מחלוקת בציון – פרק שלישי – תחת אוטונומיה ציונית


#5,ימחלוקת בציון – פרק שלישי – תחת אוטונומיה ציונית
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:11
בתגובה להודעה #4

פרק שלישי
תחת אוטונומיה ציונית
1918-1948
לאחר שהבריטים השיגו שליטה על פלסטינה במלחמת העולם הראשונה, הם סייעו לארגון הציונות ליצור אוטונומיה ולשלוט על היהודים נתיני פלסטינה. במקביל המנדט הבריטי, שהיה לו אהדה מועטת כלפי מנהיגי יהודי פלסטינה, וראה אותם כחלק מן המערכת העותומאנית האויבת, מנע מהם את הכניסה לממשלה, והחליש את השפעת הרב הראשי שלהם על ידי מינוי רב ראשי אשכנזי וכן גם וועדה רבנית המורכבת ממספר שווה של אשכנזים ויהודים בני המקום. מדיניות זו הובילה ל:
1. שיתוף פעולה קרוב יותר בין השלטון הזר והמתיישבים.
2. מימוש הצהרת בלפור וגיבוש סופי של ארץ "מולדת" עבור יהודי אשכנז על חשבונה של האוכלוסייה הפלסטינית, נוצרים, מוסלמים ויהודים. את הנתינים היהודים שמו תחת חסותם של הציונים הואיל ולא הייתה להם נציגות בממסד הציונות העולמי. בעליל שליטת הציונים האשכנזים לא התחילה בשנת 1948 עם הקמתה של מדינת ישראל אלא היא החלה עם המנדט הבריטי. ראוי להזכיר שאת הממסדים הדתיים של האשכנזים האנטי-ציונים השאירו מחוץ לאוטונומיה זו.
מוסדות האוטונומיה החשובים ביותר היו:
1. ארגון הציונות העולמי. בשנת 1929 נוסדה הסוכנות היהודית כדי לייצג את ציונות העולם בפלסטינה ולכונן את הזרוע המבצעת שלה תחת סעיף IV של המנדט אשר קרא לממשלת פלסטינה להכיר ב"סוכנות יהודית" וגם בגוף נבחר כדי לשתף פעולה במינהל הכלכלי והחברתי של פלסטינה, ובין היתר, לסלול את הדרך להגדרה עצמית.
2. הוועד הלאומי, שדומה לקבינט.
3. הקרן הקיימת לישראל, שמטרתה הייתה לקנות אדמות ערביות וליישב עליהם ציונים, בתנאי שהאדמות לעולם לא יהיו למכירה או שיעבדו בהם לא יהודים.
4. האספה המכוננת.
5. קרן היסוד שמימנה וציידה את ההתיישבויות במכונות חקלאיות ובמשק החי וכו'.
6. ההגנה, הצבא החשאי שנוהל על ידי הסוכנות היהודית. הבריטים העמידו פנים שהם אינם יודעים דבר על הצבא הזה. במלחמת העולם השנייה ההגנה הקימה יחידות קומנדו מיוחדות, הנקראות פלמ"ח, המורכבות בעיקר ממתנחלים שמאלנים וחברי קיבוץ, בעיקר מאלה שהשתייכו למפלגת אחדות העבודה, מפ"ם ועירונים אחדים. נוסף על כך ההגנה הקימה את ש"י, או שירות הביון, אשר לאחר הקמת המדינה הפך להיות ש"ב שירות בטחון פנימי, ואת המוסד המתמחה בביון חוץ ובמבצעי ריגול.
7. ההסתדרות (איגוד מקצועי כללי) וכל מרכיביה; ארגוני היישובים (הקיבוצים והמושבים), ארגוני שיווק ובנקאות, קופת חולים ובתי הספר הסוציאליים, מפעלים וכו. ההסתדרות היא אימפריה והתפקידים הכלכליים החשובים ביותר שלה נמצאים בידיהם של הציונים האשכנזים ה"סוציאליסטים".
בתקופת המנדט הבריטי מנגנון שלטוני זה כונה בשם מוסדות היישוב, או המדינה בדרך. ב-1948 בדיוק אותו מנגנון קיבל את השם "מדינת ישראל", וראש הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון הפך להיות ראש ממשלה. ההגנה הפכה להיות צבא הגנה לישראל. הוועד הלאומי הפך להיות ממשלת ישראל והאספה המכוננת הפכה להיות הכנסת, קרי, הפרלמנט, וכך הלאה.
נוסף על הקמת מנגנון שלטוני זה, המנדט הבריטי מינה כמה יהודים בריטים לתפקידים גבוהים בממשלה בפלסטינה, כמו נורמן בנטוויץ' לפרקליט המדינה ומחוקק ראשי לחוקי פלסטינה, ראלף הארי מנהל משרד המסחר והתעשייה, מקס נורוק למזכיר הראשי במזכירות הראשית, אלברט מ.היאמסון כמנהל משרד העלייה, וכו'. ואל לנו להעלים עין אף מהעובדה שהממשלה הבריטית מינתה את הבריטי הציוני, הרברט סמואל, לנציב העליון1 .
מנגנון זה קיבל סיוע כספי ופוליטי מארגון הציונות העולמי, ואפשר לו לשלוט ביהודים הספרדים בפלסטינה ולהפוך אותם לאזרחים מסוג ב', (כפי שהיא עשתה לערבים ב-1948) כשהוא משתמשת בשיטות הבאות.

רשימות מפלגתיות

אלה נכפו בשנת 1944 בניגוד להצבעה אישית. תחת שיטה זו, הבוחר מצביע למפלגה זו או זו, אחרי זה מנהיגי המפלגה ממנים את "ציריהם". מצד שני, כל המפלגות בפלסטינה, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן אשכנזיות, בדרך כלל נוסדו, ועדיין קיימות, בחוץ לארץ. הן ממומנות על ידי ציונות העולם ואף הקבצה ספרדית לא הצליחה לרכוש מספיק כוח פרלמנטארי לייצג את האינטרסים שלהם, או כוח מספרי. כתוצאה מכך הספרדים החרימו את הבחירות של 1945 (ראה פרק שישי). בנוסף לכך, כל העיתונים וזרועות הפרופגנדה נשארו תחת שליטה אשכנזית והמנגנון השלטוני הודף ברציפות כל ניסיון של התארגנות פוליטית על ידי הספרדים. אלה שנאבקים עבור קהילתם הנמצאת תחת דיכוי מואשמים בבגידה, כיתתיות, סתגלנות וניצול מצבה הקשה של קהילתם ואיבדו את עבודתם. למרות הגדילה הרבה בעלייה האשכנזית בתקופת המנדט, הספרדים היוו שליש מהקהילה היהודית בפלסטינה בשנת 1948.מצד שני, אם ניקח את הסוכנות היהודית שתפסה כוח רב יותר, נציין שמנהיגיה נתמנו על ידי ארגון הציונות העולמי שאינה כוללת אף ספרדי בגופיה העליונים.
אפילו הבחירות לרשויות המקומיות נערכו לאורך שורות הרשימות המפלגתיות עם תוצאות של התעלמות מהאינטרסים של הנתינים היהודים במשכנות העוני, במיוחד לגבי החינוך, תעסוקה, דיור, עבריינות וכו'. בירושלים בשנת 1938, לדוגמא, "מועצת הקהילה הספרדית" זכתה בארבעה מתוך כלל ארבעים המושבים על אף העובדה שרוב היהודים בירושלים היו ספרדים. מסיבה זו מנהיגי מועצת הקהילה הספרדית החרימו את הבחירות ודרשו בחירות אישיות לאורך המודל הבריטי כך שספרדי יוכל להצביע לנציגות שלו ישירות. האשכנזים, מצד שני, התנגדו להצעה זו ומצב זה המשיך עד 1945 כאשר שני הצדדים הגיעו לפשרה. שיטת הרשימות המפלגתיות תישאר בתנאי שהמועמדים של האשכנזים ושל הנתינים היהודים יתחלפו לסירוגין, מה שהוביל את הספרדים להישג מדהים של רוב – 19 מתוך 30 מושבים. הפאניקה התחילה להתפשט בין דרגי המתיישבים האשכנזים והמועצה הלאומית (קרי, "הממשלה" האשכנזית) החליטה לבטל את הבחירות כאשר אחת מן המפלגות שלהם (הפועל המזרחי הדתי) זייפה את התוצאות. אחרי זה הם ביטלו את עקרון ההתחלפות, ועל ידי אמצעים של תכסיסים ותחבולות שונים הם הצליחו לרסק את האחדות של היהודים הספרדים ולבטל את הרשות המקומית ב-1948. דוד בן גוריון לאחר מכן מינה מתנגד מוצהר של ספרדים, דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים (ראה פרק שביעי).

מימון ויישובים

על התרומות מיהדות העולם השתלטו כליל והסבו אותם לטובת ההתנחלות האשכנזית ציונית. כבר הזכרנו את הנקודה הזאת בפרק הקודם, אך השינויים במהלך תקופת המנדט היו איכותיים ולא כמותיים והובילו להעמקת הפער בחינוך ובכלכלה בין האשכנזים לבין הספרדים. כשקודם לכן הם היו מיעוט קטן בקהילות היהודיות, הציונים עתה החלו להתקדם, במיוחד לאחר שגרמניה הנאצית התחילה לדכא את היהודים. בתוך גרמניה הנאצית המפלגה הציונית הייתה התנועה הפוליטית היחידה, מלבד הסוציאליסטים הלאומיים, שהותר לה לבצע פעילות פוליטית. הציונים הרכיבו יחסי מסחר עם גרמניה הנאצית וכך הוציאו חלק מן ההון היהודי בצורה של סחורות.2 באותו זמן, לספרדים היה אסור לאסוף תרומות עבור הקהילה שלהם בפלסטין. בהון שהצטבר בבנקים של הציונים השתמשו לשיגור עולים אשכנזים לפלסטינה וליישב אותם שם. עולים אלה הקימו רבים מן הקיבוצים והמושבים שהפכו להיות עמוד התווך של ההתנחלות הציונית. הם גם עשו רכישות נשק, הקימו את הפלמ"ח או יחידות המתקפה של ההגנה והקימו יחידות נחת (פל"ים). הם חילקו כספים למפלגות האשכנזיות תחת המסווה של "חינוך ציוני" והוציאו לאור עיתונים ציונים וספרים וכו'. האינטרסים של היהודים המקומיים בערים נתקלו בהתעלמות במידה נרחבת עד כדי כך שהסביבה שלהם הפכה להיות למשכנות מצוקה מצערות. מרבית הספרדים שבאו לישראל לאחר 1948 לא הבינו שהפער התרבותי והכלכלי לא קרה רק אחרי 1948 אלא התבצר מאז תחילת ההתנחלות הציונית. כמה מיהודי ערב ניסו ליישב אחדים מן העניים באזורים הכפריים כדי שיחיו מהאדמה כמו שכניהם הפלסטינים, אבל המנהיגות הציונית התעקשה שהחקלאות תישאר בידיהם של המתיישבים האשכנזים והיהודים המקומיים יהיו פועלים שכירים. מתוך שמונים היישובים שהוקמו לפני 1926, אף לא אחד היה עבור היהודים המקומיים, מלבד הר-טוב, שנוסדה בשנת 1895 ומומנה על ידי הספרדים מבולגריה; הממסד הציוני סירב מאז והלאה להרחיב את כל סיוע כספי לכפר זה. אלישר3 ציין שכל ניסיונות הספרדים בתחום הזה נכשלו. המודעה שהציב המשרד של היישוב החקלאי הציוני מדריכה ביותר בנושא הזה. לגבי יהודי תימן נאמר " אנו שמחים להודיעכם שיש לנו כמה עבודות בתחומים הובלת-מים, כביסה ועבודות בית אחרות."4
בקונגרס הציוני החמישה-עשר בשנת 1927, אליהו אלישר העלה את הנושא הזה. ראש המשלחת האמריקאית, סטיבן וייס, הביע את התעניינותו בכך לחמתו של חיים וייצמן, יושב ראש פדראציית הציונות העולמית. כשהוא פונה אל אלישר, הוא יעץ לו לא לעורר תרעומת מסוכנת בתוך קבוצות היהודים השונות. לאחר מכן הוא פקד עליו "חזור לעירך, ואני אבהיר את הבעיה."5 אם למנהיג של היהודים ספרדים התייחסו בזילות רבה כזו, אנחנו יכולים לשער בדיוק כיצד התייחסו לשאר הקהילה או לפלסטינים. אלישר קבע למרות שחיים וייצמן עודד את הספרדים להרכיב ארגון עולמי משלהם, הוא ניצל את המנהיגים שלהם כדי לאבטח את העמדה שלו ועשה מאומה כדי לפתור את הבעיה האתנית שהחלה לצאת מכלל שליטה. וייצמן הביע מטרד בכל פעם שהנושא עלה. בחגיגות הקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1925 נוכח החאג' אמין אל-חוסייני, הנחשב אז ללאומני מתון. וייצמן נתבקש לקדם את פני החאג' וללחוץ את ידו – הוא סירב. ב-24 ביוני 1919, מוסא קאסים פאשה, ראש עירית ירושלים, קיבל בברכה את המנהיג הציוני מנחם אושיסקין, כשהוא הגיע לירושלים. אושיסקין התחיל למתוח ביקורת על העירייה ולהפחיד את הערבים בדיבורים של "כוח היהודים ונשקם". (לפרטים על השיחה ראה נחום מנחם, 349-354.)
בשנת 1925 ילידים יהודים עשו ניסיון לחכור חתיכת אדמה ממשלתית באזור יריחו וליישב שם 500 משפחות. הממשלה הבריטית הסכימה, אך הממסד הציוני תחת הנהגתו של מנחם אושיסקין סיכלה את התוכנית באמתלה שהחכרות אדמות ממשלתיות הינם הזכות של ארגון הציונות בלבד. התפקיד של היהודים הספרדים היה להיות כזה של משרתים, פועלים שכירים ביישובים ובמחצבות, מוכרי עיתונים ומצחצחי נעליים, לא כזה של חקלאים המתמזגים עם העם הפלסטיני הערבי על יד יריחו. הטרגדיה התימנית התנהלה לאורך כל המנדט (ועדיין מתנהלת), ה"הומניסט" הציוני משה סמילנסקי פרסם מאמר בהארץ (6 בינואר 1927) שבו הוא כתב שהשאלה התימנית הייתה כתם על מצפונו של ארגון הציונות, וש-300 משפחות תימניות עדיין חיים בתנאים קשים בסמוך להתנחלויות האשכנזים. למרות שהם הכילו חקלאים מיומנים, ארגון הציונות נתן להם הבטחה אחר הבטחה, אבל לא סיוע קונקרטי. בסופו של דבר ספרדים אחדים הצליחו להקים את כפר חיטין על יד טבריה בשנת 1944 בסיוע הספרדים בחוץ לארץ. חיטין סבלה ממחסור במים ומימון ודיור מצומצמים. האדמות החקלאיות שהם קיבלו היו גרועות, ומרבית התושבים חיו, לא מהאדמה, אלא מעבודתם מחוץ ליישוב.
באותו זמן שארגון הציונות סירב לסייע לספרדים, הוא היה שולח את השליחים שלו למדינות ערביות ואסלאמיות כדי לנצל את הרגשות הדתיים של היהודים ולאסוף תרומות עבור המתנחלים האשכנזים שלו. יהודים אלה שתרמו, חשבו שזה בשביל "ארץ הקודש". בין 1920-1925, לדוגמא, 4,060 דינרים (שווים בערכם לאותו סכום בסטרלינג) נאספו מיהודי עיראק עבור קרן היסוד בנוסף לתרומה של חזקיאל ששון, שר האוצר של עיראק. במשך 1920-1922 סך של 32,187 דינרים נתרמו לקרן הקיימת, וב-1921 חזקיאל ששון תרם 36,500 דינרים. ב-1920 אלי כדורי משנחאי נתן 10,000 דינרים כדי להקים ספרייה לאומית בהר הצופים בירושלים. נוסף על תרומת סכום להקמת בתי הספר כדורי הערבי וכדורי הציוני אשר בבית הספר השני כל התלמידים היו אשכנזים. התרומות מעיראק היו, יחסית, כפולות מאלה של יהודי פולין. ב-1920-1923 ארגון הציונות השתמש בתרומות של העיראקים לקניית 76,000 דונמים במארג' איבן עמיר (עמק יזרעאל) בין עפולה לבית-שאן, שם הם הקימו מספר ישובים הנחשבים בין העשירים ביותר מבין הקיבוצים, כמו גבע, עין חרוד, תל-יוסף, בית השיטה וכפר יחזקאל. ב-1923 הציונים הצליחו להשיג שליטה על מרבית השטחים הסמוכים לדרך חיפה-דמשק ולדרך חיפה-נצרת. מסמכי הציונות מראים שהתרומות מיהודי מצרים לפי הערך עלו על אלה שנתרמו מיהודי מזרח ומערב אירופה. ב-1921 בלבד הציונים הצליחו לאסוף 67,800 לירות איטלקיות מטריפולי (לוב). בתקופת המנדט הצרפתי בסוריה ולבנון, ארגון הציונות הקים ארגון נוער יהודי כמו הצופים ואת איגוד הספורטאים (מכבי החלוץ), ושלחה את הילדים החוצה לאסוף תרומות עבור קרן הקיימת. ב-8 ביולי 1926 הם שלחו 1,200 קופסאות התרמה החוצה וציוותה על הקהילה לאסוף 200$ בשנה. בשנות העשרים התרומות מיהודי סוריה ולבנון הגיעו ל-6,000$6 שהוצאו על רכישות אדמה. ארגון הציונות דרש מיהודי מרקש להגדיל את התרומות שלהם, והשליח הציוני, תורטוס, כתב במאמר " אנחנו לא רק רוצים זהב אמריקאי אלא גם זהב מרקשי." הערה זו עוררה תרעומת חזקה מיהודי מרוקו שהתחילו להרגיש שהציונים רצו לנצל אותם כלכלית.7 בינתיים, הנתינים היהודים בפלסטינה היו כותבים לקרוביהם בארצות ערב ומזהירים אותם לא לתת לציונים האשכנזים ותארו לפרטים את היחסנות והאפליה של האשכנזים, אבל ארגון הציונות היה חזק יותר. כיצד יכלו הכותבים לקוות לגבור על ההגמוניה הציונית כאשר מנגנון הביטחון והממשלות של מדינות ערב ואסלאם נכשלו במניעת זרימת ההון לתוך היישובים הציוניים? בזמן שילדים היו מתים בעולם האסלאמי, שנה אחרי שנה, מעוני וממחלות, הכספים מערב שימשו לבניית קיבוצים שחבריהם וילדיהם ניהלו את הממסד הציוני הצבאי, הכלכלי והפוליטי בתוך הישות הציונית. חלק מיהדות ערב היה עשיר, ומצב היהודים באופן כללי היה טוב יותר מאשר מצבם של המוסלמים. רוב היהודים בעולם האסלאמי באופן כללי, ובפלסטינה במיוחד, היו עניים וכספים אלה היו צריכים לשמש לשיפור מצבם של כל האזרחים בעולם הערבי, ולא למתנחלים ציונים. הציונים ממשיכים להפעיל שיטות ערמומיות נגד העולם הערבי: ישנו חרם ערבי על מוצרים ישראליים, אפילו כך מוצרים ישראליים מגיעים לארצות ערב כשמקום המוצא מוסתר.
אף על פי שהישובים בעמק יזרעאל נבנו בכספי יהודי עיראק, לעיראקים שייך רק השם של הישוב האשכנזי "כפר יחזקאל" הנקרא על שמו של השר העיראקי היהודי שהוזכר לעיל). לדוגמא, "נעים", שגדל בעיראק וגם בפלסטינה, היה מופתע בגלל שהוא לא שמע על כך. "בתחילת שנות הארבעים", נעים אמר, "הלכתי לקיבוץ גבע בעמק יזרעאל ללמוד חקלאות. היו שם רק 150 אשכנזים בקיבוץ כולל נשים וילדים. אחוז הנמצאים בעמדות גבוהות בממסד הציוני היה גדול מאוד, כמו בשאר הקיבוצים." לאחר מכן הוא התחיל לקרוא בשמות החברים ובתפקידיהם בממסד הציוני:
יהודית שמחוני: ראש ארגון הנשים בהסתדרות. בנה חי בקיבוץ הסמוך והיה מפקד בכיר בצבא בתקופת מלחמת סיני בשנת 1956.
יוסף אפרתי: אחד מראשי לשכת החקלאות של ארגון הציונות ושר אחרי קום המדינה.
יוסף גוריון: מנכ"ל תנובה חברת השיווק של ההסתדרות.
משה הופמן: חבר ראשי של חבר הקבוצות, ארגון מתאם פעולות ראשי של קיבוצי מפא"י.
שאול רוזנפלד: מנהיג גדודי הנוער החמוש (גד"נע).
נחמן רזניק: (כיום נחמן רז): חבר ראשי בארגון הנוער העובד בהסתדרות. בשנות השמונים הוא היה יושב ראש הוועדה לחינוך ולתרבות בכנסת.
מיכה: בנו של אפרתי המוזכר לעיל – בשנות השמונים הפך להיות אחד מראשי ליגת הקיבוצים ובנק ישראל.
מאז שנות הארבעים, מספר החברים שהגיע לצמרת הוכפל באמצעות הפועלים הספרדים והערבים הזולים. "הלכתי לקיבוץ ההוא," נעים המשיך, "כדי ללמוד חקלאות שימושית, אבל הם התחילו להשתמש בי לעבודות מפרכות ולא מקצועיות. אמרתי להם "אני רוצה ללמוד על מיכון חקלאי." כשהתלוננתי, נחום רזניק שהיה אחראי על הקבוצה שלי אמר "אתה רוצה רק לנסוע בטרקטור", ואז "אתה תעבוד בשביל האוכל" (כלומר – אתה לא עובד בחינם). כמובן שלא קיבלנו שום שכר מהקיבוץ, אבל לחברי הקיבוץ שילמו, עם חינוך עבורם ועבור ילדיהם, עם דירות נוחות, וכך הלאה. אותנו הם אכסנו מעל הרפת וכאשר החרקים נשכו אותנו הם נתנו לנו אוהל לגור בו – שלושה מאיתנו באוהל אחד קטן. בדרך זו הקיבוץ ניצל קבוצות רבות של נוער שבאו מן הערים לתקופה מוגבלת של שנתיים." שאלתי את נעים האם בסופו של דבר הוא למד משהו על מכונאות חקלאית. "שום דבר", הוא ענה. "לאחר שנתיים בסוף הם אמרו לי "תראה, אנחנו לא נלמד אותך את זה." הם לא נתנו לי שום נימוקים אבל ידיד אמר לי "המוצא שלך הוא הנימוק." חבר הקיבוץ, נחום רזניק, שכנחום רז הפך להיות ראש הוועדה לענייני חינוך ותרבות בכנסת הישראלית אמר "היחס שלהם היה גועלי", אבל הוא לא עזר לי. כשהם נתנו לי את ה"לא" הסופי, חליתי קשה מאוד במשך כמה שבועות ואחרי זה עזבתי. הגב שלי עדיין עושה לי בעיות. קראתי לאחרונה, שאחד מן הילדים שלהם, אמנון ידין, שהפך להיות אחד מראשי ארגון הקיבוצים ואשר הוציא מיליונים על קניית מניות לקיבוצים "הסוציאליים" ביצע התאבדות כאשר הבורסה קרסה ושהקיבוצים הפסידו סכומי כסף ענקיים. הם בונים על החול. כילדי העולם הערבי, אנו יודעים שחולות ערב הם הפכפכים."

סבלים ספרדים
האפליה נגד המהגרים מארצות ערב ואסלאם הייתה נפוצה. מלבד כמה אלפי ספרדים, התנועה הציונית לא הטרידה את עצמה עם הבאת יהודי ערב עד שהתברר כי מרבית יהודי אירופה נטבחו בידיהם של הנאצים. כבר הזכרנו את 2,000 היהודים שהובאו פנימה מתימן ב-1911-1912 כדי לשבור את כוח העבודה הערבי בישובים. בתקופת המנדט הבריטי כמה אלפי יהודים הובאו פנימה מכורדיסטן ואיראן כדי לעבוד במחצבות ולעשות עבודות שוליים אחרות. נוסף על כך, מספר מצומצם מיהודי ערב היגר לפלסטינה במהלך התקופה הזאת. הם הפכו להיות 10 אחוזים מכלל העולים והם באו מתוך סיבות דתיות. עלינו לציין שאלפים מיהודי ערב היגרו לפלסטינה במהלך עידן הח'ליפות האסלאמית והאימפריה העותומאנית ואף אחד לא התנגד להם – בדיוק בגלל שהם באו בגלל מתוך סיבות דתיות.8 בעת שהאוטונומיה הציונית בתקופת המנדט קלטה 382,000 מיהודי אשכנז,9 הם התעלמו לחלוטין מן המהגרים הספרדים דתיים. אלה הצטרפו מאוחר יותר אל מה שידוע כ"החגורה השחורה", משכנות העוני מסביב לערים הגדולות, אשר רק העמיקו את הפער בין האשכנזים ובין קהילת הילידים היהודים. מבין היהודים שהיגרו לאחר מלחמת העולם הראשונה היו כמה ספרדים מסלוניקה(קהילה שמקורה באנדלוסיה הערבית). הם היו סוחרים מיומנים ומלחים ושאפו להשתמש בכישרונותיהם בפלסטינה. מאוריס רפאל ומשפחת צרפתי עשו ניסיון להקים חברה להנדסה ימית, אבל הממסד הציוני החליט שהתפקיד שיהודים אלה צריכים למלא הוא לא של סוחרים, אלא של עובדי נמל בלתי מקצועיים. היא הפכה אותם לעובדי מספנה וסבלים והקהילה האשכנזית כינתה אותם "חוראנים", כלומר "אספסוף" בעברית. סלוניקי הזכיר כוונה של "סבל" 10 ו"כורדי" הזכיר כוונה של "עובד-מחצבה". "תמניה" הזכירה כוונה של "משרתת" ו"שוורצה" (שחור) באידיש הזכיר כוונה של "יהודי ספרדי" או "ערבי". אחד ממנהיגי התימנים בוועידה הציונית השמונה עשר ב-1933 הצהיר שאחיו נחשבים לאזרחים ממדרגה שנייה, כמי שאינם בני גזע הארים בגרמניה.11
חינוך
את הנתינים היהודים שמו ללעג. לאחר הקמת האוטונומיה הציונית, החינוך בקהילה היהודית בפלסטינה נפל תחת הסמכות של הממסד הציוני השולט. כל החוגים הפילנתרופים היהודים אשר ניהלו ומימנו תוכניות חינוך בארצות ערב לפני מלחמת העולם הראשונה הפסיקו את הפעילויות שלהם בפלסטינה. חוגים אלה אמרו לממסד הציוני, מאחר שהם היו צריכים לסייע בחינוך בארצות ערב הואיל והיהודים שם לא קיבלו שום מימון מיהדות העולם, הרשויות הציוניות צריכות להשתמש בחלק מכספי היהודים לממן בתי ספר יהודים בפלסטינה. הממסד הציוני השולט בפלסטינה החליט לא לשים לב לנתינים היהודים ויותר מכך למנוע מהם לקבל חינוך על ידי כפיית תשלומים לבית הספר. מאחר שמרבית יהודי פלסטין היו עניים, הם נאלצו לעזוב את בית הספר. נוסף על כך ילדים רבים נאלצו לצאת לעבודה לסייע כדי למשפחותיהם הגדולות, והצטרפו לצבא הגדול של מוכרי עיתונים, מוכרי גפרורים ומצחצחי נעליים, או צבא המשרתות בבתי האשכנזים. הבערות שררה ברחובות "החגורה השחורה" והיא הולידה עוני, פשע, הוללות ושימוש בסמים. הפרופסור הציוני ר.באקי הודה במחקר שהוא עשה ב-1943 ש-67 אחוז מהנתינים היהודים לא הרוויחו אפילו 2£ בחודש, השכר של הספרדי היהודי היה נחות מהשכר של האשכנזי ושמרבית יהודי ערב היו עובדים שוליים. 12
באופן טבעי הם לא יכולים להרשות לעצמם את שכר הלימוד של ילדיהם ולאחר שלוש שנים 25 אחוזים מן הילדים כבר נשרו בעיר הגדולה. 11 אחוז בלבד מן הספרדים סיימו את החינוך היסודי שלהם. כתוצאה מכך יותר מ-95 אחוזים מן הסטודנטים באוניברסיטה היו אשכנזים. חברי קהילה רבים שלחו את ילדיהם לבתי ספר דתיים שהיו דומים יותר למחנות כלא.
ב-21 בנובמבר 1945, כתב העת הד המזרח שלח דו"ח מפורט לוועדת החקירות הבריטית שחקרה את החינוך היהודי בפלסטינה. המנשר כלל את העובדות שנאמרו לעיל, וכתב העת דרש את השתתפות הספרדים בוועדות החינוך בממשלה.13 מצד שני, בארצות ערב, הילדים היהודים היו לומדים בחינם בבתי הספר באליאנס, בקהילתיים או בממשלתיים. כשיהודים אלה הגיעו לישראל לאחר 1948, עליונות החינוך שלהם הייתה ניכרת.14
לאחר מאבק עצום על ידי מנהיגי הספרדים, הסוכנות היהודית החליטה ב-1948 להקים לשכה לענייני ספרדים, שבראשה (כמובן) עמד יהודי אשכנזי, י. זרובבל. במאמר בעל הכותרת "הבחנות על בעיות פוליטיות וחברתיות בהקשר לקהילות מזרחיות" 15 הפרופסור האשכנזי אייזנשטדט דרש את הקמתם של ארגונים שיאפשרו לספרדים להטמיע את הערכים האשכנזיים, בתנאי שהם ייהנו מאוטונומיה בארגונים אלה. הפרופסור הזהיר נגד השמדת רוח הביטחון העצמי והיוזמה בחברה הספרדית. סוציולוג זה מאוניברסיטת ירושלים לא ראה את הסתירה בהשקפתו. כיצד הילידים היהודים יכולים לאושש את ביטחונם העצמי ואת רוח יוזמתם כשאומרים להם לנטוש את התרבות שלהם? התוצאה עבור הספרדים הייתה כפירה במוסכמות (ראה פרק שביעי).
נעים נשאל איך הוא התקבל לאוניברסיטה. הוא ענה " כשהתברר לי שהקיבוץ לא יאפשר לי ללמוד חקלאות, עזבתי. התחלתי לעבוד כפועל מגדל בקר, זאת הייתה עבודה קשה ממש, להתחיל בשתיים לפנות בוקר ולסיים בערב. לאחר שנה מצאתי איזה עבודה קלה במקום אחר והתחלתי ללמוד יום ולילה להתכונן לבחינות הכניסה לאוניברסיטה."
חולשתם של יהודי פלסטינה
כיצד קהילת הילידים היהודים התמודדה עם האתגר הזה?
האם הם נאבקו, צייתו או נכנעו?
עקב העובדה שההתנגשות התרחשה בין שני כוחות שווים, התגובה של רובם הייתה תערובת של מחלוקת ושל הסתגלות. העימות הסתיים עם ניצחונה של הציונות ב-1948, כפי שקרה לעם הפלסטיני הערבי על אף הסיוע שהם קיבלו מאומות העולם הערבי והאסלאמי. הפלסטינים היו מאוחדים, והמוסלמים והנוצרים נלחמו כאחד. היה להם בסיס כלכלי מוצק באדמה ובחקלאות, בורגנות לאומית מפותחת ושפה ותרבות משותפים. הם חיו על אדמה זו, לא מאות אלא אלפי שנים. ב-1918 הם היוו את הרוב המכריע – מעל 95 אחוזים. למרות העובדות האלה, הציונים ניצחו ב-1948, הרסו מאות כפרים ערביים הביסו את רוב התושבים הערבים והכריחו אותם לברוח. אם העם הפלסטיני נכשל, אז כיצד יכולה הקהילה הספרדית הקטנה והחלשה לנצח?
המתיישבים האשכנזים אימצו את המדיניות של הפרד ומשול כלפי מועצת הקהילה הספרדית של ירושלים. כתוצאה בכך, מספר מנהיגים של הארגון התפצלו לכיוון אחר והרכיבו קבוצות כיתתיות המבוססות על שורשיהם הערביים. אפילו מנהיגים אלה שנשארו בארגון היו מחולקים לשתי קבוצות. האחת, בראשה עמד אבו אל-עפייה, שתמך בבחירות רשימת המפלגה הציונית ודרש שרק ליהודי ספרד יותר להצטרף לארגון – השקפה שתמיד נתמכה על ידי תנועת הציונות שטענה שיהודי ספרד הם "אירופאים". אף על פי כן, יהודי ערב שחיו בתחום האסלאם ממרכז אסיה עד ספרד ראו את עצמם כקהילה אחת שהתלכדה יחד על ידי תרבות משותפת. הציונים היו הראשונים שפיצלו אותם למה שמכונה היה "הקהילות המזרחיות" והאנדלוסים (הספרדים). בראש הקבוצה השנייה עמד אליהו אלישר שתמך בדעה המקובלת שיהודי האסלאם היו קהילה אחת. חתך זה תמך באימוץ שיטת הבחירות הבריטית במקום הגישה של הרשימות המפלגתיות. הם החרימו את הבחירות של הציונים. ב-1946 הוועדה החליטה להסיר את דוד אבו אל-עפייה ממשרתו, ואליהו אלישר נבחר כמחליפו ב-20 בפברואר 1947. המימון היה גרוע, כשחובות הוועדות הגיעו ל-3,000£. אלישר התחיל לשפר את המצב הכלכלי. הוא שילם את החובות וחידש את יחסיו עם היהודים הספרדים בכל העולם דרך הארגון העולמי של יהודי ארצות ערב, וכינס ועידה עולמית של ספרדים.
הממסד הציוני התנגד שהועידה הזאת תתכנס בירושלים, שמא עובדות על אפליה גזענית תתגלנה למשלחות מכל העולם. דוד בן גוריון קרא לאליהו אלישר "אוייב מספר אחד" על שהוא מעודד את יהודי ערב להגן על זכויותיכם, וטען, שאם הוא יצליח, מפלגת מפא"י16 תפסיד קולות רבים באותו ציבור בוחרים. בן גוריון גם אמר שאם יקום ארגון שיאחד את כל האנשים של הקהילה הזאת, הוא ושותפיו יצטרכו את אישורו של הארגון הזה. הוא הוסיף שהקהילה הספרדית לא תהייה מסוגלת לקחת אחריות הקשורה עם כוחם האלקטורלי17 (ראה פרק שמיני על השקפותיו של בן גוריון על הספרדים.) כתוצאה מלחץ ציוני זה, אלישר מסר הלאה את תפקידיו המנהליים למאיר משה לוי ודוד סיטון.
לאחר שהבריטים כבשו את ירושלים ב-1917, הספרדים הקימו את ארגון הנוער הספרדי, אשר בהקדם הפך לארגון החלוצים המזרחים. הוא דאג לענייני הכלכלה והתרבות בקהילה, אך סבל מבעד חוסר מקורות כספיים, והיה הארגון היהודי היחיד ללא סיוע כספי מן הממסד השולט הציוני ובסופו של דבר הוא סיים את פעילותו ב-1929.
מנהיגות הילידים היהודים ניסתה לבקש עזרה מספרדים בעולם כולו ועם מטרה זו הם כינסו ועידה עולמית בוינה ב-1925. הם דרשו את השתתפותם של הילידים היהודים בהתפתחות התרבותית והכלכלית של פלסטינה. משלחות מסביב לעולם , מלבד ארצות ערביות ואסלאמיות, נוכחו בוועידה. הועידה החליטה להקים ארגון עולמי ליהודים הספרדים, ואנו נראה כיצד הציונים השתלטו עליו לאחר מכן. אחרי ועידה זו, ועידת הציונות העולמית הארבע-עשר נערכה גם כן בווינה (1925). אליהו אלישר, הרב עוזיאל וזכריה גלוסקא כולם נוכחו כדי לתבוע זכויות ליהודים הספרדים שבפלסטינה. אלישר העיר שהסיוע שמושיטים זרועות התנועה הציונית לארגון הספרדים הוא מינימאלי. "מנהיגים ציונים כמו וייצמן ואושיסקין שיבחו את הנציגים הספרדים ועודדו אותם להתארגן, אבל במציאות הם סייעו מעט מאוד. לעיתים אנחנו מוצאים אותם מתנגדים לארגון של הקהילה הזו, לאחר שהם הבטיחו לו הבטחות."18
מנהיגים ציונים טענו שאחדות הספרדים תגרום להתרסקות הקהילה היהודית בפלסטינה. טענות אלה נתמכו על ידי כמה יהודים מקומיים סתגלנים שעזבו את הקהילה שלהם והצטרפו לארגוני המפלגה האשכנזית. האמת היא שהקהילה היהודית בפלסטינה הייתה, ועדיין, מפולגת. הם חששו מהתארגנות פוליטית של יהדות הספרדים, מאחר שהיא איימה על הדומיננציה הציונית האשכנזית.
אפילו בהסתדרות, התאחדות העובדים הכללית, האפליה הייתה נפוצה. ככל שערבי או ילידים יהודים ביקשו עבודה, פקידי ההסתדרות הונו אותם בתירוץ אחד אחר השני. יהודי פלסטינה אם כן, החליטו להקים איגוד מקצועי משל עצמם, "ארגון העובדים של הספרדים", בירושלים בשנת 1941. בין חברי המייסדים היו יצחק אל-איסקנדרי, מזכיר הארגון העולמי של יהדות הספרדים, יעקב אליעזר, יעקב מזרחי, יהודה חבשוש, י. יפה ונחום צ'וצ'ה. לאחר משאי מתן ממושכים בין האיגוד לבין ההסתדרות, האחרון נאות להעניק 16 אחוז משוק העבודה לספרדים למרות שהם היו הרוב מבין היהודים בירושלים. ארגון עובדים נוסף הורכב מאוחר יותר בתל אביב.
לאחר מכן ההסתדרות החליטה לחסל את הארגון הספרדי בכך ששילמה "מלגות" (קרי, שוחד) לכמה מן המנהיגים המובילים שהסתכמו ב-1,775£. לאחדים מהם הוצעו משרות בהסתדרות (כמו ליעקב אליעזר, יעקב מזרחי ויצחק אל-איסקנדרי). יתר על כן, כל מי שניסה לחלץ את עצמו מן הפטרונות האשכנזית היה חשוף לאיומים ואיבוד מקום העבודה. כך איגודים ספרדיים אלה נעלמו19 והעובדים הספרדים נותרו ללא איגוד ייצוגי. ביוני 1948 חנוכה מזרחי מפתח תקווה שלח מכתב לעיתון קול העם בו הוא מתאר את מדיניות האפליה הגזענית שמפעילה ההסתדרות נגד עובדי יהודי ערב. הוא אמר במשך כל חייו הוא חש אזרח ממדרגה שנייה, שקיבל מההסתדרות רק עבודות שוליים בשכר נמוך. כשהוא התחיל לעשות עבודת לילה במפעל, ההסתדרות לא סייעה לו לקבל שכר הולם, ולמעשה בעל המפעל הוריד לו את השכר. ההסתדרות הסכימה לכך ואת דמי החברות עדיין ניכו לו מן השכר בשיעור גבוה יותר. גישתה של משפחתו אל שירותי הבריאות של ההסתדרות הייתה מוגבלת. לאחר שהוא נכווה קשות בעבודה, הוא קיבל תשלום במשך ארבעה חודשים בלבד אף על פי שהוא נזקק לטיפול רפואי במשך שנה שלמה. הרופא ייעץ לו להימנע מעבודה מאומצת, אך הוא נותר מובטל וללא תמיכה של דמי אבטלה מן ההסתדרות. כשהוא אינו יכול לממן יותר את דמי החברות בהסתדרות, הופסק טיפולו הרפואי והוא גורש מן הארגון. מזרחי הוסיף הפקידים האשכנזים דאגו לבני מינם ודחו בקשות עבודה של "מזרחים" כביכול.
כאשר הוקמו משרדי סוכנות העבודה, הבטיחו לעובדים שוויון, אולם הם במהרה הפכו למרכזי אפליה המתעלמים מזכויותיהם של העובדים הספרדים. רבים מקהילה זו עזבו את איגודי ההסתדרות, אולם אחרים נותרו בהם מכיוון שהם נזקקו לשירותים הרפואיים שהיו, ועדיין, חלק מההסתדרות. לא היה שירות רפואי לאומי אקוויוולנטי. ארבעים שנה לאחר הופעתו של המכתב ההוא, עיתון זו הדרך פרסם אותו שוב ב-25 ביוני 1987. מדיניות ההסתדרות גרמה לניכור יהודים ספרדים רבים "מהשמאל" הציוני. הימין הציוני ניצל את האפליה "הסוציאליסטית" בתקווה לזכות בקולות של קבוצה מקופחת זו. באופן שניתן להתווכח לגביו זה הניח את היסודות לעליית הימין הציוני.
בתחום העיתונות, קבוצת הסולל קמה בירושלים והוציאה לאור כתב עת שבועי בערבית בשם "הדיילי פוסט" (באריד אל-יום) אשר ביקש יחסי אחווה עם העם הפלסטיני. מנהיגים ספרדים דרשו ללמד את השפה, ההיסטוריה והתרבות הערבית בבתי ספר יהודים, אבל הציונים האשכנזים סיכלו זאת. בשנת 1942 משה לוי נחום הוציא לאור את כתב העת אל-שארק עם אליהו אלישר כעורך. הם הפיקו שלושה עשר גיליונות עד שאלישר הצליח להוציא לאור את הד המזרח כעורכו הרשמי ב-15 בינואר 1943. כתב העת המשיך להופיע עד אוגוסט 1946, לאחר מכן ההוצאה לאור פסקה עד ה-12 בנובמבר 1948 כשהוא התחיל מחדש. ב-1950 הוא נסגר . עקב מחסור במימון. דוד סיטון ואברהם אל-מליח גם כן היו במערכת העיתון. לאחר מכן דוד סיטון הפך להיות העורך של כתב העת במערכה שהיה הזרוע של הקהילה הספרדית. כתבי עת ספרדים אלו כיסו את תרבותם של הספרדים מארצות ערב ואת בעיותיה של הקהילה על עיקרון של הרמוניה בין-עדתית ושיתוף פעולה תרבותי. שאר העיתונים היומיים, שבועיים והחודשיים, הרדיו (והטלביזיה מאוחר יותר), היו, ועדיין הינם, בשליטתם של חופן מתיישבים אשכנזים וממומנים על ידי הציונות העולמית.
כפי שראינו, מנהיגות היהודים הילידים נכשלה במאבקה לשוויון בתקופת המנדט. את הגורמים לכישלון זה ניתן לחל לשתי קטגוריות עיקריות:

א. החיזוקים של הציונים האשכנזים

1. הסיוע שניתן על ידי המנדט הבריטי אפשר לציונים האשכנזים לרכוש שליטה על כל היהודים בפלסטינה (בעקבותיו באה התמיכה האמריקאית לאחר הקמת המדינה).
2. היעילות של ארגון הציונות העולמי, העובדה שהוא היה אשכנזי, והסטאטוס שלו בחברה היהודית באירופה ובאמריקה שהיא אשכנזית בצורה מדהימה.
3. הצלחת הממסד הציוני לרכוש מונופול על התרומות של יהדות העולם, כולל התרומות מארצות ערב.
4. החוזק של הקהילה האשכנזית אשר התפתח כתוצאה מדיכוי אירופאי לאורך מאות שנים.
5. החוזק של ארגון המפלגה האשכנזית אשר התפתח לפני ההגירה לפלסטין ושליטת מפלגת העבודה יחד לפני ואחרי הקמת המדינה, על הממשלה, ההסתדרות והסוכנות היהודית. מפלגה זו לחמה בכל זהות וארגון עצמאיים ספרדיים.
6. למרות שהיהודים הילידים היוו את מרבית היהודים בפלסטינה במאה התשע-עשרה, הם התדלדלו ל-30 אחוז לשנת 1948 עקב התגברות העלייה האשכנזית בתקופת המנדט.
7. כמה מתיישבים אשכנזים הרכיבו מעמד בורגני עשיר שהשתמש בכסף שלו עבור הייחוס של עצמו בתקופת המנדט.
8. השימוש בשוחד המבוסס על העיקרון של הפרד ומשול כדי להרוס את אחדותם של היהודים הילידים ואת יהודי ערב שהצטרפו איתם, והשימוש בשירותים חשאיים כדי לרסק כל התנגדות ספרדית לאחר הקמת המדינה.

החולשות של היהודים הספרדים
1. ארגון מפלגה פוליטי לא היה קיים פחות או יותר בעולם הערבי. לכן ליהודים הספרדים לא היה מספיק ניסיון פוליטי להקמת מפלגות פוליטיות להגן על האינטרסים שלהם. יחד עם זאת הציונים הצליחו לחלק אותם בהתאם לארצות מוצאם ולשחד כמה ממנהיגיהם.
2. המחסור במקורות כספיים עבור העבודה הפוליטית. הרוב המכריע של יהודי ערב חיו מתחת לקו העוני, ומדיניות התעסוקה הגזענית החריפה את המצב הזה. אחת הסיבות להצלחת המהפכה הפלסטינית מאז 1965 הייתה שפע המימון לעבודה המהפכנית.
המעמד הבורגני של היהודים הילידים בפלסטין היה חלש מאוד, ומעמד העשירים קטן מאוד ולא היה כל כך מודאג לנוכח גורלו של הציבור העמל. חלק גדול ממעמד זה היגר לארצות אירופה ודרום אמריקה כפי שעשו כמה יהודים עשירים מארצות ערב שהעדיפו את אירופה ואמריקה על ישראל.
3. בעקבות הקיצוץ בחינוך חינם, הבערות הייתה נפוצה בתוככי הקהילה הזאת, ושום דור מחונך חדש לא גדל להגן על האינטרסים שלו ועל האינטרסים של הקהילה.
4. הנאיביות הפוליטית של יהודי ערב. הם האמינו באחדות הדתית של כל היהודים, ולא הבחינו שרוב האשכנזים אינם דתיים. העקרונות הליברלים הדמוקרטים השכיחים במערב אירופה כמעט ולא היו קיימים אצל המתיישבים האשכנזים, במיוחד כלפי האוכלוסיות הנתינות, באם הם מוסלמים, נוצרים או יהודים, הואיל והם נולדו וחונכו בצילם של מדינות רודניות כמו רוסיה הצארית, פולין וגרמניה הנאצית, ומשטרים אוטוריטאריים מזרח אירופאים אחרים. לרוב מנהיגי הציונות לא היה לא חינוך משני ולא אוניברסיטאי, אבל עדיין הגיעו לשיא באמצעות תעלות המפלגה. כתוצאה מכך הראייה הפוליטית שלהם הייתה, ועדיין הינה, בהכרח קצרת-רואי. יהודי ערב חיו בשלום במשך מאות שנים עם אחיהם המוסלמים והנוצרים וכל שלושת העדות, כמו שכך המקרה אצל הפלסטינים, היו נוטים יותר לקראת סובלנות. לכן הם נתפסו כשהם אינם על משמרתם ולא יכלו להכין את עצמם במהרה מספיק להתמודד עם האתגר ההתנחלותי.
המנהיגים הספרדים לא גייסו את הציבור. הם ערכו דיונים על המצב במסגרת הערכים היהודיים והאנושיים שלהם. אמצעים אלה עבדו במשך מאות שנים בעולם הערבי ואפשרו למנהיגים היהודים להבטיח את עמדתם המכובדת עד המאה העשרים. בכל אופן, הממסד הציוני האשכנזי לא התרגש משיטות דיפלומטיות אלה וראו את אלה שהשתמשו בהם כנאיבים וחלשים. נוסף על כך, מרבית מן המנהיגים הספרדים היו ממשפחות מסורתיות עשירות ואריסטוקראטיות ומאבק ציבורי לא היווה חלק מן מעמד המנטאליות שלהם.
ליהודים הספרדים, יחד עם החברה האסלאמית, כולל מוסלמים, נוצרים ויהודים, לא היה שמץ של רעיון על הטבע הגזעני של הלאומנות הציונית האשכנזית , מאחר שהשקפות גזעניות ורעיונות לאומניים היו זרים לאופן המחשבה שלהם. זה הקל על הציונות להוליך שולל את היהודים הספרדים, לנצל את רגשותיהם הדתיים על ירושלים וארץ הקודש ולשלוט עליהם.

הערות
1. שבט ועם, 1970.
2. לני ברנר , ציונות בעידן של רודנויות.
3. לחיות עם יהודים, 179.
4. גלוסקא, 454.
5. לחיות עם יהודים, 184.
6. מנחם, 114-121.
7. ראה מ. אבו-טבול, "ציונות בצפון אפריקה", כתב העת פעמים, 1979, 65-91; צוטט על ידי נחום מנחם.
8. סמוחה, 281.
9. ראה שם.
10. אלישר, 1980, 204.
11. לקר, תולדות הציונות, 1972.
12. אלישר, 1980, 493.
13. הד המזרח, 7 בדצמבר 1946, אלישר, 1980, 492-501.
14. בשנת 1951 מספר גדול של עיראקים הצטרפו לאוניברסיטה העברית בירושלים. הממשלה חשה שסטודנטים אלה היו יכולים לשנות את ההרכב האתני של האליטה. לכן מרביתם גויסו לצבא מיד. (קשר אישי, 1952, מד"ר יצחק שמוש מהאוניברסיטה העברית.)
15. הופיע בילקוט, פברואר 1949.
16. מפלגת העבודה.
17. אלישר, 1980, 125-126.
18. אלישר, 1980, 146.
19. אלישר, 1980, 273-275.

מודעות פרסומת

תגים:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: