפחה: בשלבים הראשון והשני התחתונים של הסולם החברתי ההכנסה הממוצעת למשפחה הייתה 150-200$ לחודש ב-1984 (בעיקר ספרדים ופלסטינים). בשלב השישי, ההכנסה למשפחה הייתה 500$ לחודש, בשלב השמיני הייתה 900$ (בעיקר אשכנזים) ובשלב התשיעי הייתה 1,200$ לחודש (בעיקר אשכנזים).53
הנתונים הרשמיים המאוחרים ביותר מאשרים שהעוני התפשט בקרב הספרדים והפלסטינים. העיתון ידיעות אחרונות ציטט מקורות רשמיים ש"מספר האנשים החיים מתחת לקו-העוני הגיע ל-267,000, מתוכם 120,000 ילדים. מספרם גדל ב-25 אחוזים במהלך 1983 ו-1984."54 מאז תחילת 1985, המדיניות הכלכלית החדשה הובילה לשחיקת השכר ב-35-40 אחוזים. שכר המינימום ירד מ-40 אחוז ל-23 אחוז מהשכר הממוצע. האבטלה עלתה לממוצע לאומי של 10 אחוז, אך באזורים הספרדיים והפלסטיניים היא 30-40 אחוז. צעדים ננקטים ללא הרף כדי לקצץ את כמות תשלומי הרווחה, קצבת ילדים ושירותי חינוך ורווחה אחרים. (בבאר-שבע, לדוגמא בית חולים סורוקה אשפז 300 ילדים בחודש, כולל 20-30, בגלל מצב תת-התזונה שלהם, שנראו כמו ילדי מחנות ריכוז. אלה הם ילדי הספרדים, הפלסטינים והשחורים העבריים האמריקאים.)55

פשע ועינויים

הקורא יכול לתהות: איך זה שהספרדים קיבלו את המשטר הציוני האשכנזי? האם הם קיבלו אותו כעובדה מוגמרת, או שהם נאבקו?
התבוסתנים נכנעו וקיבלו מה שהאשכנזים בחרו לתת להם. חלק גדול מהקבוצה הזאת השתייכו למעמדות העשירים והביניים והיא יחסית קטנה מאוד.
הקבוצה של אליהו אלישר, אשר השתייכה ל"אריסטוקרטיה" של היהודים הילידים, נאבקה והתפשרה כדי לפייס ובאותו זמן, נכשלה באופן נוראי. קבוצה נוספת "אריסטוקרטית" של היהודים הילידים, שכללה את בכור שיטרית (שר המשטרה לשעבר) ויצחק נבון (נשיא לשעבר), שיתפו פעולה עם הממסד הציוני, במיוחד עם מפלגת העבודה.
ישנה גם קבוצה גדולה של אנשים שחיכתה בשקט ובסבלנות. בניגוד אליהם ישנה הקבוצה הצעקנית שסירבה להסכים ללא עוררין וכללה את הפנתרים השחורים, את שח"ק, עודד, והמזרח לשלום וארגון אוהלים, וכן גם ארגונים קטנים לגופו של עניין שהתעוררו בעיקר באזורי שכונות העוני. אנו נסקור את הארגונים הללו ואת מאבקם והסולידאריות שלהם עם הפלסטינים בפרק הבא.
לבסוף, ישנה הקבוצה של העבריינים. אלו הם אנשים שחיו באזורי שכונות העוני של הערים הגדולות, בעיירות הפיתוח והמושבים. מדענים חברתיים טוענים שפשע והתנהגות פסולה הם לעיתים אמצעי המאבק שבם משתמשים המקופחים נגד הממסד השולט והחברה הדומיננטית. שיעור הפשיעה בחברה היהודית בעולם המוסלמי-ערבי היה 0.1 אחוז, אולם בישראל 90 אחוז מאוכלוסיית בתי הכלא הם ספרדים. אותו אחוז חל לגבי בתי הבושת. מפקד משטרת תל-אביב, משה טימוקן, מצביע על החרפת המצב, קבע ש"באזור אחד בלבד ישנם 2,000 נערים (בין הגילאים 10 ו-16) עם רישום פלילי." מדענים חברתיים התריעו ש"הפרדה-גזעית "חברתית" היא סכנה חמורה יותר מאשר האויב מבחוץ." באזורים הללו ישנם שוטרי משמר הגבול חמושים ברובים ובאלות, וחילופי האש בינם לבין הנוער של אזורי שכונות המצוקה הפכו לאירוע יומיומי.56 אחדים מהנערים הללו משתייכים לתנועות התנגדות, או ליתר דיוק, הם נדחפו לשלב את גורלם עם קבוצות התנגדות.
ב-1970, היהודים הספרדים ייצגו 78 אחוז מאלה שביצעו מעשים פליליים, והנוער הספרדי ייצג 93 אחוז.57
הממסד הישראלי מתעמת בכל האתגרים האלה עם מדיניות של דיכוי חסר רחמים, זאת אומרת, הטלת אמצעי ענישה קשים, הכאות חמורות, עינוי ושוחד. 88 אחוזים מכוח המשטרה הישראלית באים מהקהילות הספרדית והדרוזית (אשר מספקות גם כן 90 אחוזים משוטרי בתי הכלא. הוא גם מינה את הספרדים בכור שיטרית ושלמה הילל כשרי המשטרה. ישראל אם כך הייתה משתמשת באותם אמצעים כמו רודזיה/זימבבווה ודרום אפריקה ששם הם השתמשו בשחורים לשיטור על השחורים. מקורות ישראליים קובעים שרוב שכירי החרב בלבנון הם שיעים.
העיתונות ברחבי העולם פרסמה חומר רב אודות העינויים בבתי הכלא הציוניים ואמצעי הענישה השונים שהם השתמשו בהם נגד הפלסטינים, אבל אף דבר אודות העינויים שנגרמו לספרדים, מלבד עיתון הטריביון הבריטי, אשר פרסם זאת במכתב מאת יעקב ירובעל.58 ההשפעה הציונית יכלה להדחיק את העובדות הללו מתוך חשש שהם עלולים לגרום למחאת זעם מיהדות העולם, ובמיוחד ממאות אלפי הספרדים שבמערב.
להלן כמה עובדות מסוגיה זו.
יחיא חזן: עינוי זאת אומרת האפשרות שהוא יכול לאבד את ראייתו בעינו הימנית. עורך הדין שלו, עודד דוברת, קבע שיחיא נלקח לתחנת המשטרה ברחובות ושם הוא הוכה, נחבט ונבעט על ידי קציני המשטרה בתקווה להכריח אותו לעשות הצהרה, עד שהוא התמוטט על הרצפה. כשהוא הרים את ראשו, הם בעטו בעינו עד שהוא התעלף. אז הכריחו אותו לחתום על "הודאה" אבל לא היה לו מושג מה תוכנה. כשהוא התחיל להקיא דם הוא הועבר לבית החולים לניתוח בעינו.59. הארץ פתח את המקרה שלו שוב ב-2 במרץ 1979 עם תמונת הקורבן, והוסיף שהשוטרים כמעט חנקו אותו. לאחר הניתוח בעינו, הוא נשלח לכלא ברחובות. זמן קצר לאחר מכן הוא ניבדק על ידי מומחה שקבע שהנזק בעינו גורם לו לראייה כפולה וזה יכול להיות מצב תמידי.
אורי נקש: הוא נעצר כשהוא היה באוטובוס בגלל שהשוטר לא אהב איך שהוא מדבר ומנהל את עצמו. היחס המרושע שהוא קיבל הוביל לקרע בתוף האוזן שלו.60
ס. נוניקשווילי: חייל מגרוזיה (יהודי גרוזיה שייכים מבחינה תרבותית לקהילה הספרדית). הוא בן 19 ועונה בתחנת משטרה בפתח-תקווה. הוא היה נבוך כשהוא תיאר את מה שהם עשו לו שם: הם התחילו עם מכות על הפנים, אחרי זה השוטר השתין עליו, הם הפשיטו את בגדיו מעליו ופעמיים החדירו מקל של מטאטא באחוריו. הם דחפו סמרטוט ספוג בשתן לתוך פיו כדי לעמעם את הצרחות שלו. כשהוא ביקש לראות רופא הם לקחו אותו למטה- המשטרה ושם הכו אותו שוב. השוטר אמר לו "אם תבקש לראות רופא אני אתלה אותך ואגיד שתלית את עצמך."61
אנונימי: עורך הדין לדיסקי ציין שאת אחד הלקוחות שלו הכריחו להתפשט ובשעה שהיה ערום הוא הוכה, נחבט ונבעט על ידי שוטר שהשתמש במקל. שפכו עליו מים קרים אחרי זה. הם רססו גז מדמיע לעיניו, דחפו מקל של מטאטא לתוך פיו ואחר כך עשו אותו דבר עם קנה של רובה. כשהם חקרו אותו הם החזיקו סכין מעל אברי מינו ואיימו לחתוך אותם. אחר כך הם זרקו אותו על הרצפה שהייתה מכוסה במים.62
פינחס בחבוט: הוא עונה עד שהוא חתם על הצהרה.63
בנימין שיטרית: הוא היה קשור בשלשלאות ועונה עד שהיה צורך לאשפז אותו. בשנה לפני כן הוא עונה באופן חמור כל כך שהוא ניסה להתאבד על ידי קפיצה מהחלון בקומה העליונה של תחנת המשטרה. הוא לא מת והמשטרה המשיכה להציק לו.64
אלי אברהם: יש לו היסטוריה ארוכה של עינויים מידי המשטרה הצבאית בגלל שהוא סירב להתגייס לצבא. הוא טען שהוא מסרב להתגייס בגלל האפליה הגזעית בישראל.65
שמעון אבוטבול: התאבד בכלא. נער מתבגר, שלאחר מותו, הפך לגיבור בשירים העממיים של הספרדים.66
שיטה סדיסטית אחרת שהשתמשו בה בכלא רמלה הייתה השימוש בחוקנים.67
האלוף משה נתיב, ראש אגף כוח האדם בצה"ל, קבע ש-16 חיילים התאבדו במהלך תקופה של שישה חודשים בלבד.68 צ'ארלי ביטון, חבר הכנסת, שלח מכתב לשר המשפטים שבו הוא מגנה את היחס הניתן לספרדים בצבא והזכיר את שמותיהם של כמה חיילים הנמצאים בחקירה: אלי אברהם, משה בוחבוט, אלברט דנינו, אטיאס ריכרדו ומאיר בדושה. הוא כתב שהחיילים האלה התלוננו שמענים אותם עם גז מדמיע. ביטון הוסיף שהרשויות הצבאיות מסרבות לבדוק את התלונות הללו.69 בדצמבר 1980 רדיו ישראל הודיע שהורי חיילים מתלוננים על התמוטטות עצביהם של בניהם בצבא כתוצאה מהיחס הנורא שהם קיבלו בצבא ואת כמה מהם היה צורך לשלוח לבית חולים פסיכיאטרי.
נתן דונביץ, כתב בעיתון הארץ, הודה שרק ספרדים היו קורבנות לעינויים, ובשל כך הציבור האשכנזי לא הראה התעניינות בנושא.70 פקיד בכיר במשטרת ישראל הודה על עינוי אסירים עם אלקטרודות מחוברות לאברי מינם. הוא התפאר ש"השיטות הללו "יעילים", וכאשר אנחנו משתמשים בהם הנאשם מוכן לחתום על כל שדבר."71 שופט בית המשפט העליון, חיים כהן, גינה את העינויים, והג'רוזלם פוסט אשר דיווח על כך אמר שגינוי כזה במדינה מערבית היה מוביל להתפטרותם של ראשי המשטרה.72
בזו הדרך ב-13 בפברואר 1985, יוסף אלגזי פרסם מאמר המבוסס על דו"ח של האגודה לזכויות האדם בישראל. אלגזי כתב: "לא חולף יום שאנו לא מגישים תלונה על העינויים והאלימות שמופעלים בידי המשטרה . על פי רוב התלונות לא מגיעות מתוך פחד מפעולות התגמול של המשטרה. על אף זאת, מספר התלונות גדל במהלך השנים האחרונות. ב-1982 היו 2,098 תלונות וזה עלה ל-2,230 ב-1983. פי שלושה מזה שוטרים נשפטו בשימוע משמעתי ב-1984 כמו ב-1983. מאחר שהשופט והנאשם הם שוטרים, העונש החמור ביותר שניתן לאלה שנאשמו בעינויים היה קנס שהיה שווה ערך ל-5£ סטרלינג." הדו"ח מביא להלן את שמות הספרדים שעונו:
יוסף ברקה: היה לו שטף דם ושבר בעמוד השדרה.
שלמה (סאלים) זוריחן: עונה עם אלקטרודות שמונה עשרה פעמים ברציפות, ונגרם נזק חמור לעצביו ולראייתו.
מנשה עזרא: הוכה קשות למשך מספר שעות. לאחר מכן נעצו סיכות בפצעים שלו, בעטו בו במפסעה. אחרי זה ירקו עליה, והשפילו אותו במילים.
מרסל ויפה אוחנה: שניהם הוכו והורעלו בגז מדמיע.
יוחאי כהן: מת ב-20 בינואר 1985 לאחר שתלו אותו ועינו אותו. אחד עשר יום לפני מותו, הוא נראה בידי עד ראייה, הוא נעצר ועונה. המשטרה טוענת שהוא תלה את עצמו. כאשר מעריב וחדשות פרסמו את נסיבות מותו בידי המשטרה, העיתונאים המעורבים נקראו לתחנת המשטרה ואיימו עליהם.
רחמים סלים: הוכה קשות וברציפות בידי קבוצת שוטרים.
יהודה אדרי: הוכה ונבעט במפשעות ובצוואר.

מקיטוב וניכור הדרך להתנגדות הייתה פתוחה לרווחה.
הערות
1. משרד ראש הממשלה. 1968, 413-418.
2. בנק ישראל, 1968.
3. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 1, 41.
4. ראה שם.
5. משרד המסחר והתעשייה, 28, 29 ו-40.
6. ראה שם. ראה גם קליינר, 1966, 153.
7. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, 42.
8. ראה שם.
9. דנסגייד, תל-אביב, 1979.
10. ראה שם.
11. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, 42.
12. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1973.
13. חפר, 1975, 93.
14. רבעון לכלכלה, 1963.
15. "רווחים בישראל", בשער 6, 1963.
16. סבירסקי וברנשטיין, 1980, 18-26.
17. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1978.
18. זו הדרך, 1980.
19. מספר 13/14.
20. שבט ועם, 1960.
21. שבט ועם, סידרה שנייה, מס' 1, 1970.
22. הפנייה למילותיו המפורסמות של זולה "אני מאשים" לגבי המקרה של דרייפוס – שהיה המאורע שנתן השראה לתיאודור הרצל לכתוב את מדינת היהודים שלו.
23. new society news, 1979, צוטט על-ידי סבירסקי, 1981, 344-355.
24. הארץ, 4 באפריל 1986.
25. הארץ, 28 במרץ 1986.
26. הארץ, 12 ביולי 1985.
27. הטיימס, 22 בפברואר 1982.
28. זו הדרך, 29 בינואר 1986.
29. 25 באוקטובר, 1984.
30. המשרד הישראלי לסטטיסטיקה.
31. זו הדרך, 9 באפריל 1981.
32. הארץ, 6 בנובמבר 1981.
33. זו הדרך, 9 במרץ 1983, ציטוט מהמאזן השנתי של המוסד לביטוח לאומי.
34. זו הדרך, 28 בדצמבר 1980.
35. הארץ, 22 בפברואר 1985, ציטוט מהמאזן השנתי של הביטוח הלאומי.
36. זו הדרך, 29 במאי 1985.
37. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 112.
38. ראה שם.
39. זו הדרך, 15 באוגוסט 1984.
40. זו הדרך, 28 בינואר 1981.
41. הארץ, 26 ביוני 1981.
42. זו הדרך, 31 בדצמבר 1985 ציטוט מהמאזן של המכון לפריון.
43. פרס, 1977, 82.
44. ראה שם.
45. ראה שם, 132.
46. ראה שם, 143.
47. ראה שם, עמוד 147.
48. מיכאל אלבז, זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 1981, 116.
49. ראה שם, 119.
50. ראה שם.
51. על המשמר, 6 בספטמבר 1985.
52. הארץ, 6 בספטמבר 1985.
53. עיין גם מאמר של אחמד סעד בפלסטין אל-ת'אורה, 9 בנובמבר 1985, וגם מאמר של סלים ג'וברן בפלסטין אל-ת'אורה, 13 ביולי 1985.
54. 11 בספטמבר 1985.
55. ראה את הצהרתו של פרופסור סטנלי יודצקי מבית חולים סורוקה בזו הדרך, 22 ביולי 1987.
56. שלום כהן, זמנים מודרניים, 95.
57. המשרד המרכזי לסטטיסטיקה, 1970: סידרה מיוחדת 417, טבלה B, וסידרה מיוחדת 408, טבלה E.
58. 25 במרץ 1980.
59. ידיעות אחרונות, 17 בינואר 1979.
60. ידיעות אחרונות, 22 בפברואר 1979.
61. העולם הזה, 7 בפברואר, 1979.
62. עיתונות ישראלית, 15 בינואר 1979.
63. ידיעות אחרונות, 1 ביולי 1979.
64. זו הדרך, 5 במרס 1980.
65. זו הדרך, 9 ביולי 1980.
66. זו הדרך, 3 בפברואר 1982.
67. הארץ, 26 בפברואר 1982.
68. מעריב, 25 בדצמבר 1980.
69. זו הדרך, 28 בינואר 1981.
70. 11 באפריל 1980.
71. ידיעות אחרונות, 30 במרץ 1979.
72. 29 ביוני 1979.

מודעות פרסומת

תגים:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: