מחלוקת בציון – פרק שביעי – אי-חינוך ודיכוי תרבותי

,ימחלוקת בציון – פרק שביעי – אי-חינוך ודיכוי תרבותי
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:33
בתגובה להודעה #8

פרק שביעי
אי-חינוך ודיכוי תרבותי

במהלך המאה שעברה, פרץ ויכוח נוקב בין החוגים הליברלים ובין השמרנים בחברה הבריטית על החינוך של ילדי מעמד הפועלים. הריאקציונרים התנגדו לפתיחת בתי ספר ממשלתיים כדי ללמד את ילדי הפועלים שמא החינוך ירחיק אותם מעבודת כפיים. הליברלים הדגישו שהחינוך לפועלים היה חיוני להתפתחות התעשייה, המסחר והחקלאות בתקופת המהפכה התעשייתית, והחינוך בבית הספר היה אמצעי להשפעה ולשליטה בחברה. הליברלים ניצחו, וחינוך חובה יסודי הונהג לראשונה בבריטניה ב-1870.
בתקופת המנדט הבריטי בפלסטינה, המנהיגות ה"סוציאליסטית" הציונית תמכה בעמדה של השמרנים המוזכרים למעלה, בהקשר לחינוך לגבי הספרדים. אולם הדבר לא תורגם למעשה על ידי חקיקת חוק המקדשת אפליה, אלא על ידי הטלת שכר לימוד כל כך גבוה כדי להקשות על הספרדים העניים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. לכן שיעור הספרדים שהצליח לסיים את בית הספר היסודי בתקופה הזאת היה רק 11 אחוז, חלקם בבתי ספר התיכוניים היה מתחת ל-5 אחוז, והיחס באוניברסיטה העברית והטכניון בחיפה היה כמעט אפס (ראה פרק שלישי). הדבר נבע מכך שה"סוציאליזם" הציוני היה, ועדיין הינו, מוגבל, כלומר, "לא ליצוא" לספרדים או לעם הפלסטיני. בהקשר הזה המנהיגות הציונית, מן הימין ומן השמאל, נשארה מושפעת מן הדעות של מקום הולדתה וסביבתה המקורית – רוסיה הצארית/פולין.
לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מנהיגי העבודה התחילו להיות מושפעים מהשקפותיהם של אינטלקטואלים מערביים, ובסופו של דבר בתחילת שנות החמישים הכנסת החליטה להפוך את החינוך היסודי לחובה ובחינם (עלינו לציין שהמדינות הערביות שישראל ראתה בהם "ריאקציונריות" ו"פיאודליות" נתנו חינם לאזרחים שלהם מאז שנות העשרים). רמת החינוך של הספרדים שהיגרו לישראל לאחר 1948 הייתה הרבה יותר גבוהה מזו של הספרדים שחיו בישראל בתקופת המנדט הבריטי.
אף על פי שחקיקת הכנסת בהקשר לחינוך היסודי הייתה צעד קדימה, למעשה היא לא הייתה לא "חובה" ולא "חינם" – גרוע מזה, הממסד השולט השתמש בבתי ספר כשיטה להתניה ודיכוי תרבותי.
ברמה של גן-הילדים, כלומר עד גיל שש, שכר הלימוד נשאר גבוה, למעט בגילאי 5-6. ב-1980 העלות הייתה 28£ סטרלינג לילד לחודש,1 פירוש הדבר שרוב הילדים הספרדים בקבוצת גילאים זו המשיכו ללא כל חינוך. בו זמנית הוריהם של הילדים הללו שילמו מיסים לממשלה שהשתמשה בהם כדי לתמוך בחינוך האוניברסיטאי שבהם 90 אחוז מהסטודנטים ו-100 אחוז מהפרופסורים היו אשכנזים. כאשר ילד אשכנזי וספרדי נכנסים לכיתה הראשונה היסודית, בגיל שש, ההבדל בהיערכות לבית הספר מיד ניכר. הילד האשכנזי כבר קיבל שנים של חינוך בגן, בשעה שהילד הספרדי בילה את הזמן הזה בבית או נשאר לשחק ברחוב בשעה שאמו הולכת לעבוד בניקיון בתיהם של סוציאליסטים ואנשי עסקים אשכנזים. אם ניקח בחשבון את ההבדלים הכלכליים, תנאי המחייה והתנאים החברתיים, ואת הצריכה התזונתית של הילדים, אנו נראה שהפער ביניהם נוצר כבר הרבה זמן לפני שהם מתחילים את בית הספר. ומשם והלאה הוא רק מתרחב משנה לשנה, והופך את התחרות ההוגנת לבלתי אפשרית. הפער בין הדורות שנולדו בישראל הוא גדול בהרבה מהפער בין הדורות שבאו מחוץ לארץ. בישראל התפתחו שני עמים המתעלמים אחד מן השני, לא רק ברמת המעמד, אלא גם מבחינה תרבותית. הרשויות טוענות שהחינוך היסודי (מגיל 6 עד 14) הוא חינם, אך הוריהם של התלמידים צריכים לשלם עבור השירותים הבאים:
1. דמי הרשמה
2. הוצאות על הבניין של בית הספר
3. דמי וועד הורים-מורים
4. מוזיקה, דרמה, מחול ונושאים מיוחדים אחרים
5. מס חינוך ממשלתי
6. ביטוח חיים לילד
7. ציוד עבור נושאים מקצועיים
8. טיולי בתי הספר
9. דמי רפואת שיניים בבית הספר
10.שירותי בריאות ושירותים כלליים אחרים
11.ספרי לימוד וחוברות תרגילים, עטים ומדים של בית הספר
12.מס חינוך עירוני מקומי.2

בחטיבות הביניים, כלומר בין הכיתות ה-9 וה-12, בנוסף להוצאות הנזכרות לעיל, או מרביתם, ההורים חויבו לשלם תשלומים מופרזים מתקופת המנדט הבריטי עד 1978. אם כי תשלומים אלו הוטלו באופן יחסי להכנסה של ההורים, רוב הספרדים לא יכלו לעמוד בהם. שלמה בן יעקב העריך ששיעור התלמידים הספרדים בחטיבות הביניים (מלבד בתי הספר המקצועיים) מעולם לא היה יותר מ-2-3 אחוזים כתוצאה מכך.3 ד"ר סמילנסקי הבחין שמתוך 1,300 תלמידי חטיבת הביניים בתל-אביב היו רק 13 ספרדים, ושליש מכל התלמידים בין הגילאים 6-13 אינם הולכים לבית הספר, למרות שהנוכחות היא חובה, ו-95 אחוז מהתלמידים עוזבים את בית הספר בסוף כיתה ד' (קרי, בגיל 10). המצב הזה התקיים בבאר שבע, ברוב המחנות, שכונות העוני ועיירות הפיתוח המאוכלסות בספרדים.4
ב-1978 התשלומים בחטיבות הביניים בוטלו בעד מיסוי בתי הספר של חטיבות הביניים שהוטלו על כל התושבים. רוב המס הזה שולם על ידי העובדים ולא על ידי אנשי עסקים ותעשיינים. העובדים שילמו 0.3 אחוז משכרם, המעבידים שילמו 0.1 אחוז מהכנסתם והתעשיינים שילמו 0.4 אחוז מהכנסתם. העיתון הליברלי הארץ אשר פרסם את הנתונים הללו ב-21 במאי 1982, הוסיף שהנטל מהמיסים הללו היה גדול יותר על העניים מאשר על מעמד-הביניים או המעמד הגבוה וקרא לביטולם. בנוסף למס זה, ההורים היו חייבים לשלם במלואם גם את ההוצאות שהוזכרו למעלה.
בתקציב של שנת 1986/1987, בוטל חינוך החינם בבתי הספר להשכלה תיכונית ומס השקול ל-60$ הוטל על כל משפחה ומשפחה עם ילד אחד בבית הספר, או 120$ למשפחות עם יותר מילד אחד בבית הספר. וכך חינוך "חינם" באופן רשמי, מצא את מותו.
מאז תקופת המנדט, סטודנטים באוניברסיטה היו חייבים לשלם תשלומים ובנוסף לכך לשלם עבור מעונות וספרים וכיוצא באלה. בישראל העלייה בתשלומי שכר לאוניברסיטה הייתה כך:
1949 מינימום 40£ סטרלינג
1979/1980 225£ סטרלינג6
1980/1981 500£ סטרלינג
1983 700£ סטרלינג7
העיתון הסביר שתושבי עיירות הפיתוח וילדים ממשפחות מרובות ילדים היו צריכים לשלם רק מחצית או שני שליש מהתשלומים האלה.
1985/1986 1,100$8
1987 1,250$, וכך הלאה.

ב-1987 משרד האוצר דרש תשלומים של 1,650$ לשנה בעוד שהסטודנטים דורשים תשלומים של 800$. (ב-17 במאי 1987 הממשלה הוציאה צו שסטודנטים יהודים צריכים לשלם 1,350$, והסטודנטים הפלסטינים 1,550$ לשנה. לאחר מכן האוניברסיטאות החליטו להטיל תשלום של 2,000$ על כל הסטודנטים.9) בגלל הסיבה הזאת היו הפגנות אלימות והתנגשויות בקרב הסטודנטים וכוחות הביטחון.10
למרות שהם קיבלו סיוע ממשלתי, הוצאות הלימודים באוניברסיטה הצליחו להרחיק את רובם המכריע של ספרדים ופלסטינים מוכשרים. בהתאם לאברהם עבאס, שיעור הסטודנטים הספרדים באוניברסיטה העברית לא היה אפילו 5 אחוז ב-1957 ובטכניון הוא היה רק 3 אחוז, בשעה שהם היו אז 55 אחוזים מהאוכלוסייה.11 מנהיגי יהדות הספרדים ביקשו תרומות מהיהודים הספרדים בחוץ לארץ כדי לסייע לעניים לרכוש השכלה תיכונית וגבוהה יותר, אולם הסוכנות היהודית חששה שצעד כזה יפחית את התרומות הנאספים בחוץ לארץ על ידי הממסד הציוני. ולכן היא נטלה פיקוד על מהלך חדש והציבה שיטה של מענקים ללימודים, הממומנים על ידי הממשלה והסוכנות היהודית. ב-1954 1,500 מענקים ניתנו לתלמידים בערך כללי של 145,000 לירות ישראליות.12 בין 1954-1958 15,000 מענקים ניתנו והממשלה יחד עם הסוכנות היהודית מינו וועדה מבצעת לנהל את התוכנית, שחבריה היו באופן טבעי כמעט כולם אשכנזים. הוקמה מועצה מבצעת עבור התוכנית, אולם לאף ספרדי לא הותר להשתתף בה. אפשרו להם להשתתף רק במועצה המייעצת שלא הפעילה השפעה או סמכות. ב-1957 הסכום הכולל של המענקים הגיע ל-612,000 לירות ישראליות, עם עדיפות שניתנה לתלמידים בבתי ספר מקצועיים או חקלאיים – אשר שירתה את תיעול הספרדים הרחק מהאקדמיה ולקראת הכשרה מקצועית. משמעות גודלם הקטן של המענקים הייתה שהתשלומים עבור השכלה תיכונית הופחתו רק על ידי שליש בערך. אלה שלא קיבלו מענקים עדיין היו צריכים לשלם את תשלומי בית הספר במלואם, אשר אילצו מספרים משמעותיים לנשור. מטרת התוכנית הייתה לסייע לספרדים, אבל במציאות מעל רבע מהתלמידים היו ממוצא אשכנזי בסך של 1,336 תלמידים אשכנזים בתוכנית בהשוואה ל-4.005 ספרדים. רק 5 אחוז מהמעורבים בתוכנית קיבלו מענקים לאוניברסיטה, כך שזה ברור שהמדיניות לא הייתה לסייע לספרדים לרכוש חינוך גבוה יותר. וכך, למרות כל הלמות התופים אודות מענקים, רק שיעור קטן מהספרדים נכלל, והסטודנטים הספרדים ייצגו רק 6 אחוזים ממרכב הסטודנטים בבתי הספר התיכוניים האקדמיים ב-1957, זאת אומרת 3 אחוזים של עלייה במהלך חמשת השנים הקודמות. אם ניקח בחשבון את הגידול הטבעי וההגירה ההמונית – זאת אומרת, העלייה בשיעור הספרדים באוכלוסייה – אנו יכולים לסכם שהעלייה בשיעור הספרדים בבתי הספר התיכוניים הייתה זניחה. גודל המענק הייתה משתנה בהתאם למצב הכלכלי של התלמיד, וחלקו הגדול של המענק כיסה רק על חלק מתשלומי שכר הלימוד.13 הייתה זו טיפה בים.
הנתונים הבאים מראים כיצד אחוז הספרדים בחינוך הישראלי – בסקטור היהודי – פוחת ככל שהכיתות גובהות.
יסודי 52%
כיתה ט' תיכון (גיל 15) 15.8%
כיתה י' 13.5%
כיתה יא' 9.8%
כיתה יב' 7.8%
האוניברסיטה העברית 5%
הטכניון 3%

אברהם עבאס, שפרסם את הנתונים האלה ב-1958, תהה כיצד הקהילות היהודיות יכולות להשתלב וליצור עם אחד בזמן שהפער בין שתי הקהילות הולך ומעמיק משנה לשנה.14 אפילו בבתי הספר המקצועיים שיעור הספרדים לא עבר את ה-17 אחוזים, ונתון זה לא כולל את כל התלמידים בבתי ספר בקיבוץ או אולפן.15 עלינו גם לציין שסך הכל שיעור התלמידים בבתי הספר התיכוניים בערים הגדולות, ששם האשכנזים מהווים את השיעור הגדול של האוכלוסייה, היה 14.1 אחוז. במחנות הספרדים היחס היה רק 1 אחוז. בן גוריון הודה שהשכלה תיכונית, אם אקדמית או מקצועית, הייתה פריבילגיה של מעטי מספר. שושנה ארבלי חברת כנסת טענה שהספרדים שהגיעו לכיתה יב' בבית ספר תיכון (בני 17) באו בעיקר ממשפחות אמידות שהיו תושבי פלסטינה לפני הקמת המדינה.16
הטבלה הבאה מראה את ההרכב האתני של האוניברסיטה העברית בירושלים ובטכניון בחיפה:
סטודנטים באוניברסיטה העברית בהתאם לארץ מוצא ורק אתני, 1957 17
ארץ מוצא קבוצה מספר אחוז
ישראל בעיקר אשכנזים 1,888
מזרח אירופה אשכנזים 837
מערב אירופה אשכנזים 350
אמריקה אשכנזים 83
סוריה ולבנון ספרדים 12
עיראק ספרדים 96
תורכיה ספרדים 13
תימן ועאדן ספרדים 6
מצרים ספרדים 24
צפון אפריקה ספרדים 9
ארצות אסיה אחרות ספרדים 16

סך הכל שיעור הספרדים באוניברסיטה עברית = 5.3%
סך הכל שיעור האשכנזים באוניברסיטה העברית = 94.7%

סטודנטים בטכניון בחיפה לפי ארץ מוצא, 1957 18
ארץ מוצא קבוצה מספר
ישראל בעיקר אשכנזים 277
מזרח אירופה אשכנזים 110
מערב אירופה אשכנזים 29
אמריקה ודרום אפריקה אשכנזים 6
סוריה ספרדים 0
תורכיה ספרדים 2
תימן ועאדן ספרדים 0
מצרים ספרדים 2
צפון אפריקה ספרדים 3
עיראק ספרדים 6
ארצות אסיה אחרות ספרדים 1

אחוז האשכנזים = 97%
אחוז הספרדים = 3%
יצחק משה עמנואל ציין שהממשלה מכוונת את התלמידים הספרדים כלפי השכלה טכנית ולא אקדמית, כפי שהולם את התפקיד שנקבע עבורם במדינת ישראל. בכל כיתה זו אחר זו בבית הספר, שיעור התלמידים הספרדים יורד, כפי שהנתונים הבאים, בסקטור היהודי, מוכיחים:
בתי ספר יסודיים 53.2%
3 הכיתות האחרונות של בית הספר היסודי 41%
כיתה ראשונה של בית ספר תיכון (גילאים 14-15) 22%
כיתה רביעית של בית ספר תיכון (גיל 18) 8.8%
בתי ספר תיכון ריאליים 7.8%
האוניברסיטה העברית 5.2%
הטכניון בחיפה 4.5%

נתונים אלו מראים את התנאים שהיו קיימים ב-1959, אלא שחשוב להשוות את שיעור הספרדים בבתי הספר התיכוניים הריאליים עם השיעור בבתי הספר התיכוניים המקצועיים באותו זמן:
בתי ספר תיכוניים ריאליים 7.8%
בתי ספר תיכוניים מקצועיים 42%
בתי ספר תיכוניים חקלאיים 48%

עמנואל אומר ש"שיעור הבנים והבנות בבתי הספר התיכוניים עולה במהירות. ב-1960 קבוצה זו היוותה 25 אחוז, לשנת 1964 היא תהייה 64 אחוז, אולם אם מצב התעסוקה לא ישתפר וחינוך חינם לא יהיה זמין אז פשוט נראה עלייה במספר מי שלא לומדים ואף לא עובדים."19
במהדורה מוקדמת יותר של שבט ועם עמנואל כתב שרובם המכריע של התלמידים בבתי הספר במחוז הצפוני של תל-אביב היו אשכנזים, בעוד שרובם המכריע במוזות הדרומיים היו ספרדים, המרמזים על הפרדה אתנית והשוני בין איכות בתי הספר בשני המחוזות. הוא ממשיך לדבר על אפליה גזענית בהעסקת המורים וכפיית מורים אשכנזים על תלמידים ספרדים. בתל אביב יפו לדוגמא, ישנם 106 מנהלי ביתי ספר, שמהם רק 5 הם ספרדים. הוא השתמש בנתונים ישראליים רשמיים של 1955 כדי להראות ששיעור המורים ממוצא ספרדי היה 9.8 אחוזים בלבד.20
אוכלוסיית בית הספר עלתה מ-140,000 ב-1948 ל-540,000 ב-1958. 21 בבירור, ההגירה ההמונית סיפקה לאשכנזים משרות רבות בתחום החינוך. לשנת 1972 מספר האנשים שעבדו בשטח הזה היה 8 אחוזים מן האוכלוסייה העובדת.22 שיעור המורים הספרדים ברמת בתי הספר התיכוניים היה 3 או 5 אחוזים, שיעורם בקרב המורים במכללות החינוך היה 2 אחוז.23 וברמת האוניברסיטה כמעט אף אחד, אולם הותר לספרדים להוות 20 אחוז מצוות המורים בבתי ספר ערב לעובדים.24 ב-1953 היו שני ספרדים מתוך 67 מנהלי בתי ספר תיכון. בבתי ספר מקצועיים ובמכללות לחינוך לא היה שם אחד, אבל הם היו 14 אחוז בבתי הספר היסודיים.25 בבתי הספר שמחוץ לעיר בעיירות הפיתוח והמושבים וכיוצא באלה, שהיו ברמה נמוכה יותר ואשר שם התנאים היו קשים, שיעור המורים הספרדים היה גבוה יותר.
משרד החינוך השתמש בפיטורים שרירותיים כדי להרחיק את הספרדים ממקצוע ההוראה. הוא יצר קשיים תמידיים, העסיק מורים ספרדים על בסיס זמני והחתים אותם על הסכם כל שנה הקובע תנאי שהם מחפשים עבודה זמנית, אחרת לא היו מעסיקים אותם מחדש. בנוסף לכך הוא השתמש בשיטות שונות להרוס את ביטחונם העצמי של המורים הללו והשפלתם.
עובדה זו איננה מהווה רק אפליה נגד ספרדים, אלא היא גם אחת הסיבות לקצב הנשירה בקרב התלמידים הספרדים, כי בישראל ישנם מורים אשכנזים רבים המתייחסים לילדים האלה בשפלות. המורים האשכנזים אינם יודעים דבר אודות תרבותם של תלמידיהם הספרדים, לעיתים לרוב הם לא מעוניינים בגורלם של הילדים הללו ואף לא במצוקתם. פער פסיכולוגי ותרבותי אם כן עולה בין התלמידים למוריהם ובעיות של משמעת וניכור מתעוררות המסתיימות עם נשירתם מבית הספר.
עמנואל מאשר שעל אף העובדה שד"ר הנדל – מפקח על בתי הספר התיכוניים – הודה שהספרדים היוו את החתך החשוב ביותר ביהדות עד המאה השש-עשרה, מלמדים רק היסטוריה וספרות אשכנזית. תוכניות הלימודים מתעלמות מן ההיסטוריה והתרבות של הספרדים ומרוכזות על ההיסטוריה והתרבות של האשכנזים ועל חייהם בגטאות במזרח אירופה. באופן טבעי התלמידים הספרדים מוצאים את הנושאים הללו משעממים וזה מסביר את הסיבה לעליית קצב הנשירה ככול שעולים בכיתה. עמנואל מתבסס על המחקר של משה סמילנסקי על ההרכב האתני של החינוך בישראל,26 שהוא אותו מחקר שהשתמש בו אברהם עבאס.
במהדורה של 1973, כתב העת הספרדי שבט ועם חזר ואמר שתוכניות הלימודים בבתי הספר הציוניים אינן מתאימות לתלמידים הספרדים, ויותר מכך, ההורים הספרדים אינם יכולים לעזור לילדיהם בשיעורי הבית בנושאים הללו. תוכניות לימודים אשכנזיות אלו נועדו כדי למגר את הזהות הספרדית ולהקל על המעמד השולט לכפות את סמכותו והשפעתו. פרופסור בצלאל רוט טוען שהיהדות הספרדית נעלמה מן ההיסטוריה הכתובה – בכך הוא מתכוון ההיסטוריה שנכתבה עבור תוכניות הלימודים לבתי הספר של ישראל.
מטי רונן חושב ש"עניותו של היהודי הספרדי אינה מתירה לו לרכוש השכלה כלשהי, וזה אינו מאפשר לו להעלות את רמת החיים שלו. יסודות הפער הזה בין הספרדי והאשכנזי ימשיכו מתוך הכרח להתפתח רחוק מאי-פעם, ולהפוך את פריצת המעגל הסגור של העוני לבלתי אפשרית. לכן הספרדי סבור שהחברה האשכנזית בלתי-הוגנת והוא מנסה להתנגד לה באמצעים שנחשבו לבלתי מתורבתים ופליליים."27

הגורמים לכישלון החינוכי
הכישלון הנמרץ של היהודים הספרדים בתחום החינוך לא היה תוצאה של "המוצא המזרח תיכוני הבלתי מתורבת והפרימיטיבי שלהם", כפי שהשליטים הציונים טוענים, אלא הוא התרחש בעקבות המדיניות הקולוניאלית של אי-חינוך ודיכוי תרבותי שכוונה נגדם ונגד העם הפלסטיני. להלן סיכום הסיבות לכישלון זה ברמות השונות של החינוך.
1. שכר לימוד ותשלומים לבית הספר. מגן הילדים ועד האוניברסיטה, אלה מהווים נטל כבד.
2. עוני. תנאים של עוני ורעב וצפיפות יתר בדיור מעורער של דירות קטנות אינם מעודדים את הילד בבית הספר או מאפשרים לו לעשות את שיעורי הבית. פעמים לרוב המשפחות זקוקות לילדיהם לעזוב את בית הספר ולצאת לעבוד כדי לעזור כלכלית. יצחק יטיב טען28 שההכנסה החודשית למשפחה מזרחית הייתה 10-20 לירות ישראליות
בממוצע (באותו זמן, 1£ סטרלינג הייתה שווה ל-8£I לירות ישראליות), בשעה שההכנסה האשכנזית הייתה פי עשר יותר. תוצאה אחת של העוני הזה היא אולי ליצור שני עמים המתחרים זה בזה בישראל, עם כל הסכנות הכרוכות בכך. לא יהיה כל טעם בשחזור טבלאות הכנסה רשמיות של הממשלה מאחר שהן עוסקות רק ב"ממוצע", והממוצע תמיד מוליך שולל (ראה פרק תשיעי על קוטביות חברתית). המדיניות של התרוששות הספרדי והפיכתו לדלת-העם אינה יכולה להיות נפרדת ממדיניות של אי-חינוך ודיכוי תרבותי.
3. רמת החינוך בבתי הספר הספרדים בחגורה השחורה, בעיירות הפיתוח, המושבים והמחנות, היא נמוכה מאוד בהשוואה לבתי הספר של האשכנזים, עקב איכות המבנים של בתי הספר, מספר חדרי הכיתות, איכות הציוד החינוכי, מספר התלמידים לכיתה ואיכות המורים עצמם. מספר מורי בתי הספר היסודי שחסרים היו להם הכישורים הנחוצים היה 40 אחוז ב-1958, ומורים אלה, חלק מהם היו חיילים, לימדו בבתי הספר הספרדים.29 בבני ברק, לדוגמא, כיתה של מאה תלמידים הייתה צריכה ללמוד בתוך מקלט מהתקפה אווירית בגלל מחסור בכיתות לימוד.30 לפני כמה שנים, משרד החינוך החל להסיע תלמידים ספרדים משכונות המצוקה לבתי ספר אשכנזים, בתקווה "לשלב" אותם. דחסו אותם לתוך כיתות "מיוחדות" והתעללו בהם, וגרמו לאלימות אתנית.
ב-7 במרץ 1979, הארץ כתב אודות קרבות כאלה בבית ספר ברמת השרון. העיתון תיאר בית ספר מספר 14 בשיכון דן על יד תל-אביב. העיתון ציין שהמיזוג הגזעי לא הצליח ברוב המקרים ושהתלמידים משתי הקהילות לא הפכו לחברתיים ואף לא ביקרו אחד את השני. מאחר שתלמידים משכונות המצוקה לא היו לפני זה בבית ספר אקדמי, הם עמדו בפני קשיים רבים עם השיטות האקדמיות המסורתיות. לכן הם נכשלו בלימודיהם ונטו לייאוש וזעם, במיוחד כלפי השחצנות וההתחסדות של התלמידים האשכנזים . המורים היו מנסים לנטוש את התלמידים החלשים ולהתרכז על קידומם של התלמידים האשכנזים. יועצת בית הספר, נעמי נאווי, הגיבה על הנושאים הללו ש"המיזוג הגזעי חיוני אם אנחנו רוצים למנוע התפוצצות חברתית. אולם בתי הספר אינם יכולים להסתדר בעצמם. השילוב חייב להיעשות עוד בשלבי גן הילדים ובחברה בכלל… המכשול העיקרי הוא הגזענות שהתלמידים האשכנזים לומדים ממשפחותיהם."31
ל. רם, סטודנטית, כתבה דו"ח מפורט שהופיע בזו הדרך ב-5 באוקטובר 1983, שבו היא מתארת את המצב הטרגי של התלמידים הספרדים בבית הספר המקיף בקטמון בירושלים. היא דיברה על ההשפלה והבוז שהם נחשפו אליהם מהמורים והתלמידים האשכנזים וכתבה שכמה מחברותיה התחילו לעשות רושם במבטא אשכנזי ולהתבייש במשפחתן וברקע ה"פרימיטיבי" שלהן. התלמידים שדבקו בזהותם לא היו פופולאריים אצל ההנהלה. היא תיארה כיצד מנהלת בית הספר התעקשה על הצבת הספרדים בכיתות לא-אקדמיות והרחקתם ממתמטיקה ומדע. רק לשישה מתוך הארבעים תלמידים אפשרו לגשת לבחינות הסופיות של בית הספר התיכון, הבגרות.
4. תוכניות הלימודים של בתי הספר. כבר הזכרנו קודם שתוכניות הלימודים של בתי הספר מתעלמות מההיסטוריה והתרבות הספרדית ופועלות להשמדת זהותם התרבותית. וכאשר מתייחסים להיסטוריה הזאת בקצרה, היא מנוסחת בשקרים על "דיכוי גזעני של היהודים בידי החברה האסלאמית – עם הכוונה להחדיר בהדרגה שנאה לפלסטינים ולערבים. המורים האשכנזים נוטים לדבוק ב"פרימיטיביים ולא-מתורבתים" הערבים והמוסלמים ובעקיפין להרוס את מעמדם של התלמידים הספרדים בכיתה ולגרום לניכור בינם לבין הוריהם והרקע שלהם. על אף העובדה שהשפה הבינלאומית של הספרדים הייתה ערבית מאז הכיבושים האסלאמיים, ישנם שיעורים מעטים בערבית. הערבית היא רק עוד שפה אחת זרה אחרי אנגלית וצרפתית. כתוצאה מכך, התלמידים הספרדים עוזבים את מערכת החינוך הישראלית כשהם אינם בקיאים בערבית, למרות שזאת השפה שהם מדברים בבית. הציוני האשכנזי, חבר הכנסת אריה אליאב, אחד ממנהיגי מפלגת העבודה, מודה ש"קודם כל חטפנו מהם את האוצר בעל הערך שהם הביאו איתם – ערבית. אנחנו, האשכנזים, נסחפנו בגל של התחסדות ויהירות כלפי העולם הערבי… הפכנו את הערבית ואת התרבות הערבית למשהו שנוא ונתעב."32 למרות הבערות הזו, ישנם שיעורים טובים בערבית בכיתות הגמר של בתי ספר תיכון אחדים. שיעורים אלה מורכבים ממספר קטן מאוד של אשכנזים שאינם לומדים אותה למטרות שלום, אלא כדי להשתמש בה בצבא ובסוכנויות הביון והם נתונים תחת חסותו של משרד ראש הממשלה ולא של משרד החינוך. הלימודים מתבצעים תחת הסיסמא "דע את האויב שלך".
הטרגדיה של הספרדים היא שהם יותר אינם יודעים את השפה של הורי הוריהם, או אודות המשוררים והסופרים היהודים מעיראק, סוריה ומצרים. הם אינם יכולים לקרוא ואף לא לכתוב את שפת אבותיהם, ואינם מודעים לכך שרוב המורשת היהודית, או רוב עבודותיהם של הרמב"ם וסעדיה גאון, נכתבו בערבית. לחצו עליהם להאמין שהם, יחד עם הערבים, מפגרים ולא מתורבתים בהשוואה לאשכנזים. מדינויות הניהיליזם התרבותי והאימפריאליזם התחילו להשפיע ישירות ובאופן ניכר כל אחת לחוד בקרב הספרדים והפלסטינים. אפילו התפילות בבתי ספר דתיים נלמדים בהתאם לריטואל האשכנזי. בבחינת הסיום שלי שבעל-פה הכריחו אותי לדקלם פואמה עברית ולהשתמש במבטא ובהטעמה של שפת היידיש-אשכנזית.
"השכלה תיכונית ואוניברסיטאית הם לא בשבילי, הם בשביל האשכנזים" אומרים רבים מן הדור השני של המהגרים הספרדים, למרות שהוריהם היו חברי המעמדות המשכילים בעיראק וסוריה ואיראן וכיוצא באלה. אריה אליאב הודה "שיסענו את היהודים המזרחים, במיוחד את הדור הצעיר, מעברם, שורשיהם וגאוותם, והשרשנו בהם את הדעה, כפי שעשינו עם אבותיהם, שהכול התחיל במזרח אירופה – המחשבה היהודית, הציונות, התפיסה החלוצית והיישוב של פלסטינה. אמרנו להם שיופי, שירה ותרבות כל אלה באו מאירופה, מה שאומר שלאבותיהם לא היו דברים כאלה. ומשם הגענו במהירות למיתוס של ה"בערות" והנחשלות של היהודים "המזרחים"."למעשה דנו למוות את תרבותם ועברם של עשרות אלפי יהודים."34 וכך בתי הספר הציונים הרסו את תרבותם של הספרדים ושיכנעו אותם שהם אינם מתאימים להשכלה נוספת.
5. מבחני I.Q. בסוף בית הספר היסודי (גיל 14), תלמידים הרוצים לקבל מענק כדי ללכת לבית ספר תיכון חייבים לעמוד לבחינה מיוחדת של מנת משכל. מאחר שהשאלות במבחן הזה קשורות עם החיים והתרבות האשכנזית, ספרדים רבים נכשלים בו – לא בגלל שמנת המשכל שלהם נמוכה אלא בגלל שהשאלות הן מחוץ לתחום ההתייחסות שלהם.35 לפעמים ספרדים נכשלים בגלל שרמת החינוך בבתי הספר שלהם היא כל כך נמוכה, דבר המוציא מכלל אפשרות תחרות כלשהי עם התלמידים האשכנזים. לכן התלמידים הספרדים אינם מקבלים מענקים זאת אומרת אומר שהם חייבים לשלם את שכר הלימוד במלואם, ומאחר שזה מעבר ליכולת שלהם, לעיתים קרובות זה מוביל לכך שהם עוזבים את בית הספר.
6. ההתחסדות והזילות של המורים האשכנזים. מרבית התלמידים הספרדים שמנסים להמשיך את לימודיהם בתיכון או באוניברסיטה צריכים לעבוד יום ולילה במפעלים ובמסעדות בתקופת החופש שלהם במטרה לממן את לימודיהם, אבל עדיין הם נתקלים בהתחסדות ובעוינות מצד כמה מורים אשכנזים. אחדים עוזבים את בית הספר או את האוניברסיטה אבל אחרים התמידו ומוצאים לאחר שרכשו את התואר שלהם שהדלתות עדיין סגורות בפניהם בגלל מוצאם האתני. ניסיונות מרפי-ידיים אלה חיזקו את הירידה ברציפות של המוטיבציה החינוכית בקהילה הספרדית.
7. התפרקות החברה. בשל המהפך של ההגירה, החיים הטרגיים במחנות ובשכונות העוני, האבטלה, תנאי הדיור והדיכוי התרבותי האשכנזי, למערכת המשפחתית הספרדית היה דבר אחד אלא רק להתמוטט ויחד איתה מסורת וערכים ספרדים. התמכרות לסמים, זנות ופשע הופיעו. אף לא אחד מאלה מעודדים את הילדים הספרדים לשאוף להשכלה.
8. אוצר מילים זר. שפת ההוראה בבתי הספר יהודיים היא עברית, אשר, כפי שהיא התפתחה על ידי המתיישבים האשכנזים, מכילה מספר ענק של מילים מושאלות מלטינית ומאירופה. בעוד שהתלמיד האשכנזי יכול לבקש עזרה מהוריו עם מילים זרות אלה, ההורים דוברי-הערבית אבודים. יתרה מזאת, רוב הילדים הספרדים עדיין מדברים ערבית בבית, ובאופן מובהק, הם עדיין חושבים בערבית ולכן הם נתקלים במכשול לשוני בבית הספר.
9. קיצוצים בשירותי החינוך והרווחה. זה קרה בגלל שישראל, כחלק מהעולם המערבי, סובלת מאותם משברים כלכליים שהמערב עומד בפניהם. לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, כל יחסי המסחר עם איראן נותקו ומפעלים שהיו מייצאים לאיראן נסגרו. נוסף לכך היו הוצאות המלחמה בלבנון ומימון שכירי החרב שם, ועלות ההתיישבות בשטחי מצרים פלסטין וסוריה. קורבנות המדיניות של ישראל בצמצום שירותי החינוך והחברה היו באופן טבעי החלשים, קרי, הספרדים והפלסטינים. כדי להוכיח נקודה זו, עלינו לציין שמרכב הסטודנטים בישראל עלה מ-800,000 ב-1969/70 ל-1,200,000 ב-1980/81, אבל תקציב החינוך ירד מ-10.5 אחוזים מתקציב המדינה ב-1972 ל-5.8 אחוזים ב-1980. ב-1980/81 בלבד 35,000 שעות לימודים בוטלו בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים; 1,300 מורים פוטרו ותקציב הארוחה החמה בבית הספר הופחת ב-70 אחוז. ב-1981/1982 שלושה כפרים להכשרה חקלאית לתלמידים עניים נסגרו ומרכזי ההכשרה המיוחדים לאמהות בעיירות הפיתוח נסגרו. ב-1982 התקציב קוצץ ב-7.5 אחוזים נוספים ועילה זאת פירושה פיטורים של עדיין אלפי מורים ועובדים. התוצאה היא שמתוך כל 1,000 תלמידים שנכנסו לכיתה א' בבית הספר היסודי ב-1969/1070 רק 26 יסיימו את בית הספר, רובם אשכנזים. קצב הנשירה בסקטור הפלסטיני הוא אפילו גדול יותר.36
מדיניות זו נמשכה שנה לאחר שנה. בתקציב של שנת 1986/1987, ההורדה בתקציב משרד החינוך הייתה 47.5$ מילון, אשר גררה את ביטולם של 170,000 שעות לימוד, את פיטוריהם של 7-10,000 מורים והטלת מס החינוך שהוזכר קודם.37 ב-1969/1970חינוך החובה הורחב לחמש עשרה שנים, אולם הוא לא נאכף ובתי ספר אחדים עודדו תלמידים "חלשים" לעזוב.

החמרת קצב הנשירה בקרב הדורות הצעירים

כאשר הנתונים על קצב הנשירה של הספרדים פורסמו בשנות החמישים, ישראל האשימה את ארצות ערב והאסלאם על היותם הסיבה ל"נחשלות" זו ועל הופעת הפער החינוכי בין שתי הקהילות.
אם ניקח בחשבון ששיעור הספרדים בחברה היהודית בישראל עלה מ-50 אחוז בשנות החמישים ל-65 אחוזים בשנות השבעים ואחרי כן ל-70 אחוזים בשנות השמונים, אנו יכולים להגיע למסקנה מהנתונים הבאים שקצב הנשירה המשיך להחמיר. אחר כך פער נוסף הופיע בין ספרדים אלה שקיבלו השכלה בארצות המזרח תיכוניות מצד אחד, ואלה שנולדו ולמדו בבתי-ספר ישראלים מצד שני – לטובתם של הראשונים. זה בהחלט לפי המדיניות הישראלית של אי-חינוך וזה מוכיח שטענות ישראל הם כזב.
שיעור הספרדים בבתי הספר ובאוניברסיטאות38
שנה 1969/70 1975/76
כיתה א' יסודי 63% 59.6%
כיתה ח' יסודי 57.4% 53.9%
כיתה ט' תיכון ריאלי 35% 36.2% (ממוצע)
כיתה יב' תיכון ריאלי 24.7%
אחוז הצלחה בחינות בגרות 18.7% 23.8%
סטודנטים ל-B.A. 14.2% 16.4%
סטודנטים ל- M.A. ו-Ph.D. 9% 10.1%

כל הסטודנטים האחרים = אשכנזים ופלסטינים
אחוז הספרדים באוכלוסייה היהודית = 65%

בסוף שנות השישים, 6 אחוז מהתלמידים הספרדים קיבלו תעודת בגרות לעומת 35 אחוזים מהתלמידים האשכנזים.39 ב-1972/1973 הנתונים הפכו להיות 7.4 אחוז לעומת 31.7 אחוז, ובחינוך הגבוה יותר הם היו כדלקמן: 2.8 אחוז יהודים ספרדים שנולדו בפלסטינה לעומת 13.8 אחוז אשכנזים. מאלה שנולדו בחוץ לארץ הנתונים היו 2 אחוז ו-9.3 אחוז לפי הסדר הנ"ל.40
סגן-השר הציוני המתון, אריה אליאב, אמר על הספרדים באוניברסיטה, "נראה לי ששיעור נמוך מרפה-ידיים זה… לא יגיע ל-10 אחוז. כדי להגיע לנתון הזה עלינו לשקול תלמידים מהישיבות וממוסדות בלתי רשמיים אחרים."41 מה שאליאב הביע בעקיפין זה ששיעור הספרדים באוניברסיטאות הוגבה באופן מלאכותי כדי להראות " איזה התקדמות הספרדים עשו בישראל." אחרי כן הוא מוסיף ש"ישראל אינה יכולה להאשים את המדינות המזרח תיכונית בתת-ההתפתחות של הספרדים, מאחר שהדור השני הזה נולד וגדל בישראל." והוא מסכם ש"זהו הליקוי החברתי הגדול ביותר שלנו. הצלחנו להעביר את הפער החינוכי מדור לדור." המחבר התריע את ישראל כנגד יצירת שתי חברות שונות במהלך שורה של דורות ספורים.
אליאב מונה את הסיבות לכישלון הזה כדלקמן: "אי-שיווין בהזדמנויות, משפחות גדולות חיים בדיור צפוף מאוד, איבוד הביטחון והמורשת התרבותית, חוסר איזון בייצוג מדיני, חברתי וכלכלי, ויחס מועדף לכוחות החימוש" אליאב העיר לאחר מכן על ה"נחשלות" של מדינות המזרח התיכון בכך שאמר "לצעירים שבאו לישראל מהעולם הערבי בני עשרים ומעלה , יש משאבים אינטלקטואלים ומקצועיים טובים יותר מאשר ילידי ישראל בני זמנם. תופעה זו ניתנת להבחנה ברורה אם אנחנו בודקים את רמת החינוך הגבוהה יותר של מאות אלפי היהודים שהיגרו ממדינות המזרח התיכון לצרפת, ספרד, קנדה וארצות הברית במהלך שלושים השנים האחרונות." לבסוף אליאב מזהיר שאפליה בחינוך מאיימת על ביטחון המדינה.42
מדרג החינוך
אנו נבחן עתה את פסגת הפירמידה החינוכית בישראל שלושים שנה לאחר הקמתה:
חלוקת הסטודנטים של דוקטור (Ph.D.) לפי מוצא 1977/1978 43
ילידי ישראל לאב ספרדי 2.5%
ילידי דאר אל-אסלאם 7.4%
סך הכל שיעור הספרדים 9.9%
ילידי ישראל לאב יליד ישראל (בדרך כלל אשכנזים) 4.3%
ילידי ישראל לאב יליד אירופה או אמריקה (אשכנזים) 44.5%
ילידי אירופה ואמריקה (אשכנזים) 41.3%
סך הכל שיעור האשכנזים 90.1%

יש לציין את הנתונים הבאים בהקשר לנתונים למעלה:
1. הפער הרחב בין שיעור הספרדים לבין שיעור האשכנזים: 9.9 אחוז לעומת 90.1 אחוזים.
2. הפער בין ספרדים ובין אשכנזים ילידי חוץ : 7.4 אחוז לעומת 41.3 אחוזים.
3. הפער העמוק בין ספרדים ואשכנזים ילידי ישראל: 2.5% לעומת 48.8 אחוזים. כל הסטודנטים האלה גדלו בתוך המסגרת של הממסד הציוני. השוני הגדול יכול רק להצביע על ההחמרה בהפרדות בין האתני למעמדי ושל הפולריזציה של שתי הקהילות בזמן שבו הם מתקדמים לעבר תבערה חברתית.
4. הפער בין הספרדים ילידי ישראל ובין אלה שנולדו בדאר אל-אסלאם: 2.5 אחוז לעומת 7.4 אחוז. זה מצביע על כך שתנאי החינוך והתנאים הכלכליים למען יהודים היו טובים יותר בארצות ערב מאשר הם בישראל, וזאת הסיבה שהדור שישראל גידלה מציג התדרדרות כזאת. למעשה הפער הוא רחב יותר אם ניקח בחשבון דוקטורים ו-Ph.Ds ספרדים שהיגרו למערב במקום ישראל.
5. הזכרנו שאלה שנולדו בישראל לאב יליד פלסטינה היו בדרך כלל אשכנזים, שהם צאצאיהם של מתיישבים אשכנזים שהיגרו מרוסיה הצארית ופולין. בני זמנם הספרדים בקושי הצליחו להיכנס למוסדות לחינוך גבוה יותר (מלבד מספר קטן של ילדים ממשפחות עשירות). אנו כמו כן הזכרנו כבר שמרביתם המכריע של הספרדים בפלסטינה בזמן המנדט הבריטי לא סיימו אפילו את ההשכלה היסודית שלהם.
6. על סמך מה שאריה אליאב, חבר הכנסת, אמר, סביר מאוד שהלשכה לסטטיסטיקה הישראלית עשתה כך שהנתונים האלה יראו יותר חיוביים עבור הספרדים, ושהפרופורציות האמיתיות הן גרועות ממה שהזכרנו.

עלינו להוסיף שבשנת 1984 נלקח מפקד של בוגרים מהאוניברסיטאות וממוסדות אחרים לחינוך גבוה יותר בישראל שהסתכם ב-205,700 (הפלסטינים מהווים 4.3 אחוז ממספר זה, בעוד שהם 17 אחוז מן האוכלוסייה).
עתה נבחן בוגרים יהודים בישראל (1984) לפי מוצא:
בוגרים בישראל לפי מוצא ותואר, 1984 44
מוצא סך-הכל תואר ראשון תואר שני תואר שלישי ומעלה
יליד ישראל לאב יליד ישראל (בעיקר אשכנזים)

6.4%

8.2%

3.5%

2.8%
אסיה ואפריקה – ספרדים (כלל)
14.6%
18.7%
7.8%
7.2%
ילידי ישראל 5.4% 7.6% 2% 0.5%
ילידי דאר אל-אסלאם
9.2%
11.1%
5.8%
6.7%
אירופה ואמריקה – אשכנזים (כלל)
79%
73.1%
88.7%
90%
ילידי ישראל
ילידי חוץ 32.2%
46.8% 38.3%
34.8% 20.6%
68.1% 30.1%
59.9%

בהקשר לנתונים למעלה יש לציין כדלקמן:
1. סכומי האשכנזים הם: 85.4 אחוז, 81.3 אחוז, 92.2 אחוז, 92.8 אחוז, ואילו סכומי הספרדים הם 14.6%, 18.7% אחוז, 7.8 אחוז ו-7.2 אחוז.
2. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ערבבה גיר עם הגבינה, כלומר היא צירפה את אלה עם התארים האוניברסיטאיים ואת אלה עם תארים ממוסדות לא-אקדמיים כמו מכללות לגננות ולמורים לבתי ספר יסודי, וישיבות וכיוצר באלה, במטרה להצר את הפער בין האשכנזים והספרדים. אם הנתונים היו מדגישים את אלה עם התארים האוניברסיטאיים, הפער היה מופיע הרבה יותר רחב.
3. הלשכה מסווגת את האשכנזים שנולדו בישראל לאב שנולד בפלסטינה בקטגוריה מיוחדת במטרה להוליך שולל את הקורא הזר ולאזן את הפרופורציה הגבוהה של האשכנזים.
4. התהום הרחבה בין ספרדים שנולדו בארצות המזרח התיכון לבין ספרדים ילידי ישראל שגדלו ולמדו בבתי ספר ציוניים, תלויה במדיניות אי-החינוך הקולוניאליסטית שלה.
5. שיעור הספרדים ילידי ישראל שקיבלו PhD הוא 0.5 אחוז ואילו בקרב האשכנזים מאותו הדור הוא 30.1 אחוז. מספר הרוכשים MA הוא 2 אחוז לעומת 20.6 אחוז, ול-BA השיעורים הם 7.6 אחוזים לעומת 38.3 אחוזים, המביאים לסכומים של 5.4 אחוזים לעומת 32.2 אחוזים. נתונים אלו עדיין שוב מוכיחים שהפער הוא לא כתוצאה מה"נחשלות" של מדינות המזרח התיכון, הואיל ושני הרבדים הללו נולדו בישראל ולמדו בבתי ספר ישראלים ולמרות זאת הפער הוא גדול יותר ביניהם לבין בני זמנם מאשר בין הוריהם ובין הישראלים שבאו מאירופה ואמריקה, דבר אשר מצביע על כך שהקיטוב הולך ומחמיר מדור לדור.
6. הקיטוב נראה אפילו חמור יותר אם ניקח בחשבון את העלייה במספר האוניברסיטאות הישראליות ואת מספר הסטודנטים הלומדים בהם. ב-1948 המוסדות היחידים להשכלה גבוהה היו האוניברסיטה העברית והטכניון בחיפה. האוניברסיטאות של תל-אביב, חיפה, באר-שבע ובר-אילן נוסדו אחר כך ומרכב הסטודנטים עלה מ-1,635 ב-1948 ל-52,780 ב-1976, אבל שיעור הספרדים נותר זניח, כפי שהזכרנו כבר45 (הוסף למשתנים האלה את העלייה במספר הספרדים באוכלוסייה הכללית).
7. השיעורים שמעלה הם כלל-ארציים, אולם אם נתמקד על המקומות שהוקמו במיוחד כדי לספק למתיישבים האשכנזים כוח עבודה בזול, כמו עיירות פיתוח, המדיניות של אי-החינוך תופיע בכל כיעורה. בעיירת הפיתוח שלומי, לדוגמא, שיעור בוגרי האוניברסיטה הוא רק 1 אחוז ( נתון זה כולל את הילדים של המנהלים האשכנזיים). אולם ביישוב האשכנזי של סביון הוא 25.8 אחוז וביישוב האשכנזי של עומר הוא 36 אחוז.46 נתונים מלשכת הסטטיסטיקה המרכזית לשנת 1961 ולשנת 1976 מצביעים שהפער בין שתי הקבוצות הוכפל בסקטור האקדמי, והפער בנושאים כמו מתמטיקה, מדע ורפואה העמיק רבות.47 במכון לאומנות ומדע, שהוא הממסד הגבוה ביותר לחינוך במדינה, כמעט ואי אפשר למצוא לא-אשכנזים – ואותו הדבר חל על התפקידים האקדמאיים באוניברסיטאות.
עקירת התרבות המזרח תיכונית מחוץ לבית-הספר
הרשויות הישראליות מפעילות מדיניות של דיכוי תרבותי כלפי הספרדים, לא רק בתוכניות הלימודים בבית הספר אלא בכל תחומי החיים, כמו הרדיו והטלביזיה, ספרות, תיאטרון וכיוצא בזה. התקשורת מציגה את הספרדים כ"פרימיטבים" שאין להם תרבות בעלת ערך, והם מנסים לחסל את זהותם המזרח תיכונית.ישנה רק שעה אחת בשבוע של תרבות ספרדית ברדיו. הערוץ השני מקדיש 11 אחוז משידורי הזמן שלו למורשתם של הקהילות הישראליות השונות.48
יהודי העולם הערבי היו בעלי מוניטין בכישוריהם המוזיקליים, והם גיבשו חלק גדול מן הזירה המוזיקלית העיראקית. הם היו אחדים מן הזמרים הטובים ביותר בסגנונות המקומיים. בספרו, הזמרים הבגדאדים והמאקאם העיראקי (1964), אלחנפי הזכיר 188 זמרים שמהם 21 היו יהודים, כמו יוסוף חורש, ששון זערור ומשה סולימן בין היתר. יהודים עיראקים הרכיבו תזמורות, ועזרא הארון היה מפורסם במיוחד, הוא ניגן בעוד למלך פייסל. המלך אמר לו פעם "גרמת לי אושר יותר שמעודי לא היה לי, בני." אחרי כן ראש הטקס של המלך, "אתה מאיר את עיראק בשלמותה עם המוזיקה שלך." באירוע אחר נתנו לו קערית מלאה דינרי זהב עבאסים מתקופת שלטונו של הרון אלרשיד. בכל דינר היה טבוע שם האל ושרשרת זהב מחוברת אליו – אבל עזרא הארון הסתפק רק בדינר זהב אחד. עזרא שר את היצירות של שני מלחינים יהודים אברהם ויצחק אל מוסלי. הוא גם נטל חלק חשוב בהופעה באירוע מוזיקלי שנערך במצרים תחת חסותו של המלך פאוד ב-1932. לאחר שהוא היגר לישראל חייו מלאו בעצב, עבודת פרך ורעב.49 המשורר היהודי המרוקאי, ארז ביטון, אמר שהזמרת היהודית המרוקאית, זהרה אלפסיה, שרה למלך מוחמד ה-V ברבאט. הוא סיפר כיצד החיילים היו נלחמים בסכינים בשביל הזדמנות לשמוע אותה בכל פעם שהיא שרה. הוא אמר שהיא נמצאת כיום במחנה מעבר באשקלון, על יד לשכת הרווחה, ובמצב של עוני והשפלה.50
זה היה גורלם של מרבית האמנים היהודים מהעולם האסלאמי. האמנות דעכה איתם במחנות הציונים. מצב זה נמשך אל תוך שנות השבעים כאשר הקהילה הספרדית התחילה לחשוב על המורשת התרבותית של עצמה כביטוי של ספק בממסד התרבותי הציוני. החיפוש אחר השורשים שלהם התעורר עם הופעת תנועת הפנתרים השחורים.
ההדחקה התרבותית המשיכה תחת המסווה של "אינטגרציה גזעית". דוד בן גוריון, ראש הממשלה הישראלי הראשון, אמר "כיוון הממשלה הוא להשריש את המהגר התימני עם ערכים ישראלים עד לנקודה שבה הוא ישכח מאין הוא בא…"51
שמואל רקנטי, אחד מחברי הכנסת הספרדים הראשונים, מתח ביקורת על הרעיון של "אינטגרציה" במאמר. "משמעותו האמיתית היא השמדת התרבות והמסורת הספרדית וכפייתה של התרבות האשכנזית… אני אחוז בחילה מהכניעות והניהיליזם הרוחני והחברתי. זה מרגיז אותי. אנו חייבים לדחות את הדעות המשחיתות האלה ולהטיח ביקורת באלו המשפילים אותנו בשעה שהם כופים עלינו גנרלים ופטרונים." רקנטי מאמין שהדרך היחידה לפתור את הבעיה הזאת היא "לא בדרך אינטגרציה אלא על ידי טיפוח שתי התרבויות. לתרבות הספרדית חייבת להיות עמדה מרוממת בקרב האנשים."52 חבר הכנסת התימני, זכריה גלוסקא, דרש יותר זמן אוויר ברדיו למוסיקה תימנית, וטען ש"מומחים" אשכנזים מכינים את התוכניות התימניות ברדיו והוסיף שהם היו מגוחכות.53
ביולי 1979, זבולון המר, שר החינוך, כינס פגישה מיוחדת של המועצה הציבורית לחינוך ותרבות כדי לבחון את הפער התרבותי והחברתי בישראל. חיים שירן, משידורי הטלביזיה החינוכית, הודה שהספרדים נמצאים תחת הדחקה תרבותית, וכתוצאה מכך, במשך שלושים השנים האחרונות, הספרדים מאבדים את כבודם העצמי. ד"ר גבריאל בן שמחון, ממוצא מרוקאי, דיווח ש"התקשורת הישראלית איננה משדרת מוסיקה לספרדים. המוסיקה שלהם מועברת סביב על ידי קלטות קול. בשל כך הם חשים מתוסכלים." זיוה לבליך טענה שישראל איננה מנצלת את האוצרות המוסיקליים הסמויים של הספרדים. ניסים יהושע, האחראי על התרבות הספרדית במשרד החינוך, אמר שישנם אנשים רבים המאמינים שלספרדים לא הייתה תרבות אלא פולקלור (זו היא הדעה המקובלת ביותר בין "אינטלקטואלים" אשכנזים והוא קרא לתרבות האשכנזית והספרדית להתאחד.
פרופסור דוד אלעזר הדגיש שהאשכנזים רצו שהספרדים ינהגו לפי התרבות שלהם אבל לא היה צידוק לטענה הזאת.54 במאמר בהארץ,55 פרופסור שמעון שמיר הסביר שהחברה הישראלית (קרי, האשכנזית) לא הותירה לספרדים להיות חלק מהעילית השולטת. הפרופסור אמר על היחסים הישראליים-מצריים ש"החברה האשכנזית מטילה ספק בנאמנותם של הספרדים כאשר הגבולות לעולם הערבי פתוחים." הוא הוסיף שהאשכנזים, שהם בעלי דעות קדומות נגד המזרח התיכון ותרבותו, חוששים מהתקדמות הספרדים ומצטט את דעותיהם של בן גוריון וז'בוטינסקי (ראה פרק שמיני). את דעותיו של שמיר ניתן לנסח אחרת בכך שנאמר שאילו בקרב הספרדים היו נוהגים לפי התרבות המזרח תיכונית, הם היו מפנים עורף לאשכנזים אם היה שלום וגבולות פתוחים.
בשיחה עם לאה ענבל, כתבת של הארץ,56 בן שמחון אמר על מנת שהוא יוכל לסיים את לימודיו הוא היה חייב להשיל את התרבות הספרדית ולהשתלב לתוך חיים אשכנזים. בן שמחון נולד במרוקו והיגר לישראל עם משפחתו כשהוא היה בן 9. הוא היה אחד מהמרוקאים המעטים שגבר על כל המכשולים וסיים את לימודיו בירושלים. לאחר מכן הוא למד תיאטרון וקולנוע בסורבון. הוא מחנך באגף האמנות באוניברסיטת תל-אביב. בן שמחון אישר שהמשפחה שלו היגרה מטעמים דתיים. אביו האמין שמלאכים ירחפו סביבו כשהוא יגיע לארץ הקודש. הוא פתאום גילה שהוא ומשפחתו סובלים מעוני ומתקיימים בתוך הבוץ והצפיפות של מחנה שער העלייה. אם כי מצב המשפחה השתפר במהלך שלושים השנים האחרונות, אביו של בן שמחון אומר "היינו עשירים שם במרוקו, כי הרגשנו עשירים. כאן אנחנו מרגישים עניים בגלל שמעליבים אותנו." בן שמחון הודה שרוב חייו הוא נאלץ לחקות את האשכנזים ולהתכחש לזהותו. הוא נזכר בבדיחה שהייתה מקובלת אצל האשכנזים, כאשר שואלים אותו מה הוא רוצה להיות כשהוא יהיה גדול, ילד ספרדי אומר "אשכנזי". בן שמחון הוסיף שבמרוקו הנשים היהודיות האמינו שכל אחד ואחד מעשרת הילדים שלהם יכול להיות המשיח. בישראל, לעומת זאת, סופם של הילדים הללו היה בבית הסוהר. הוא הוסיף שאחיו והוא נולדו במרוקו ולכן הם יכלו לסיים את לימודיהם האוניברסיטאיים. שאר אחיו ואחיותיו, נולדו בישראל לא הצליחו באותה מידה. הם הפכו לפועלים. בן שמחון מספר כאשר הוא ושלושים ותשעה מרוקאים אקדמאים אחרים נפגשו עם יגאל אלון כדי לדון על הסוגיה העדתית, אלון אמר, "הנוכחות בלבד של ארבעים בוגרים מרוקאיים יושבים פה איתי במשרדי מצביעה על הישג כלשהו – עשינו התקדמות במדינה הזאת." בן שמחון השיב לכך, "בוודאי שזה משמעתי שמתוך ארבעים האקדמאיים, רק אחד הלך לבית הספר בישראל. השאר הלכו לבתי ספר בחוץ לארץ." למרות שהוא קיבל את התואר שלו בישראל, בן שמחון אומר שהוא אינו טיפוסי לקהילה המרוקנית – אלא חריג ואפילו נס. הוא גדל נתון במאבק והוא מדגיש ש"המדינה הזאת לא נתנה לי דבר." כשהוא עשה את שירות החובה הצבאית שלו, הוא הצטרף לחטיבת צנחנים שהייתה מורכבת מקיבוצניקים במטרה להיות "נכלל" אבל הם בודדו אותו. הוא הוסיף שהקיבוצניקים הם הסמל של הגזענות, בדרכים שונות. הם אטומים לחלוטין מכל אחד שהוא שונה. כשהוא הלך לאוניברסיטת ירושלים הוא התחיל לעבוד כפועל כדי לשלם את שכר הלימוד וגר במחנה צבאי נטוש שניתן לאוניברסיטה. בן שמחון, איך שלא יהיה, היה הסטודנט היחיד ששכן כך. הוא מאמין שהספרדים עכשיו מבינים שהם חייבים להתארגן כדי להתנגד לכוחות שאינם מייצגים אותם. הוא הדגיש את הבאות, "אתם חייבים להקים אופוזיציה מאורגנת, מוכנה להילחם – כוח שמתוך זכות הוא שלכם." בן שמחון תיאר דיכוי תרבותי נגד הספרדים כ"ניהיליזם תרבותי", והזכיר שהוא לא למד כלום על ההיסטוריה של עצמו כשהוא היה בבית הספר. "הם פשוט מחקו את הזהות התרבותית שלך, לא הייתה לך זכות קיום – לפי השקפתם… תוכניות המוסיקה והתרבות המשודרות בתקשורת הישראלי כולן זרות לי ולמרבית הספרדים." מחזהו של בן שמחון הנקרא מלך מרוקאי, אודות הגירתם של היהודים ממרוקו, מתארת קהילה יהודית במרוקו שנאמר לה שהמשיח היהודי הנכסף הופיע ובא לעזור להם להגיע לירושלים כדי להקים את מלכות השמים על הארץ. מאחר שהאגדה מנבאת שהם יעופו לירושלים רכובים על עננים, הם עלו על גגות בתיהם וקפצו במטרה לרכב על העננים – אך נפלו אל מותם! המחבר כך מרמז שההגירה של המרוקאים לישראל הייתה התאבדות המונית. לאחר מאמצים רבים בן שמחון הצליח להפיק את המחזה בישראל, אם כי עם כמה שינויים כדי להפוך אותו מתקבל על הדעת יותר. (ביולי 1989, בן שמחון לקח חלק פעיל בכנס בטולדו בין אינטלקטואלים ספרדים ואש"ף.)
בדיון מיוחד שאורגן על ידי הסוכנות היהודית בכפר המכבייה, אשר עידן (ממוצא טוניסאי), מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב קבע "הבעיה היא שהמתנחלים האירופאים באו לארץ הזאת והכריזו שהתרבות שלה תהייה אשכנזית. השוויון יושג רק אם הספרדים ירכשו שליטה על המשאבים הפיננסיים של המדינה וההסתדרות". בא לאחר הוא הפך למובטל. שלמה צדוק אמר "מוטי גור, הרמטכ"ל לשעבר, ירה את יריית הפתיחה כשהוא אמר "אנחנו נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים"."
ד"ר גבריאל בן שמחון הנ"ל השתתף בדיון, ואמר "אנחנו חיים בגלות תרבותית. הם שינו את התרבות שלנו בלי לגלות לנו." חיים סירן, מומחה לתיאטרון, הוסיף שקיימת אפליה בתיאטרון וקשה היה להפיק מחזה העוסק בבעיית הספרדים. הוא ציין שבתפקידו בטלביזיה הישראלית הוא היה צריך להיאבק כדי שיעסיקו ספרדים.57
בראיון עם כתב של זו הדרך,58 הזמר המרוקאי, שלמה בר, אמר "אני רוצה ללמד את בני ערבית כדי שהוא יוכל לדבר עם שכנינו הערבים ולהיות גשר לשלום." בר הרכיב להקה של זמרים מרוקאים, הנקראת "הברירה הטבעית", כדי להשיב לחיים את המוסיקה הערבית בקרב הספרדים. הוא אמר מאז שהגיע ממרוקו הוא חי בעוני וקיפוח תרבותי. כל הזמן לעגו לו בגלל שהוא מרוקאי ונתנו לו להרגיש נחות. הוא הוסיף שהוריו היו כל כך תמימים שהם לא היו מודעים למקומם המושפל בחברה שהוא לא יכל להסביר להם את זה. הוא אמר ש-95 אחוז מהאסירים בבתי הסוהר היו המרוקאים בגלל התנאים החברתיים הקיימים, ושהיהודים במרוקו לא היו קורבנות של טבח כלשהו בידיהם של המוסלמים ושכניהם המוסלמים במרוקו תמיד נהגו בכבוד והתפללו ליד קבריהם של צדיקים יהודים.59
בעקבות הקיצוצים בתקציב החינוך, כמה ספרדים דרשו לבטל את הסובסידיות לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. העיתונאי, נתן דונביץ, התנגד לאמירה זו ש"אנחנו מוכרחים למצוא תחליף למוזיקה המערבית כך שהמזרחים יוכלו לאהוב אותה גם." הוא לא הציע, מצד שני, להקים תזמורת למוזיקה ערבית.60

סופו של כתב היד העברי ספרדי

כצעד לקראת "האחדות הלאומית", הממסד החרים את כתב היד העברי העתיק שהשתמשו בו הספרדים במשך מאות שנים וכפה את השימוש בכתב היד העברי האשכנזי. זה היה עדיין מעשה אכזרי נוסף, היות ומרבית התיעודים והתמלילים העבריים והעבודות שנכתבו בערבית בידי משכילים ספרדים נכתבו בכתב יד עברי מזרחי זה. הספרדים השתמשו בכתב יד זה כשהם כתבו מכתבים, יומנים ודוחות בערבית, נוסף על השימוש בכתב היד הערבי.

הגייה לא נכונה של העברית
עברית היא שפה שמית שהתפתחה במזרח התיכון והייתה מדוברת בפיהם של האבות, אברהם, יצחק ויעקב, וכמו כן בפי הנביא משה, דוד המלך ושלמה ומאוחר יותר בפיו של רופאו האישי של סאלאדין הרמב"ם. מבטא אותיות האלף בית בעברית לפיכך מקביל לאותיות האלף בית של הערבית. הספרדים שחיו במזרח התיכון ביטאו אותם כך מאז שחר ההיסטוריה. האשכנזים, לעומת זאת, בהיותם אירופאים, אינם יכולים לבטא 50 אחוז מן העיצורים העבריים בצורה נכונה. בכל אופן, הביטוי הנכון עוות והם מבטאים הא כמו חית, הריש המגולגלת כמו הריש הצרפתית, העין הגרונית כמו עיצור וכך הלאה. הם שמרו על היגויים לא נכונים אלה והתרברבו בהם כחלק מן הזהות האירופאית שלהם, וצחקו על הספרדים שמבטאים את האותיות בצורה נכונה.
ילדים ספרדים רבים, בהתאם, התחילו ללמוד לחקות את המבטאים של מוריהם האשכנזים כדי להימנע שלא יצחקו עליהם, בעוד שאחרים השתמשו במבטאים אשכנזים כדי להסתיר את מוצאם ולהתגבר על האפליה בשוק העבודה. אולם, מאז הופעתם של הפנתרים השחורים בשנות השבעים, שמירה על המבטא המקורי הפכה להיות מקובלת.
הכחדתם של סופרים ומשוררים ספרדים

התשובה לשאלה היכן הסופרים והמשוררים הספרדים שהיגרו לישראל היא ישראל השמידה אותם מבחינה תרבותית.
האווירה של גזענות ציונית לאומנית נגד הערבים וכל דבר ערבי אילצו את הסופרים והמשוררים הללו לחדול מייצור נוסף. בנוסף לכך, יש לזכור, שאין זה קל לצאצאיהם, שנולדו וגדלו בישראל, ללמוד ערבית, מרבית הדור הצעיר אינו יכול לקרוא ערבית אפילו אם הם מדברים אותה בבית. לכן אנשים מעטים קוראים ערבית, ונגרם קושי במידה הולכת וגוברת להוציא ספר לאור בערבית. סופרים אחדים התרגלו לכתיבה בעברית, כולל סמי מיכאל. העיראקי סמיר נקש הוא היחידי שהתעקש לכתוב את עבודותיו בערבית, היה זה הוא שהצהיר "אני עדיין מכבד את עצמי כעיראקי." נקש בעבודותיו תיאר את תהפוכות ההגירה הספרדית כ"קטסטרופה" שמנעה ממנו להשתקע מחדש בישראל לאחר שנעקר בשרירות מעיראק. הארץ תיאר את נקש כ"אדם עם תסביך":61 "הוא יהודי שחי במדינה יהודית, אבל הוא כותב בערבית." בהתאם לאשכנזים, זה מהווה "תסביך", היות והם מסרבים להודות באמיתה היסטורית – שהספרדים הם חלק בלתי נפרד מהתרבות הערבית. עלינו להזכיר שמהגרים אשכנזים מרוסייה הסובייטית ממשיכים ליצור עבודות ספרותיות ברוסית, אבל זה לא תואר על ידי הארץ כ"תסביך"!
שורשי הבעיה הם שהמתיישבים האשכנזים ניסו ועדיין מנסים לבנות מסך ברזל, לנתק את הספרדים ממולדתם התרבותית. מאות אלפי אשכנזים ביקרו שוב במדינות מוצאם ואף אחד לא האשים אותם בבגידה, בעוד שספרדי אחד מעיראק, נאווי, ניסה לחזור לעיראק. לאחר מכן הוא נעצר והיה כלוא בישראל במשך חמש שנים פשוט בגלל שהוא ניסה לבקר את מקום הולדתו – בגדאד.

התעלמות מהסופרים הספרדים בחוץ לארץ

התקשורת הישראלית ותוכניות הלימודים בבתי הספר אינם רק מתעלמים מהמורשת התרבותית הספרדית, אלא גם מסופרים ספרדים, משכילים ומשוררים אשר עתה חיים מחוץ לישראל. כיום ישראל האשכנזית משבחת כל סופר אשכנזי או אינטלקטואל שחי באירופה או באמריקה ותובעת זכות עליו אפילו אם הוא מרחיק את עצמו מן הציונות.
העיתונאי, בני ציפר, כותב בהארץ על האינטלקטואלים הספרדים שמחוץ לישראל,62 ציין שהייתה זו צרפת, ולא ישראל, שארגנה שירותי הנצחה בעקבות מותו של אלברט כהן, הספרדי היווני הנחשב לאחד הסופרים הגדולים של המאה הזאת. הרומנים הצרפתיים הפופולאריים שלו פורסמו בכל העולם ותורגמו לשפות שונות. ציפר טען שהסופר הזה ייצג את התרבות הספרדית אשר ישראל התעלמה ממנה. הוא הוסיף שצרפת קלטה את כל העבודות הספרותיות והאומנותיות שאינטלקטואלים ספרדים יצרו – בדיוק אותם האנשים אשר בישראל התכוונו אליהם בתיעוב כאל "הקהילות המזרחיות". הוא הזכיר אחדים מן הסופרים, כמו פטריק מודינאנו, אדמונד זבאס (ממוצא מצרי), משורר מפורסם בצרפת כיום, ודרידה אלג'זיירי המציגה פילוסופיה צרפתית מודרנית. עלינו להזכיר גם את אליאס קנטי שלא היה מוכר בישראל עד שהוא זכה בפרס נובל, ומיד לאחר מכן הארץ פרסם מאמר עליו. אם כי קנטי איננו ציוני, מרבית המאמר עליו התעסק עם "מאבקה של תנועת הציונות בבולגריה".
הצעירים הספרדים בישראל כמעט ואינם יודעים דבר מן ההיסטוריה או התרבות שלהם. השליטים הציונים יודעים טוב מאוד מי שיש לו ידע על תרבותו יכול לפתח את זהותו, ומי שיש לו זהות יכול לעצב את עתידו. למרות זאת, תקריות האפליה, שמתעמת עימם הספרדי, מן העריסה ועד לקבר, עוזרים לו ליצור את זהותו. אל לנו לשכוח גם שהוא מוקף ב-160 מיליון ערבים הגאים במורשת שלהם.

תוצאות מדיניות אי-החינוך והדיכוי התרבותי
1. כשלון נרחב ובערות בבית הספר. האנתרופולוג האמריקאי, ארנולד לואיס, כתב מחקר חשוב על הנושא הזה בשם כוחו של הצער והחינוך, (1979), שבו הוא קבע ששליש מתלמידי בתי הספר היסודיים לומדים בבתי ספר "מתקנים", או "טעוני טיפוח". לפי המילון הציוני אשכנזי, ביטויים אלה מתכוונים ל"ספרדי". מתוך 287 תלמידים שנכללו במחקר, היו רק 22 תלמידים אשכנזים. לואיס אמר ש-25 אחוז מן המורים לא היו בעלי כישורים בנושאים שהם מלמדים. המורה לאנגלית יכלה לדבר רק כמה מילים באנגלית, והמורים ניסו לשכנע את לואיס ש"התלמידים האלה" גדלו בתוך תרבות "פרימיטיבית", ושזו הייתה הסיבה שהשכל וההנעה שלהם חלשים. לואיס אישר שהמשרד מינה מורים שאינם ברמה הדרושה מתוך אמונה זו ש"התלמידים האלה" לא צריכים מורים מעולים. המפקח הממשלתי מינה אישה ללמד אנגלית, לדוגמא, לאחר שהיא נכשלה בבתי ספר אחרים. כשהוא נשאלו על כך על ידי לואיס, המפקח השיב, "האמת היא שהתלמידים הללו לא צריכים ללמוד אנגלית מכיוון שכולם הולכים לעבוד בעבודות פשוטות."63
משרד החינוך פרסם את תוצאות החקירה שהוא ניהל על הבעיה הזו, שאותם דווחה במאמר נילי מנדלר.64 בדו"ח נאמר ש-40 אחוז מבני גילאי התשע משכונות המצוקה נכשלו בקריאה, כתיבה וחשבון בעוד שהכישלון הלאומי הממוצע היה 14.3 אחוזים. החקירה אישרה שהתלמידים שנכשלו אינם יודעים אפילו כמה מילים בסיסיות. אולם, שיעור הכישלון באזורים אחדים הוא 20-25 אחוז, וזאת בשל כך שבכיתות שם ישנם רק 20 תלמידים. מנהל בית הספר הרצלייה בתל-אביב, ד"ר כרמי יוגב, אמר ש-80 אחוז מהתלמידים הספרדים, שסיימו את ההשכלה היסודית שלהם בשכונת המצוקה התקווה, אינם יכולים לקרוא או לכתוב. הם אינם יודעים את כל האלפבית ויש להם תפיסה מינימאלית של השפה. בעיירות הפיתוח, 60-70 אחוז מהילדים מסווגים כטעוני תיקון.65
זו הדרך, מצטט את יצחק קדמון, יושב ראש ארגון העובדים הסוציאליים, מדווח66 ש-14,000 אנאלפביתים הצטרפו לצבא במהלך שלושת השנים הקודמות. הוא גם דיווח שהאסירים בכלא עולים למדינה 180,000 לירות בשנה, בעוד שהטיפול בעבריינות נוער עולה הרבה פחות מכך: בערך 10,000.
בשל הרמה הנמוכה של החינוך הזמין לספרדים באזורי שכונות המצוקה ובעיירות הפיתוח, כמה משפחות התחילו לשלוח את ילדיהם לפנימיות. אלה הם על פי רוב בתי ספר דתיים, חקלאיים, מקצועיים או צבאיים. מספר תלמידי הפנימיות בגילאים בין 13 ו-18 הוא בין 15 ל-20 אחוזים מאוכלוסיית בית הספר. הוועדה הציבורית להגנת החינוך הספרדי ערכה מחקר שהראה שרמת החינוך בפנימיות אלה איננה טובה יותר מאשר בבתי הספר של אזורי שכונות העוני. זה אומר שהילד בפנימיות מורחק באופן פיסי ממשפחתו, עם הנזק הפסיכולוגי כתוצאה מכך, אבל הוא איננו מקבל חינוך טוב יותר עבור כל זה.67 נוסף לנזק הפסיכולוגי, הפנימיות הצליחו לנתק את התלמידים מסביבתם התרבותית, ומשרישים בהם קיצוניות שהיא או דתית או פוליטית, או שניהם יחד. בישיבות דגל התורה הם חייבים לדבר יידיש.
בבתי הספר האשכנזים, רמת החינוך נשארה גבוהה למרות הקיצוצים. בתי ספר אלו החלו לשלם למורים מקצועיים, כמו למתמטיקה או מדע, פי שלוש יותר ממורים אחרים. מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שושני, מודע לכך, אבל הצהיר שזהו "הרע ההכרחי". אחת הפעולות המושחתות ביותר היא לשלם למורה עבור שתיים או שלוש שעות כשהוא מלמד רק שעה. ההורים גם התחילו לשלם תשלומי חוץ כך שהילדים שלהם יוכלו ללמוד נושאים שאינם במערכת, דבר שעליו ארגון המורים האשכנזי שמר בשקט במידה ניכרת. ההוראה בבתי הספר הממשלתיים לפיכך התחלקה לשני חלקים, אחד לעשירים ואחד לעניים. נורית דוברת, העיתונאית שפרסמה את העובדות הללו,68 ציינה שאת התופעה הזאת, המכונה "חינוך אפור", ניתן למצוא גם בשירותי הבריאות שם היא נקראת "בריאות שחורה". נחמן רז מקיבוץ גבע, יושב ראש הוועדה הפרלמנטארית לחינוך, הודה שתופעה זו מסמלת את "פשיטת הרגל של החינוך" 69
הפלסטינים עושים טעות חמורה כשהם משווים את הרמה של החינוך הערבי עם הרמה הממוצעת של החינוך היהודי כדי להדגיש את הפער העולה ממדיניות האפליה.70 אם הם היו עושים השווה בין בתי הספר שלהם ובתי הספר האשכנזים (בקיבוצים ובפרברים האשכנזים לדוגמא), הם היו מוצאים שהפער האמיתי הוא גדול בהרבה יותר ממה שהם יכולים לתאר לעצמם. הם עושים את אותה טעות כאשר הם משווים את התנאים הכלכליים שלהם עם הממוצע של האוכלוסייה היהודית הכללית. זה איננו מעודד מאבק משותף עם הספרדים.
2. התדרדרות המבנים והציוד של בית הספר. לאחר שהממשלה הכריזה על תקופת-דחייה על בניית מבני בתי ספר חדשים או כיתות נוספות, כמה מן המורים נאלצו לערוך שיעורים בתוך מקלטים נגד מתקפה אווירית ורפתות. עקב קיצוצים בתקציב החינוך, הממשלה הרחיקה פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, ובתי הספר הספרדים והפלסטינים היו הקורבנות הראשונים. בו זמנית, מאז 1967 הממשלה בזבזה סכומים אדירים על בניית בתי ספר חדשים וקנתה את הציוד החדיש ביותר עבור ההתיישבויות האשכנזיות בשטחים הערביים הכבושים. ביישובים האלה בכיתות בית הספר ישנם בין 5-8 תלמידים, על חשבונם של הכיתות הצפופות ביותר בבתי הספר הספרדים והפלסטינים.71
3. עלייה במספר הבנים והבנות שאינם הולכים לבית הספר ואף לא עובדים. במוסררה ילדים אלה מהווים עד כדי 19 אחוזים מהדור החדש. ניסים גאון, יושב ראש ארגון הספרדים העולמי, אמר שמספרם של הילדים הללו בין הגילאים של 14-17 בלבד הגיע לכיותר מ-25,000, ש-60 אחוזים מהילדים הספרדים משתמטים מבית הספר וש-70 אחוזים מעברייני הנוער בארץ באים מן הקהילות הללו.72
4. הכשרה נמוכה בקרב הציבור הספרדי. מדיניות האי-חינוך הובילה למצב שבו הציבור הספרדי בסוף נשאר ללא השכלה או הכשרה מקצועית, וזה בתמורה הוביל להתפשטות האבטלה ומשם לעוני. מצב זה אפשר להפוך את מרבית הספרדים לפועלים לא-מקצועיים.
5. התפשטות עבריינות הנוער, הפשע והתמכרות לסמים. זהו במיוחד המקרה בקרב הצעירים שאינם לומדים ואף לא עובדים, אבל הוא גם באותה מידה הדאגה בבתי ספר תיכון ובצבא. מקורות משטרתיים קובעים ש-50 אחוז מתלמידי בתי הספר התיכון השתמשו בחשיש ושמנהל בית הספר מעלים עין ואינו משתף פעולה עם המשטרה כדי למגר את הדבר.73 דו"ח של משרד הרווחה על עבריינות נוער קובע שעברייני נוער ספרדים מרכיבים 92.9 אחוזים מכלל מספר העבריינים החוזרים.74
6. הרחקה, ייאוש וניכור עם מדינת ישראל, מצד אחד, ואובדן הזהות הספרדית במידה רבה של הקהילה מצד שני, התפשטו. אולם מחאותיהם של הפנתרים השחורים עוררו רבים לנסות ולהחזיר לעצמם את תרבותם ואת זהותם. (ראה פרק אחרון).
תהליך זה מוסבר היטב על ידי אליאב: "הם אומרים לך, מילדותך והלאה, שיצאת ממקום של חשיכה וריק, ושהרקע שלך היה פרימיטיבי לחלוטין, ואומרים לך את זה עיתים לרוב כל כך שבסוף אתה מאמין לזה. ישנו רק צעד אחד בשבילך לקחת, בזהירות או אחרת, שהוא לשנוא את המשפחה שלך ואת המדינה שממנה באת ולהתבייש בשורשים שלך. אבל בשלב הבא, אתה מתחיל לשנוא את אלה שגרמו לך להאמין בכך, ומי ששונא אותך, ואתה מתחיל לשאול שאלות על עצמך. האם אין זה הכל צרור של שקרים?"75
צ'ארלי ביטון, חבר הכנסת, מנהיג הפנתרים השחורים, אמר ש-90 אחוז מהנמצאים בבתי הסוהר הצבאיים הם ספרדים: " הם סירבו לעשות שירות חובה בגלל הגזענות."76
הערות
1. הארץ, 11 בינואר, 1980.
2. זו הדרך, 14 במאי 1980 ו-25 ביוני 1980.
3. שבט ועם, 1958.
4. שבט ועם, א. עבאס, 1958 וד"ר סמילנסקי, מגמות, יולי 1957, וראה פרק חמישי.
5. הטיימס, 24 בדצמבר 1985.
6. זו הדרך, 13 בפרואר 1980.
7. הארץ, 27 במאי 1982.
8. זו הדרך, 16 באוקטובר 1985
9. הארץ, 10 ביולי 1987.
10. ראה שם, 16 באפריל 1987.
11. שבט ועם, 1958.
12. אברהם חלפון, שבט ועם, 1954.
13. שבט ועם, 1958.
14. שבט ועם, 1958.
15. כיתות ללימוד עברית לעולים חדשים.
16. ראה שם.
17. שבט ועם, א. עבאס, 1958.
18. שבט ועם, א. עבאס, 1058.
19. שבט ועם, 1960.
20. שבט ועם, 1959.
21. המשרד המרכזי לסטטיסטיקה, 1978.
22. משרד החינוך והתרבות, 1976.
23. המשרד המרכזי לסטטיסטיקה.
24. ראה שם.
25. ראה שם.
26. מגמות, יולי 1957.
27. שבט ועם, 1973.
28. שבט ועם, 1959.
29. שבט ועם, 1958.
30. הארץ, 4 בספטמבר 1981.
31. מוסף הארץ, 22 במאי 1981.
32. זמנים מודרניים, 20.
33. ראה שם.
34. ראה שם, 21.
35. מאז שנות השבעים נכפו מבחני מנת המשכל על הנכנסים לאוניברסיטה והמתגייסים לצבא.
36. זו הדרך, 5 באפריל 1982, מבוסס על נתונים רשמיים.
37. עיתונות ישראלית.
38. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ישראל, פרסום רשמי 1971, 1974, 1976.
39. סגן סגר החינוך, דו"ח ממשלתי על הנוער הספרדי, 1972.
40. סמוחה, 1978, 160 ו-161.
41. זמנים מודרניים, 26.
42. ראה שם, 26-29.
43. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הישראלית, השנתון הסטטיסטי הישראלי, 1980, 605.
44. תמצית סטטיסטית של ישראל, 1986, 608.
45. זמנים מודרניים, 130.
46. נתוני משרד החינוך 1981, ומפקד האוכלוסין, 1983.
47. ראה שם, סידרה מיוחדת 418, טבלה 19.
48. שבט ועם, 1958.
49. שבט ועם, 1960.
50. מנחה מרוקאית, 29.
51. פרוטוקול הכנסת, כרך 8, 1102, 14 בפברואר 1951.
52. שבט ועם, 1954.
53. פרוטוקול הכנסת, 1949.
54. הארץ, 20 ביולי 1979.
55. 6 באפריל 1980.
56. 28 במאי 1980.
57. הארץ, 25 בספטמבר, 1981.
58. 3 בפברואר 1982.
59. ראה שם.
60. הארץ, 16 באפריל 1982.
61. 16 במאי 1986.
62. 6 בנובמבר 1981.
63. זו הדרך, 29 במאי 1985.
64. הארץ, 10 ביוני 1983.
65. סבירבקי ושושן, 1985, 27.
66. 2 באפריל 1980.
67. חדשות הל"ה, מספר 7, אפריל 1987.
68. מעריב, 16 במרץ 1987.
69. ראה שם.
70. אל-מירסאד, 1 ביולי 1987.
71. זו הדרך, 20 באפריל 1983.
72. הארץ, 4 באפריל 1980.
73. הארץ, 14 במאי 1982.
74. הארץ, 31 באוקטובר 1975.
75. זמנים מודרניים, 21 ו-22.
76. זו הדרך, 7 בינואר 1981.

מודעות פרסומת

תגים:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: