מחלוקת בציון פרק עשירי ההתנגדות הספרדית

,ימחלוקת בציון – פרק עשירי – ההתנגדות הספרדית והסולידאריו
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:43
בתגובה להודעה #11

פרק עשירי

ההתנגדות הספרדית
והסולידאריות עם הפלסטינים
התנגדות
תחילתן של הפגנות המחאה העממיות

לאחר הקמתה של מדינת ישראל ב-1948, הממסד הציוני, בסיועם של הכוחות המערביים ואוהדיהם במדינות הערביות, עקר את מרבית הספרדים והביא אותם לפלסטינה, ששם הם התחברו עם היהודים ילידי פלסטינה להרכיב את הרוב המכריע של המדינה החדשה. התנאים הטרגיים במחנות הפליטים, ושכונות העוני העירוניות והכפריות, שתיארנו בפרקים הקודמים היותר, הביאו לצמיחתה של התנגדות מסוג חדש – שכללה התקוממות עממית, שביתות, הפגנות והתנגשויות דמים עם כוחות המשטרה ומשמר הגבול.
אינתיפאדה מעין זו התפשטה לעיתים קרובות גם בקרב חיילים, בצורה של שביתות רעב, חוסר משמעת ואלימות מילולית ופיזית נגד מפקדים אשכנזים, אבל את הדיווחים העלימו על ידי הצנזורה.1 בעיר אשקלון, מנהיג מקומי, נעים חלאשי, הוביל אלפים רבים של ספרדים נגד מדיניות האפליה הגזענית. בשנות השבעים, נעים סייע בהקמת ארגון הפנתרים השחורים.
לקראת סוף אפריל 1949, 300 ספרדים תושבים מהעיר רמלה ארגנו הפגנה רועשת ברחוב אלנבי בתל-אביב. הם דרשו "אוכל, עבודה" וניסו להסתער לבניין הכנסת הישן, עד שהמשטרה הישראלית הצליחה להדוף אותם אחורה, ומיד לאחר מכן הם עברו למשרדי הממשלה בקיריה ושם נפגשו איתם כמה פקידים שהבטיחו להם שהממשלה תעסיק אותם ב"עבודות חירום".3 כעבור שבועיים ספרדים הסתערו על בניין הסוכנות היהודית בחיפה והמשיכו בהשתוללות בתוך משרד הקליטה. הם דרשו "עבודה ודיור" אבל הפעם המשטרה הצליחה להתגבר עליהם רק באמצאות כך שהביאו תגבורת. אחדים מן המפגינים נפצעו במהלך ההתנגשויות, ומספר נעצרו.3
ביולי באותה שנה, מפגינים מיפו תקפו את בניין הממשלה הקודם בתל-אביב, הם השתמשו במקלות והרסו את דלתותיו. ברגע האחרון, המשטרה הצליחה לעצור בעדם מלהיכנס לאולם עצמו. יוסף שפרינצק סירב להיפגש עם המפגינים והצהיר "אנחנו לא יכולים לדבר עם כאלה ששוברים דלתות." (פרוטוקול הכנסת 26 ביולי 1949).
באותו זמן שהממסד הציוני היה מביא מאות אלפים של מהגרים ושולח אותם למחנות בלתי אנושיים, הסוכנות היהודית הייתה מקשיבה לדיווחים מפורטים על הרעב והמצוקה שלהם.4 ילדים רעבים תקפו ילדים אחרים בדרכם לבית הספר וגנבו להם את האוכל.5

המאורעות של וואדי אל-סאליב

אלה היו שיאם של ההתקוממויות העממיות שנטלו על עצמם הספרדים, והמרוקאים במיוחד. הם התרחשו ביולי 1959. הגורם המיידי היה הענקת דיור מרווח למהגרים חדשים אשכנזים מפולין בעוד שמאות אלפי ספרדים היו עדיין חיים באוהלים מטונפים ובשיכונים רעועים מאז 1948. זאת ועוד, הממשלה קנתה דירות נוספות מחברות פרטיות עבור המהגרים הפולנים האלה, והדירות שנבנו עבור הספרדים ניתנו ברגע האחרון לאשכנזים החדשים שבאו. עלינו גם לציין שרוב ההנהגה של ישראל הייתה ממוצא פולני, כולל בן-גוריון, פרס, שמיר וחיים וייצמן.
את הניצוץ סיפקה המשטרה כשהיא ירתה במרוקאי ברחוב. הספרדים ראו בכך התגרות גזענית, והמרוקאים שגרו באזור שכונת העוני של ואדי אל-סאליב בחיפה, ארגנו הפגנה תחת הנהגתו של דוד בן-הרוש, מזכיר התאחדות עולי צפון אפריקה. המפגינים שהיו ביניהם נשים וילדים רבים, הרסו את המטה המקומי של ההסתדרות ואחרי כן התקהלו מחוץ לואדי אל-סאליב כשהם עושים את דרכם לעבר האזור האשכנזי של הדר, שוברים חלונות של חנויות ברחוב הראשי. המשטרה ומשמר הגבול מיהרו לאזור והתנהגו כאילו הם מדכאים מהפכה שזה עתה התחילה, וגרמו לפגיעות חמורות בקרב נשים וקשישים. לבסוף הם הצליחו להשתלט על מנהיגי ההתקוממות, כולל דוד בן-הרוש, שפתח באש עליהם כשהם התקדמו. איך שלא יהיה, המשטרה הצליחה – אם כי בקושי רב – לעצור אותו ואת עמיתיו. אחדים מראשי הכנופיה הוכו והורשעו, ואילו אחרים שוחדו. התפרצות האלימות הייתה סימולטאנית במרבית מחנות הספרדים, כשההמון מארגן הפגנות ספונטאניות, מעשי חבלה והצתה נגד בנייני ממשלה וגרמו לנזק בשווי מיליוני דולרים. תנועת המחאה יצאה בקריאה אל הספרדים לעזוב את המפלגות הפוליטיות האשכנזיות ולהצטרף להתאחדות עולי צפון אפריקה.
במטרה להרגיע את המפגינים, ראש הממשלה, דוד בן גוריון, הרכיב וועדה כדי לבחון את הבעיה בראשותו של מ. עציוני, חבר בית המשפט העליון. הוועדה חשפה דו"ח מפורט אודות הפער החברתי בין אשכנזים וספרדים, יחד עם המלצות ממושכות כיצד להביא לחיסולו. הממשלה, כמובן התעלמה מן הדו"ח.6 וועדת החקירה הכחישה את קיומה של אפליה גזענית כלשהי בישראל. לאחר מכן בן-הרוש קיבל דירה ועבודה.
ב-1963 "החזית לשוויון לאומי" החשאית הופיעה, וחוסלה על ידי המשטרה החשאית ובשל "סיבות ביטחוניות" הטילו איפול תקשורתי מוחלט על כך.7

האינתיפאדה של הפנתרים השחורים

ב-1971, ספרדים ממחוז מוסררה בירושלים הרכיבו את ארגון המחאה הגדול ביותר – הפנתרים השחורים. הם אימצו את שמו של אחד הארגונים השחורים באמריקה בגלל שהם האמינו שלא היה הבדל יסודי בין האפליה נגד השחורים בארצות הברית ובין האפליה נגד הספרדים בישראל בתחום התעסוקה, החינוך, הדיור וכדומה. הם נערכו לקריאת תיגר על תפיסות ממסד "העבודה" לגבי "שיווין", "סוציאליזם", "דמוקרטיה", "שחרור יהודי" ו"קיבוץ גלויות".
אחת הפרובוקציות הגסות ביותר שהביאה לעלייתו של ארגון אתני זה הייתה האופן שבו מהגרים אשכנזים מרוסיה היו מתקבלים: במרץ 1971 הם קיבלו קבלת פנים מלכותית על ידי הממשלה והסוכנות היהודית, העניקו להם דיור מרוהט ועבודות שתאמו את כישוריהם. ראש הממשלה (הרוסייה), גולדה מאיר, מיהרה לשדה התעופה בלוד בימי שני וחמישי בעיניים מלאות דמעות וקול סדוק מהתרגשות לקבל את פניהם: "אתם היהודים האמתיים. חיכינו לכם 25 שנה. אתם מדברים יידיש!" היא הוסיפה "כל יהודי נאמן מדבר יידיש, כי מי שלא יודע יידיש הוא לא יהודי.8 אתם זן עליון – אתם תעניקו לנו גיבורים."9 קבלת הפנים הזאת עוררה זעקת זעם בקרב הספרדים אשר קיבלו את זה כעלבון שגולדה הפרידה את היהודים לשני חלקים: היהודים האמתיים שדיברו יידיש, והמעמדות הנחותים, זאת אומרת הפסיאודו-יהודים שדיברו ערבית במקום יידיש, היהודים השחורים מהמזרח התיכון. קבלת הפנים שערכו מנהיגי המדינה למהגרים החדשים האשכנזים שבאו הכעיסה ספרדים שקבלת הפנים שהם קיבלו בשדה התעופה, כשהם הגיעו לארץ, הייתה שריססו אותם בדי.די.טי.
המהגרים החדשים מרוסיה קיבלו גם כן את המענקים הבאים:
1. משכנתאות נמוכות ריבית וארוכות טווח. זה אפשר לכל משפחה לשלם פחות מרבע מהמחיר (של דירה). תשלומי המשכנתא אחרי כן הצטמקו מכעט לכלום בגלל האינפלציה הכרונית
2. דירות פאר. כל משפחה של שלושה קיבלה דירה עם שני חדרי שינה גדולים, בדרך כלל בערים הגדולות. גודל הדירה היה 80 מטר מרובע, בעוד שלספרדים עם משפחות גדולות הקציבו דירות 30-40 מ"ר בממוצע. בתל-אביב, המהגרים האשכנזים שוכנו בפרבר המפואר, נווה שרת, אשר שוכן בסמוך לאזור שכונת עוני ספרדית של שכונת הארגזים.
3. דחיית שירות החובה בצבא, בעוד שהמדינה שלחה את הספרדים ישר לחזית, שם הם מתו באלפיהם ב-1948.
4. פטור ממס הכנסה לתקופה מסוימת.
5. פטור ממכס או ממס יבוא, זאת אומרת שכל רוסי יכול לקנות מכונית או מקרר בפחות מחצי המחיר בתשלומים.
6. תעסוקה ההולמת את כישוריו של המהגר.
למרות שהפריבילגיות הללו עלו לעם, שברובו היו ספרדים ופלסטינים, יותר מ-25,000$ למשפחה,10 המהגרים החדשים התייחסו לשכניהם הספרדים (והפלסטינים) בתיעוב. הם שלחו פטיציות לעיריית תל-אביב להביע את התמרמרותם על כך שהם צריכים לחיות על יד יהודים "שחורים" שלטענתם היו "לבנטיניים" ובלתי מתורבתים, והם איימו לעזוב את המדינה.11 הרשויות האשכנזיות נענו לכמה מן הדרישות שלהם והוציאו את הילדים הספרדים מבתי הספר וממועדוני הנוער האשכנזיים, ובמקומות מסוימים אף לא נתנו להם להיכנס לבריכות השחייה המקומיות. אמצעים מזעזעים אלו הובילו כמה מתושבי השכונות להשליך אבנים על המהגרים החדשים מרוסיה, שרבים מהם עזבו את ישראל לאמריקה בחיפוש אחר רמת חיים גבוהה יותר.12
אחד המהגרים, אולצ'יק מסוים, הפך ידוע לשמצה. אלצ'יק הזה קיבל דירה מפוארת ומרווחת בפרבר האמריקאי המטופח של קירית יובל. הוא מצא עבודה בחברת סולל בונה – והוא לא סובל ספרדים. כשאמרו לו שישנם שמונים אלף ילדים שאין להם מיטה לישון בה, הוא התפקע, "אתם עושים את כל הילדים האלה ואחר כך מבקשים ממני לשלם עבור החינוך והאוכל שלהם? זה עניין שלי שאתם מוכרחים להביא עשרה ילדים?" בתקופת חופשת הקיץ סולל בונה מעסיקה מספר ילדי בית ספר בשכר יומי של 12 לירות ישראליות ביום, אבל הבן של אולצ'יק קיבל 47 לירות ישראליות. צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים טען "אם ההגירה הזאת תמשיך, תהייה מלחמת אזרחים."13
למרות שמהגרים רוסים אלו נולדו וגדלו בברית המועצות הסוציאליסטית הם, יחד עם קיצונים כמו הרב כהנא, הרכיבו את הימין הגזעני והם עמוד השדרה של ההתיישבות הציונית בגדה המערבית הכבושה.
בנוסף לגל פרובוקטיבי זה של מהגרים, היה עוד גורם להתפשטות התמיכה בהתקוממות של הפנתרים השחורים אשר היה הקשר להאציל את מוסררה עבור האשכנזים. לאחר כיבוש העיר העתיקה בירושלים ב-1967, מוסררה לפתע הפכה לבעלת חשיבות כלכלית, ממוקמת כמו שהיא בין הערים העתיקה והחדשה, וזאת הסיבה שהממסד השולט רצה לגלח את הבתים הערבים הישנים ולהפוך את מוסררה ל"אזור פיתוח מחודש" עם דירות פאר לאשכנזים. מכך משתמע גירושם של הספרדים העניים. משפחות ספרדיות שהיו צריכות להיפרד ביניהם ולהצטופף במגדלי קוביות מכוערים שנבנו מסביב לירושלים הערבית. עלינו להוסיף שרוב הספרדים התנגדו באופן להתיישב בשטחים ערביים כבושים, ייתכן בגלל שהם הבינו שההתיישבות נבנית על חול, והחול במזרח הוא הפכפך!
היה עוד גורם פרובוקטיבי אחר: מרבית הצעירים של מוסררה והספרדים משכונות העוני האחרות היו מורכבים מאלה שלא למדו, לא היו להם עבודות ולא שירתו בצבא. המשטרה הייתה מתגרה בהם, עוצרת אותם וחושפת אותם להשפלה, לעינוי ו"מכות יבשות", ובכלא הם היו חשופים למעשי סדום. בגיל ארבע עשרה, צ'ארלי ביטון חבר כנסת התנסה בטיפול הזה על פשע שהוא לא ביצע. בתי המשפט היו מטילים עליהם את העונשים החמורים ביותר עבור עבריינות בעוד שהם היו נוהגים במידת הרחמים עם פושעים אשכנזים גדולים, שולחים אותם חופשי למוסד נפשי במקום לכלא. בהתאם לכך, הנוער הספרדי ממוסררה ומאזורי שכונות המצוקה התחילו לראות את המדינה כאויבם הראשי והעוין את החברה הספרדית ככלל. נוער זה שמע גם כן סיפורים ארוכים מהוריהם על הטיפול שהם קיבלו מהסוכנות היהודית וממשלת ישראל לאחר שהם היגרו לישראל אחרי 1948.
לבסוף, הנוער הזה הושפע על ידי ההתקוממויות שארגנו השחורים באמריקה, דרום אפריקה והעולם השלישי נגד גזענות והתנחלות. המתיישבים האשכנזים "סייעו" לנוער הזה לקבל אופי פוליטי על ידי כך שקראו להם "שחורים", "שוורצס", "ערבים" וכדומה.
התנאים במוסררה לא היו טובים יותר מאשר באזורי השחורים בארצות הברית. ס. מלכה תיאר האזור ואת התנאים הקיימים שם: "מוסררה היא אזור השייך לתוך תחומי ירושלים היהודית ועל סף העיר העתיקה. היא הוקמה בחופזה ביומה השני של שנת 1948 כדי לשכן בה מהגרים ממרוקו ומעיראק. באותו זמן הרשויות לא שמו לב אליה והיא נותרה במצב של הזנחה. אבניה הכהים…הכביסה בחוץ מדברת על עוני וייאוש? … מתנפנפת מהחלונות וברחובות. הבתים הרעועים נשענים אחד על משנהו ובתוכם התושבים חיים שישה או שבעה בחדר… סובלים מעוני וממצוקה. המשפחות כאן הן גדולות… כשבני המשפחה מפוזרים בשלוש או ארבעת קומות הבניין. רעש מורט עצבים עולה מהפטפוט הבלתי פוסק של האנשים בחוץ. חוסר מעש שוחק את האנשים, ולבסוף ישנו הפשע. כלומר התוצאה הטבעית של בתים עלובים והחומר האנושי: רובם ממעמד הפועלים, עובדים זרים, מובטלים, מעמד שלם ללא כישורים… חברה שלמה הסובלת מקיפוח כלכלה, בחברה ובחינוך… מוסררה היא ממלכת העניים – של הספרדים."14
באותו זמן שהספרדים (והפלסטינים) היו חייבים להסתדר עם תנאים אומללים כאלה, יהודי אשכנז היו נהנים משגשוג מהיר וחסר תקדים בעקבות כיבוש שאר השטחים הפלסטינים הנותרים בגדה המערבית, רצועת עזה פלוס סיני ורמת הגון הסורית. הם שיפרו בלהיטות את מצבם החומרי, הם חטפו מכוניות, טלביזיות ומערכות סטריאו (היי-פיי). מעמד עשיר חדש התעורר בריצה מטורפת לעבר ספסרות האדמות ופעילות פיננסית מבשרת רעות. האינפלציה עלתה במהירות והייתה עליית מחירים שהתוותה בחדות יתר את קווי המתאר של אי השוויון החברתי והקיטוב האשכנזי/ספרדי (כאשר תופעה זו הופיעה בצורה יותר דרסטית אצל הפלסטינים).
זו הייתה הקרקע שבה התהוו והצליחו הפנתרים השחורים. הם לא נאבקו עבור הספרדים בלבד, אלא גם עבור הזכויות של הפלסטינים והערבים. המנהיגים שלהם התחילו להיות גאים במוצאם המזרח-תיכוני ובאתניות הערבית שלהם אשר שיגרו צמרמורת בתוך הממסד השולט האשכנזי, אשר סמך על "הפרד ומשול". זה היה במיוחד המקרה של האשכנזים השמאלנים קיצונים שהתיימרו לחבב את הפלסטינים. להלן כמה מטענות השמאלנים האשכנזים לגבי הסיבות להופעתם של הפנתרים השחורים:
1.תושבי שכונות המצוקה התחילו להתעמת עם הסכנה שהפועלים הערבים הזולים מהשטחים הכבושים הציבו. (העובדה היא שמרבית העובדות שבוצעו על ידי הפועלים הערבים מהשטחים היו עבודות שהספרדים סירבו לעשות, שהבינו שהפקעת אדמות הפלסטינים והקמתם של יישובים ידחוף את הפלסטינים לשוק העבודה בישראל.) במטרה ליצור פילוג בין הספרדים והפלסטינים, "ידידים" אלה הוסיפו שהכיבוש משרת את האינטרסים של הספרדים בעוד שהאמת היא בדיוק הפוכה, היות והמדינה מוציאה מיליונים על התיישבויות האשכנזים בשטחים הכבושים על חשבון השירותים החברתיים ועל חשבון הזנחת אזורי שכונות העוני ועיירות הפיתוח ששם הספרדים חיים.
2. ניצחון ישראל ב-1967 עודד את הספרדים לדרוש את חלקם בשלל, היות שנלחמו נגד הערבים. האמת היא שמרבית הנוער בתנועת הפנתרים השחורים ותומכיהם לא לקחו חלק במלחמה. הם סירבו לעשות שירות צבאי והממסד הצבאי לא יכול היה להכריח את "אנשי השוליים" האלה לתוך השירות הצבאי.

הפגנות הפנתרים השחורים

ב-1 במרץ 1971 הפנתרים השחורים ביקשו מהמשטרה היתר לארגן הפגנה שקטה נגד האפליה מול בניין עיריית ירושלים. ההחלטה שבאה מראש הממשלה, גולדה מאיר, הייתה התנגדות נחרצת לבקשה ללא נימוקים שנקבעו. באותו יום בערב, המשטרה עשתה סידרה של מעצרים פרובוקטיביים של חברי הפנתרים השחורים ותומכיהם בירושלים. העיתון הצרפתי היוצא לאור על ידי סטודנטים מרוקאים באוניברסיטה העברית בירושלים הגיב על המעצרים השרירותיים כך: "אתמול בערב החופש נפטר בישראל. הוא נפטר ללא יבבה, ללא לוויה או בכיי צער… כאשר המשטרה עצרה 15 מחבריהם הצעירים של הפנתרים השחורים שהיו נחושים בדעתם להפגין מול העירייה…"
ב-3 במרץ 1971 נערכה הפגנה ורשמה הצלחה מסחררת. חמש מאות המפגינים מול העירייה היו מורכבים מהפנתרים, סטודנטים, שמאלנים ועוברי-אורח. הם הדהדו את הקריאה של "שלח אותם לחופשי" ו"די לאפליה". כאשר אז ראש העיר, טדי קולק, הופיע על המרפסת בבגדי הלילה שלו ופנה אל המפגינים בלגלוג " תפגינו אם אתם רוצים, אבל תתרחקו מהדשא שלי". במדיניות הזילות הזאת השתמשו הציונים ביודעין נגד הספרדים והערבים בתקווה לערער את ביטחונם העצמי. אולם הפעם, זה לא עבד, והממשלה פתחה בניהול מסע פטרנליסטי כדי לטפל "בילדים הרעים" האלה – כפי שראש הממשלה, גולדה מאיר, כינתה אותם במהלך פגישתה עימם.15 גולדה מאיר התחילה לפנק אותם כאילו הם היו ילדיה, תמיד הזכירה להם "כולנו יהודים". על כל פנים, היא לא הצליחה ואחד מחברי התנועה אמר, כשהוא יצא מהפגישה איתה, הראייה שלה שטחית ואמוציונאלית… ילדים טובים וילדים רעים…" בפגישה הזאת הפנתרים הציגו שלושים ושלש דרישות, כמו השתתפות בפרויקטים חברתיים. ראש הממשלה השיבה ש"לא יהיה כדבר הזה" וסירבה לדון עליהם. היא ניסתה "לקנות" את המנהיגים, אבל נכשלה.
לאחר מכן, הפנתרים השחורים עבדו על פיתוח תנועה חברתית נגד אפליה גזענית. הם יצאו בקריאה לבקש דיור הגון ומורים בעלי הכשרה מלאה. הם דרשו שתוכניות הלימודים בבתי הספר יכללו את הרמב"ם במקום את ביאליק וטשרניחובסקי. הלחישה הפכה לצעקה, והזעקות לעזרה שיצאו ממוסררה וקטמון הפכו לראווה ציבורית, התנגשויות דמים בין הפנתרים השחורים וכוחות המשטרה וקוקטילים של מולוטוב…" פצצות הושלכו על ידי יהודים על יהודים במדינה היהודית" כפי שגולדה מאיר אמרה. על פי רוב התנגשויות הדמים היו התגרות על ידי המשטרה תחת מנהיגותו של שר המשטרה העיראקי, שלמה הילל, שכונה "משתף הפעולה השחור".
האש שהוצתה במוסררה התפשטה לכל אזורי שכונות המצוקה המאוכלסות בספרדים עניים ומובטלים. כאשר המפגינים ראו שהמשטרה הישראלית משתמשת באותם אמצעי דיכוי שהיא משתמשת נגד הפלסטינים, זאת אומרת, מכות, מעצרים ועינויים, החומה שהפרידה בין הספרדים לפלסטינים התמוטטה. שם התרחשה סולידאריות ביניהם, כפי שכוכבי שמש, מנהיג (עיראקי) פנתר שחור, הכריז, "שעם אחד יתקיים על חשבון עם אחר זה דבר שאינו בר-ביצוע. עלינו למצוא שפה משותפת במהרה עם הפלסטינים."
ב-18 במאי 1971 הפנתרים ארגנו את אחת ההפגנות הגדולות ביותר שלהם עם 5,000 משתתפים ואשר ארכה שבע וחצי שעות ואשר במהלכה המשטרה עצרה 260 איש. המשטרה הבטיחה לשחרר אותם אם הם יצטרפו לאיגוד מתון – "ברית יוצאי מרוקו." המשטרה השתמשה באלות להכות את המפגינים והציבור ראה בעצמו אלימות משטרתית.
הפגנות על ידי הפנתרים נמשכו לאורך הקיץ של 1971 אם כי התקשורת דיווחה עליהם רק אם הייתה שם אלימות. בינתיים 5,000 ספרדים הצטרפו לארגון הפנתרים ואחרים הציעו את עזרתם. ספרדים עשירים אחדים העניקו כסף וייעוץ, אבל בחשאיות.
ב-23 באוגוסט 1971 ההפגנה הגדולה ביותר נערכה. הצטרפו אליה שישה או שבעת אלפים איש אשר העלו באש את תמונתה של גולדה מאיר. היו התנגשויות ממושכות בין המפגינים וכוחות הביטחון שהובילו לפגיעתם של אנשים רבים ורבים הוחזקו במעצר לתקופות ארוכות, ביניהם מרבית חברי הפנתרים השחורים. הפגנה זו הייתה נחשבת לשיא ההתנגדות של הפנתרים. ההפגנה הבאה שהם ערכו הייתה בינואר 1972 מחוץ לבניין בירושלים בו נערכה ועידת הציונות העולמית השנתית. המשטרה הייתה צריכה להפעיל אלף שורים. סטודנטים מהאוניברסיטה וזוגות צעירים עניים הצטרפו להפגנה. המפגינים הכריזו שהועידה הציונית אינה מייצגת אותם. בסוף הם הצליחו להציג את הדרישות שלהם לוועידה. ב-1 במאי 1972 הפגנת הפנתרים פורקה על ידי המשטרה. ביום שלמחרת הסטודנטים של ירושלים הפגינו בתמיכה לפנתרים. כעבור כמה ימים עובדיה הררי נורה על ידי המשטרה, וזה הצית הפגנות נוספות.
תודעה פוליטית בשלה בקרב הפנתרים הייתה איטית בהופעתה מכיוון שהייתה להם השכלה מועטה; לרובם לא הייתה ההזדמנות לסיים את בית ספר היסודי. במהלך אותם הימים (מאי 1972), הפנתרים גנבו את משלוח החלב לבתי העשירים ברחביה וחילקו אותו לילדים הספרדים העניים. הם גם בנו אלונקת מתים ונשאו אותה לאורך הרחוב בתהלוכת לוויה ארוכה, ושיננו "אנו נקבור את השנאה ואת הפער החברתי", ולאחר מכן הם החזירו את פנקסי המילואים שלהם לרשויות כשהם מציינים שהם מסרבים לשרת כאות מחאה.
כשתושבים מאזור שכונת העוני של התקווה בתל אביב ארגנו הפגנה נגד האפליה הגזעית שכוונה נגד אחת מקבוצות הכדורגל שלהם, הממשלה השתמשה במשמר הגבול הידוע לשמצה באכזריותו כדי למחוץ אותם. משמר הגבול הטיל סגר נגד האזור ב-7 וב-8 ביוני 1971, והשתמש בכל מיני סוגים של דיכוי. כאשר בעלי עסקים אשכנזים נשאלו אודות דיכוי האזור, הם ענו, " הרשויות צריכות להכות את האספסוף הזה אפילו יותר…"16 לאחר מכן, המדינה השתמשה במאפיה, תחת הנהגתו של מינטץ' – עבריין ידוע – כדי לתקוף את הפנתרים. 17 ב-14 ביוני 1971 הפגנת הפנתרים באזור שכונת העוני התקווה נמחצה על ידי מפלגת חירות הימנית, וב-5 ביולי באותה שנה 7,000 איש הפגינו בירושלים ללא תקריות אלימות.

עמדותיהם של הפנתרים השחורים

כוכבי שמש הפך לאחד המנהיגים האמיצים ביותר של הפנתרים על ידי הכרזת עמדותיו המהפכניות בציבור. בשיחה עם כתב של כתב העת Israleft ב-20 בנובמבר 1972 הוא טען ש"הבעיה של אי-שיווין עדתי בין האשכנזים לספרדים ניתנת לפתרון רק לאחר פתרון בעיית הפלסטינים. אני מאשים את הממשלה ואת התקשורת בהסתת הספרדים בעוינות נגד הערבים." הוא הדגיש את הנחיצות בהזדהות בין העובדים הערבים והיהודים במטרה להפחית את המתח הקיים ביניהם ולהניע אותם לקראת מאבק משותף נגד השליטים של ישראל. הוא הוסיף שהממשלה איננה יכולה לשנות את מצבם של הספרדים מבלי לשנות את התדמית החברתית של המדינה, אבל היא איננה מוכנה לעשות זאת, ולכן הפנתרים היו צריכים ליטול על עצמם את הפעולה, לחלק מחדש את ההכנסה הלאומית ואת המשאבים כדי לעשות רפורמה בשירותים החברתיים כמו חינוך, דיור, רווחה וכדומה. הוא טען שעבריינות אצל הספרדים היא תוצאה של אי-צדק חברתי ודיבר על הדרך למאבק שתימשך על ידי פלגים אחרים של הנוער. הוא טען שהפנתרים הקימו סניפי מפלגה בכל המדינה ולא היה להם קושי למצוא תמיכה בכל במקום, אבל זה מועיל יותר לארגן הפגנה בירושלים מאשר בכפרים המרוחקים.
כששמש נשאל על תפיסת הציונות כפתרון לבעיית היהודים בעולם כולו, הוא השיב: "הציונים פתרו את בעיית היהודים האשכנזים בישראל, אולם לספרדים הרבה יותר גרוע בישראל מאשר היה להם במדינות ערב, והם גם עומדים בפני סכנה גדולה יותר לביטחונם בישראל מאשר כשהם היו במדינות ערב."
שמש הזכיר גם כן שהאנטישמיות לא הייתה קיימת מלבד כאשר עיראק הצטרפה בתמיכה לגרמניה ב-1941. הוא הדגיש שישנה אנטישמיות בישראל, נגד הספרדים ושמה שקרה ליהודים באירופה קורה עתה לספרדים בישראל. המונחים המשפילים שהשתמשו בהם לתיאור הספרדים בישראל, כמו "פרימיטיבי" ו"פרנק" מאפיינים מחשבה גזענית. שמש הוסיף ש"ראיתי ילד אשכנזי בתוכנית בטלביזיה שאמר שאימא שלו אמרה לו לא לשחק עם ספרדים."
שמש ממשיך ומדבר על השמאל האשכנזי, אשר לטענתו הוא מסייע לספרדים במאבקם, אך הוא אינו יכול להוביל אותם לניצחון היות שהוא תקוע שלא לצורך בסכסוכים פנימיים. בכל מקרה, הפנתרים מוכרחים להוביל את מאבק המקופחים עד הסוף.
אחרי כן הוא נשאל: "האם הממסד השולט ניסה לשחד אותך?" והוא השיב, "הם ניסו שיטות רבות, אך ללא הצלחה. כשהם נכשלו, הם ניסו להרוס את הארגון שלנו על ידי מעצרים והטרדות מהמשטרה, ושניים או שלושה מחברינו החליטו לחדול מכל פעילות פוליטית נוספת."
שמש אמר ש"שאלת הספרדים, לדעתי, מתחילה עם הציונות, שכן דבקות באידיאולוגיה הציונית משמעותה נטישת התרבות המקורית של עצמך. כל מי שמבין את האידיאולוגיה הציונית יודע שהיא מבוססת על התרבות של היהודים האירופאים והיא עומת בסתירה ישירה לתרבות הטבעית של האזור. אחת מן הטעויות הגדולות ביותר של הממסד, לדוגמא, היא לקבוע שהתרבות הספרדית איננה יותר מאשר תרבות פולקלור יהודית, מכיוון שהם חששו שאנחנו נקבל את התפיסה שהתרבות שלנו היא ערבית. זהו המקום שבו הפער הענק מופיע בין התרבות האשכנזית לספרדית. אין לנו תיאטרונים או עיתונים כלשהם וכדומה, המנהגים שלנו, המסורות והתרבות היו ערביים, בין אם באנו מתימן, איראן, עיראק, המזרח התיכון או ממרוקו. אנו באופן תרבותי חלק מהעולם הערבי. ומזה הציונות חוששת ביותר. לכן, הם עשו כל מה שרק ניתן לעשות כדי לקפח אותנו מהעבר שלנו. במילים אחרות, הם הציגו תדמית מסולפת של התרבות הערבית כ"מפגרת"… הם לעגו למבטא שלנו… הם סלדו מאיתנו… אם הייתי תומך בציונות זאת אומרת שהייתי פועל נגד הזהות העצמית שלי. אנו הספרדים חייבים לנתק את הקשרים שלנו עם תנועת הציונות ולומר להם: "כן. אנחנו ספרדים. כן. אנחנו "מזרחים"." המונח הזה הוא חיובי ולא שלילי. אנחנו לא נגד התרבות הערבית-מזרחית, להיפך, אנחנו חלק ממנה. אני מאמין שאנחנו חייבים להקל על הספרדים לתבוע מחדש את זהותם." שמש הזכיר שהוא לא רצה ללמוד את הספרות שמתארת את חייהם של היהודים האשכנזים במזרח אירופה, או את ההיסטוריה של היהודים האשכנזים בשעה שהוא לא ידע דבר אודות ההיסטוריה של אבותיו הקדמונים. הוא הכריז, "אומר זאת בקול רם: אנחנו במזרח ואם הציונות רוצה להתקיים היא יכולה לעשות זאת רק דרך לוחמה מתמדת. לכן, הדרך היחידה שישראל יכולה להתקיים היא שעליה להיות מדינה מזרח-תיכונית ולהשתלב עם האזור."18
סעדיה מרציאנו, מנהיג הפנתרים השחורים בזמנו, טען ש"התרבות הספרדית ואופן החיים הספרדי נשנקו במהלך שלושים השנים האחרונות, אני מדבר על אומנות, מוזיקה ויצירתיות. הממסד היה נחוש לחנוק את כל זה כדי לעצור אותם מצמיחה. הוא בכוונה תחילה הזניח את זה, מתוך חשש שהתרבות הספרדית תהרוס את אופן החיים שהם מנסים ליצור כאן. למעשה, הממסד האשכנזי כמעט והצליח מלבד תחיית התרבות הספרדית בקרב הדור שלי. אנחנו דור שאוהב מוזיקה ערבית מפני שהיא יפה ומקסימה ושלא רק מתרחק מתחושת הבושה מהתרבות שלו אלא אף גאה בהם, ושעל כתפיו נפל נטל שימור התרבות הזאת. מצב השלום החדש עם מצרים יביא לידי ההתפתחות המשמעותית ביותר עבור הדור הזה. הקשר יהפוך לטבעי כאשר יפתחו את הגבולות, ובזמן ההוא אחינו האשכנזים יראו את תפארת הערכים המזרח-תיכונים… הם יקבלו את זה ללא חשש, ואפשר יהיה לקבל את המיטב משתי התרבויות…"19 אם כי מרציאנו תמך בעקרון הפלסטיני, הוא הדגיש את העיקרון הספרדי במטרה להרחיב את הבסיס שלו בקרב הקהילה שלו. מצד שני, ביטון הדגיש, "החברה הציונית אינה הוגנת. התחלנו את הפעילויות שלנו במאבק נגד העוני, אולם הבנו בהדרגה שהמאבק הוא גם למען הפלסטינים המדוכאים באותה מידה… עלינו להיאבק נגד ממשלה הנותנת למיעוט לשלוט על הרוב ועלינו לתמוך בעניים נגד העשירים."
כיסופיהם של הספרדים לארצות מולדתם המזרח-תיכוניות נטעו בלים את התקווה שהשלום עם מצרים יתפשט לכלול את הפלסטינים ומדינות ערביות אחרות ושהגבולות יפתחו בפניהם לבקר שוב בארצות מולדת. האירועים שבאו בעקבות ה"שלום" הוכיחו שאמונתם הייתה רק נאיביות פוליטית.
לאחר שהפנתרים השחורים בחרו יושב ראש, גזבר ויועץ משפטי, והקימו מנגנון מינהלי לפעילויות שלהם, הם שירטטו מנשר פוליטי וכלכלי כדלקמן:
1. שיקום אזורי שכונות העוני.
2. זמינות לחינוך חינם מרמת גני הילדים ועד לאוניברסיטה לכל משפחות בעלי ההכנסה הנמוכה.
3. בניית דיור חינם לכל העניים.
4. החלפת בתי מעצר בכפרי נוער חקלאיים.
5. העלאה כללית בדרגות השכר של ראשי משפחות גדולות.
6. נציגות מקיפה למען הספרדים במבנה הכוחות.

הממסד השולט האמין שתנועת הפנתרים השחורים מהווה סכנה חמורה מהסיבות הבאות:
1. היא הייתה תנועה פוליטית מהפכנית אשר נולדה באזורים הספרדים העניים, והיא ניסתה לאחד את הספרדים ולהגביר את הנציגות שלהם בזרועות המדינה והיא מבטאת את תחושתם ושאיפותיהם של מרבית הספרדים.
2. היא התנגדה למתיישבים האשכנזים ששולטים על המדינה ועל הכלכלה, למרות זאת היא הייתה מוכנה לעבוד בתוך הממסד והיא שיתפה פעולה עם האשכנזים הפרוגרסיביים.
3. היא הזדהתה עם המאבק של הפלסטינים.
4. גאוותה בתרבות הערבית-אסלאמית הייתה הורסת את כל מאמצי הממסד להכחיד את הזהות הספרדית. שתי הנקודות האחרונות הללו יכולות להוביל ליצירת התקשרות בין הספרדים לערבים המבוססת כל תרבות, היסטוריה ומטרה משותפים.
5. במטרה לענות על הדרישות שלה, ישראל תצטרך לשנות את התשתית שלה.
6. היא השתמשה בהפגנות המוניות אשר מאיימות על הסדר הקיים.

ב-1973, מרציאנו וההולכים בעקבותיו הצטרפו למפלגה הדמוקרטית החדשה והרדיקלית הישראלית אשר הורכבה על ידי העיתונאי שלום כהן (ממוצא עיראקי, חונך במצרים, ואחר כך העורך של העיתון העולם הזה). המפלגה סבלה כשלון בבחירות לפרלמנט של 1973 אבל זכתה בשלושה מושבים בוועד הפועל של ההסתדרות ו-28 מושבים ב-7 מועצות עובדים (של ההסתדרות).
כאשר המחירים זינקו באופן חד בשנת 1974, הפנתרים ארגנו מספר הפגנות ושביתות. ביטון נשלח לכלא על פשע שהוא לא ביצע, אך הודות לתמיכת הציבור הוא קיבל חנינה. ב-23 בספטמבר 1975, ועידת הפנתרים השחורים קראה לחיסול האפליה ולהקמת מדינה פלסטינית. מכן והלאה השמאל האשכנזי הסיט את הפנתרים ל"מלחמת מעמדות" במקום לשיווין אתני. הקבוצות האשכנזיות הפעילות ביותר בתחום היו יעד, מוקד והמפלגה הקומוניסטית.
ב-1977 הפנתרים החלו להתקומם שוב כדי להיכנס לרשות המבצעת, אולם הם התפצלו לקבוצות קטנות כשכל אחת תופסת מחסה מאחורי מפלגת שמאל אשכנזית אחרת. צ'ארלי ביטון הצטרף אל החזית הדמוקרטית (חד"ש) אשר כללה את המפלגה הקומוניסטית, המועצות המקומיות וכמה סיעות מהפכניות יהודיות. הוא הוצב שלישי ברשימת הבוחרים ונבחר לחבר הפרלמנט, למרות שהארגון שלו עדיין נקרא הפנתרים השחורים. ב-1990 הוא עזב את חד"ש. סעדיה מרציאנו הצטרף למפלגת של"י אשר ייצגה את הציונים השמאלנים הקיצונים ואשר מנהיגותה הייתה מורכבת מאריה אליאב, אורי אבנרי ומטי פלד. לום כהן, יהושע פרץ (מרוקאי בארגון העובדים) והסופר הישראלי המפורסם, אפרים קישון, הרכיבו קבוצה חדשה. קבוצה אחרת של פנתרים הצטרפה למפלג ד"ש שעמד בראשה יגאל ידין. הפנתרים השחורים באותה שעה חדלו מלהתקיים באופן פוליטי וכל המנהיגים שלה נעלמו, מלבד צ'ארלי ביטון וכוכבי שמש.
לחברותו של צ'ארלי ביטון בחזית הדמוקרטית תחת הנהגתה של המפלגה הקומוניסטית היו יתרונות וחסרונות. היתרונות היו כדלקמן:
1. הוא נבחר לכנסת כדי לייצג את האינטרסים של הפלסטינים והספרדים.
2. הפנתרים קיבלו תמיכה כספית מהחזית.
3. הספרדים עבדו ביחד עם הפלסטינים מאחר שרובם המכריע של חברי החזית והמפלגה הקומוניסטית היו ערבים פלסטינים. באופן כללי החזית זכתה ב-40 אחוז מהקול הפלסטיני.

החסרונות היו שהפנתרים, לפני שהם הצטרפו לחזית הדמוקרטית, נהגו להדגיש שהם נאבקים נגד ציונות גזענית אשכנזית, אבל עתה הם צריכים לדבר במונחים של "מלחמת מעמדות" – שהיא בדיוק העמדה של השמאל האשכנזי. מעבר זה הוביל לניכור מרבית הספרדים מן הפנתרים (ראה פרק שמיני, עמדות המפלגות הפוליטיות).

מדוע הפנתרים השחורים נכשלו להיות תנועה המונית

1. פחד מטרור מדיני, אלימות, מעצרים ועינויים שהשתמשה בהם המדינה נגד הפנתרים השחורים שיתקו רבים מהתומכים שלה.
2. הממשלה הבליעה אל תוך שורותיה כמה מן הפנתרים על ידי שהעניקה להם עבודות ודיור.
3. המדיניות של "הפרד ומשול" אשר המפלגות השמאלניות הפעילו. עלינו לציין שכל הסיעות של הפנתרים שהצטרפו למפלגות השמאל הציוניות כמו של"י וד"ש נעלמו. זה מפריך את האמונה של אלה הטוענים ש"עלינו לעבוד מתוך הממסד כדי לשנות אותו לתועלת שלנו."
4. חברות הפנתרים בחזית הדמוקרטית הגבילה את עצמאות הפנתרים והתנכרה לאלו שסירבו להתייחס לתיאוריה של "מלחמת מעמדות" כאל פילוג אתני. עלינו להדגיש שהצורה הגרועה ביותר של מקרת'איזם במערב התרחשה בישראל. היא הרסה את חייהם של אלפי יהודים ופלסטינים – אשר רובם לא היו קומוניסטים. בנוסף, החזית הדמוקרטית לא הקדישה תשומת לב בכלל למאבקם של האינטליגנציה ואנשי המקצוע הספרדים נגד אפליה גזעית.
5. העדר כל בסיס כלכלי. לכל המפלגות בישראל יש בסיס כלכלי המממן אותם. המפלגה בתמורה מייצגת ומגנה על האינטרסים של הבסיס הכלכלי הזה במוסדות המדינה. הבסיס הכלכלי של מפלגת מפא"י (עבודה), לדוגמא, הוא ההסתדרות והמוסדות הכלכליים שלה כמו המפעלים של ההסתדרות, בנקים, חברות הבנייה והפיתוח, חברות התיקשורת והשיווק, וכדומה, וכן גם תנועות ההתיישבות אשר מנויים במפלגה, כמו הקיבוצים והמושבים. השירותים הציבוריים הללו ביחד מרכיבים את המעסיק הגדול ביותר ושולטים על מרבית העובדים והעבודות, זאת אומרת שהם שולטים על רמת החיים של מרבית האוכלוסייה. כשהתעוררה מחלוקת בין בן-גוריון, ראש המפלגה, ובין רוב מנהיגי המפלגות האחרות, הוא פרש והרכיב מפלגה חדשה – רפ"י – באמונה שהוא יוכל למשוך את חברי המפלגה לצידו. הוא נכשל מכל מקום, והמפלגה החדשה נותרה קטנה וחלשה. מנגנון המפלגה והאימפריה הכלכלית מאחורי המפלגה חזקים יותר מכל מנהיג יחיד. למפלגת השמאל הציונית מפ"ם יש את הבסיס של עצמה בקיבוצים שלה שהם חברים בהתאחדות הקיבוץ הארצי. בסיס הכוח של גוש הליכוד הוא ההון של המגזר הפרטי. לפנתרים השחורים, לעומת זאת, אין בסיס כלכלי, והחברות שלהם הייתה, ועדיין הינה, מורכבת מן המגזר העני ביותר של האוכלוסייה. כתוצאה מכך, הארגון אינו יכול לממן את הפעילויות או לסייע לתומכיו. בנוסף לכך, המדינה מממנת את המפלגות ואת מערכות הבחירות שלהם בהתאם לשיעור מספר החברים שיש להם בכנסת ובמועצות המקומיות, וגורמת לכך שזה כמעט בלתי אפשרי למפלגות החדשות או הקטנות להתחרות עם המפלגות ה"ותיקות" הממוסדות היטב. לכן, השתתפות הפנתרים בבחירות הכלליות משמעותה הייתה כשלון בטוח, והיה עדיף בשבילם להישאר תנועה חוץ-פרלמנטארית המייצגת את הספרדים בעלי כל האמונות הפוליטיות. וכך הם יכלו לעבוד על גיבוש במאבק נגד האפליה הגזעית ועל שלום צודק.
6. חלק גדול מהאוכלוסייה הספרדית חיים מחוץ לתחום השפעתם של הפנתרים (אשר בעיקרה נמצאת באזורי החגורה השחורה ששם הם חיו). אלה הם האנשים שחיו בעיירות הפיתוח ובישובים הקואופרטיבים המרוחקים תחת שליטתם הכלכלית, הפוליטית והארגונית של המתיישבים הציונים, והם מקבלים את לחמם היומי מהציונים שבחוץ לארץ (ראה פרק שביעי).
7. כל מנהיגי הפנתרים באו מ"השוליים" של החברה כשיש להם מעט מאוד השכלה והיו מנוכרים מארגוני העובדים, מאנשי המקצוע ומהבורגנות הספרדית.
8. בעוד שארגוני העובדים ומפלגות השמאל במדינות אחרות תומכים בקהילות המקופחות והמדוכאות, הארגונים הללו בישראל מרכיבים את עמוד השדרה של הממסד הציוני האשכנזי. אפילו המפלגה הקומוניסטית תומכת בספרדים כעובדים בלבד, ולא כקהילה אתנית עם זהות תרבותית משלה.
9. התקשורת האשכנזית הציגה את הספרדים כאספסוף ופושעים, והביאה להתנכרות הספרדים "המכובדים" ממנה. צ'ארלי ביטון אומר ש"אנחנו פרסמנו את הסלידה שלנו מהאפליה הגזענית היכן שיכולנו, וקווינו שנוכל למשוך סטודנטים ספרדים מהאוניברסיטאות, את אליטת הנוער, אך ללא הועיל. הם מזדהים עם הסיבות שדחפו אותנו להתמרד ואפילו סייעו לנו, אך רק מרחוק – למרבה הצער, מאחר שרובם הגדול חרד על הסטאטוס ועל ההישגים שלו."20 האמת היא שעבור האינטליגנציה הספרדית האיום של "לאבד את מקום העבודה" היה נשק יעיל מאוד שנטרל אותם.
10. מלחמת 1973 אפשרה לממשלה להציף את הציבור בסכנה "החיצונית". מאז המנדט הבריטי, הציונים ניצלו את "הסכנה הערבית" כדי לדלל את המאבק נגד הגזענות. הם השתמשו בסיסמא "אחדות העם היהודי נגד האויב הערבי". אותה "סכנה" סייעה להם להוציא את רוב המשאבים על התפשטות צבאית ולקיים את הפער הכלכלי בין שתי הקהילות.. ברור לצדי שהשליטים הישראלים מפחדים משלום. בשנות החמישים, הם אמרו שהם צריכים שלושים שנה של מתח ומצור על ידי הערבים כדי ש"דור המדבר" ימות – זאת אומרת, היהודים הספרדים שנולדו וגדלו במדינות ערב – ואז החברה הישראלית תהייה מאוחדת במלואה.
11. חוסר ניסיון וידע בעבודה הפוליטית.

בנוסף לטרור ולהטרדה בחסות הממשלה, הליגה להגנת היהודים, אשר בראשה עמד האמריקאי הרב מרטין כהנא, "הצהירה מלחמה" על הפנתרים השחורים ב-1973. בשנות השמונים, לאחר שהכנופיה הפשיסטית הרכיבה את מפלגת כ"ך, חבריה התחילו להפגין מחוץ לביתו של צ'ארלי ביטון בירושלים, צועקים "איפוא צ'ארלי ביטון, הערבי? לא אנחנו המתיישבים הזרים!"
החלק הארי של חברי כ"ך מורכב מיהודים שהיגרו לאמריקה ושם היו להם דעות נגד השחורים. הם, ביחד עם המהגרים הרוסים, הפנו עתה את הגזענות שלהם נגד הספרדים ובאותה מידה נגד הפלסטינים.

טענותיו של השמאל הקיצוני האשכנזי

השמאלנים הקיצונים שנטלו על עצמם את המטרה הפלסטינית פרסמו את הסיבות משלהם לכישלון הפנתרים השחורים. ניתן יהיה להבחין שהטענות שלהם מבוססות על מקורות ציוניים מפוקפקים.
1. הספרדים (או "מזרחים" בהתאם למינוח הפטרנליסטי שלהם) אינם מהווים חברה בודדת עם תרבות משלה, ישנם עיראקים, מרוקאים, תימנים וכדומה. לכל קבוצה יש את התרבות משלה. השקפה זו היא בהתאמה מוחלטת עם טענות הציונים שאין קהילה ערבית ותרבות יחידה. מרבית השמאלנים הללו נבערים מהמצב האמיתי של העניינים בעולם הערבי, ויכולים להתקשר עם "אחיהם" הפלסטינים רק באנגלית.
2. חוסר שיתוף פעולה עם העם הפלסטיני. ראשית, הספרדים מאמינים שהפלסטינים יהוו סכנה לפרנסה שלהם, ושנית, הספרדים שומרים טינה לערבים בגלל ה"דיכוי" שהם סבלו ממנו בעולם הערבי וזאת הסיבה מדוע הם התחילו לתמוך ב"ניצים" בישראל.

האמת היא שהפנתרים השחורים תמיד תמכו בעקרון ההזדהות עם העם הפלסטיני. הספרדים לא קינאו בפלסטינים מהשטחים הכבושים על העבודות שלהם כמטאטאי רחובות, מנקי בתי שימוש אצל האשכנזים, רחיצת כלים וכך הלאה, הואיל ואלה היו עבודות בעלי שכר נמוך מאוד והספרדים סירבו לעשות אותם. הספרדים מאמינים שהקונפליקט האמיתי איננו ביניהם לבין הפלסטינים אלא עם המשגיחים האשכנזים המנסים לדכא אותם כדי שהם יוכלו לשמר את הפריבילגיות שלהם. לכספים היוצאים על שיקום אזורי שכונות המצוקה תהייה משמעות של קיצוצים בסכומים הזמינים עבור היישובים האשכנזיים בשטחים הכבושים. לא תהייה משמעות של קיצוץ בתקציבים של הכפרים הערביים, היות והם מתפקדים כמעט בלי סיוע מהממשלה בכל זאת.
המיתוס שהערבים דיכאו את היהודים במדינות ערב הופץ על ידי הציונים. היו, למעשה, כמה תקריות מצערות, אבל כיצד יכול הדור החדש של הספרדים לזכור את ה"דיכוי" הזה כשהם לא חיו בארצות ערב, אלא נולדו בישראל? ההורים שלהם, שנולדו בעיראק, איראן, מצרים וכדומה, וסבלו ממה שקוראים "דיכוי ערבי" לא הצביעו עבור הניצים אלא עבור מפלגת העבודה – עד 1977. לאחר מכן מחציתם הצביעו עבור ליכוד הימנית, ולא מתוך סיבות אידיאולוגיות, אלא הייתה זו הצבעת מחאה כלכלית. שמאלנים אשכנזים קיצוניים תמיד האשימו את הספרדים על שהם הצביעו לניצים ושכחו שכל הניצים האלה הם אשכנזים. כאשר הם מדברים על ההתיישבויות בגדה המערבית הם שוכחים שהם כולם אשכנזים, וכשהם מדברים על התקשורת הפשיסטית באזורי שכונות העוני הם שוכחים שהמנגנון הפשיסטי הוא אשכנזי לחלוטין.
מי אלה כהנ"א, בגין, שרון, איתן, שמיר, לווינגר ופעילי מפלגה ימנית אחרת אשר יצרו את הליבה של הליכוד? הם כולם אשכנזים. שהם הניצים השמאלנים כמו דוד בן גוריון, רבין, דיין, ידין, פרס ואחרים? כולם אשכנזים. ואותו דבר נכון לגבי המנהיגים של הצבא, בשירותי המודיעין, המשטרה ובכול הממסד הציוני. כאשר השמאלנים האשכנזים מדברים על האנשים הללו, הם שוכחים שהם אשכנזים ואינם מתייחסים למוצא האתני שלהם. כאשר הם מדברים על "התומכים שלהם" הם מדגישים את המוצא האתני שלהם – ספרדים. אין זאת הכוונה שלספרדים אין תכונות שליליות או שאין בוגדים בקרב שורותיהם, אבל להדגיש את התופעות השליליות הללו זה לא עוזר למאבק המשותף לשלום צודק. נראה לי גם כן שקיימת חלוקת העבודה בקרב האשכנזים עצמם. הימין האשכנזי מסית את הספרדים נגד הערבים, והשמאל האשכנזי מסית את הערבים נגד הספרדים. השמאל הקיצוני מציג "סיבה" נוספת לכישלונם של הפנתרים: הם סירבו לשתף פעולה עם מעמד הפועלים האשכנזי. האמת היא שהפנתרים התפרקו לחלקים, כפי שראינו, בגלל שיתוף הפעולה הזה.
השמאל הקיצוני האשכנזי מאשים את הספרדים בגזענות נגד האשכנזים בגלל שהספרדים בסך הכול מאמינים שהקהילה האשכנזית היא אחראית לאפליה הגזעית שכוונה נגדם ונגד הפלסטינים. זוהי בדיוק העמדה של העולם המתקדם כלפי הלבנים בדרום אפריקה וכפלי המתיישבים הצרפתים באלג'יריה לפני העצמאות. הקהילה הבינלאומית קיבלה את העיקרון הזה לגבי האחריות של העם הגרמני בעד המדיניות של העידן הנאצי. את העמדה הזו אי אפשר לכנות גזענות. רמת החיים הגבוהה של האשכנזים מיוסדת על ניצולם של הפלסטינים והספרדים.21

תגובת הממסד

בעקבות הפגנות הפנתרים, הממשלה הרכיבה את ועדת הורוביץ כדי לבחון את הבעיה. תקציר הועדה היה לבחון את העמדה הרשמית של הממשלה ש"רמת החינוך הנמוכה של הספרדים גרמה להם להיות מופלים לרעה." הועדה, לעומת זאת, הגיעה למסקנה ההפוכה, שהייתה "ככל שרמת החינוך של הספרדים עולה הם נתקלים עוד יותר באפליה" – זאת לאמור שהאינטלקטואלים הספרדים חשופים לאפליה רבה יותר מאשר אחיהם עם תת- חינוך.22 זהו לאמתו של דבר הסוד של החרפת הפער הכלכלי והחינוכי בין שתי הקהילות.
ועדת החקירה הוסיפה שרמת החיים של הספרדים ירדה בין השנים 1959-1969. 22
בתחילת 1972, ד"ר כץ, מנכ"ל הביטוח הלאומי הישראלי, פרסם מאמר בשם "מי ומה מונעים את צמצום הפער החברתי?" ד"ר כץ סיכם שהביטוח הלאומי אינו מסוגל לצמצם את הפער הכלכלי בין שתי הקהילות, שילדים רבים ממשפחות גדולות (כמו הספרדים) אינם יכולים להפיק תועלת מחינוך באוניברסיטה בגלל מצבם הכלכלי. רק 6 אחוזים מן הילדים שהחלו את לימודיהם בבית ספר יסודי ב-1951/1952 סיימו את לימודיהם בבית הספר התיכון בהצלחה. בקהילה האשכנזית, השיעור הוא 35 אחוזים.24 ד"ר כץ אינו חושף כמה סטודנטים ספרדים התקבלו לאוניברסיטה העברית או לטכניון בחיפה.
ב-28 ביוני 1973,מעריב פרסם את הדו"ח של ועדת ראש הממשלה לנוער שהתמודדה עם הקשיים החומריים והנפשיים של מצבם. הדו"ח הזכיר ש-80 אחוז מן הנוער השתייך למעמד הפועלים, וש-92 אחוז מהם היו ספרדים. הקריטריונים שהשתמשו בהם במחקר היו כדלקמן:
1. הכנסה חודשית של 20$ לנפש.
2. תנאי דיור ירודים של 3 או יותר נפשות לחדר.
3. העדר השכלה אצל ההורים.

ראש הממשלה, גולדה מאיר, כאשר קיבלה את הפנתרים השחורים, הכריזה, "בעבר הם היו ילדים טובים, ואני מקווה שכמה מהם ימשיכו להיות טובים. אבל אני חוששת שהשאר הם לא!"25 זו היא הגישה הפטרנליסטית הקיימת במדינה בכול הרמות. אף אחד מהשירותים החברתיים שסופקו לספרדים לא התנהל בכבוד, אלא במקום זה הם סיפקו "מעשי צדקה לעזור לספרדים שיהיה להם יותר טוב ממה שהיה להם במדינות ערב שמהם הם באו." אחד מאמצעי השליטה הפסיכולוגית שהשתמשו בהם נגד הספרדים הוא "פולחן המדינה" שבה הם משרתים את המדינה ולא ההיפך.
הבה נחזור אל ד"ר כץ, שישב בראש הועדה הממשלתית שהייתה מורכבת מ-113 חברים כדי לבחון את בעיית העוני ולא כללה בתוכה אף ספרדי בלתי-ממסדי. הועדה הרכיבה 14 תת-ועדות, ולבסוף הגישה דו"ח ארוך עם המלצותיהם. לא הממשלה של גודלה מאיר, ולא אלה שאחריה, עשו דבר כדי להפחית את האפליה. ואף לא ד"ר כץ בעצמו, שלאחר מכן הפך להיות שר העבודה והרווחה בממשלת הליכוד ב-1980. 26
הסופר, מתי רונן, העיר על הדו"ח הזה,27 "הממשלה פחדה מהתפשטות ארגון הפנתרים השחורים ברחבי המדינה ולכן היא הקימה את ועדת כץ כדי לפייס את המתונים בתנועת הפנתרים, ולשכנע אותם שהממשלה נטלה על עצמה איזה שהיא פעולה לפתור את בעיותיהם של הספרדים."
ועדת כץ הייתה מוסמכת ל:
1. להגדיר סוגיות הקשורות לנוער מקופח.
2. לבחון את השירותים אשר מתמודדים עם הנוער וילדים.
3. להביא המלצות על דרכים לשיפור מצבם.

הדו"ח שהוציאה ועדה זו הכיל 11 נושאים שכיסו את כל סניפי השירותים החברתיים וכלל 289 המלצות. אולם הממשלה ביצעה רק חלק קטן מהן. להלן כמה מן ההמלצות:
1. יש לעשות מאמץ לצמצם את הפער בין שתי הקהילות בתחום הדיור, בריאות וחינוך, וכדומה. הדו"ח הדגיש ש-25 אחוז מילדי המדינה חיים במצוקה בגלל חוסר ההשכלה של הוריהם וגם צפיפות-יתר בבתיהם. שיעור גבוה זה מהווה סכנה לשווי המשקל החברתי ויכול מאוד לדחוף את המגזר המקופח של האוכלוסייה לקחת צעדים מהפכניים נגד הממסד, מאחר ש-94 אחוז מהעניים הם ספרדים שהאמינו שהאפליה הגזענית היא הסיבה לעוני שלהם. מתי רונן העיר על ההמלצות האלו שהממשלה החליטה לשדרג את השירותים החברתיים ללא נתינת עדיפות כלשהי לצרכיהם של העניים. מכאן שכמה אשכנזים יכלו להפיק תועלת מהפעולה הזו והפער החברתי בין הקהילות החמיר עוד יותר.
2. יש להקים לשכה ממשלתית מיוחדת כדי שתטפל ברווחת העניים (קרי, הספרדים). אולם, הממשלה דחתה את ההצעה הזאת ובמקום זה הקימה וועדות ייעוץ ללא כל סמכות מבצעת. הייתה אמונה רווחת שהממשלה נוקטת באמצעים קוסמטיים בלבד.
3. הספרדים צריכים להשתתף בתוכניות הרווחה על-ידי פיצול סמכויות הממשלה, והענקת כוחות נרחבים לרשויות המקומיות. מלבד זאת יש לאפשר להם להרכיב מנהיגויות מקומיות. רונן העיר שהממסד השולט תמיד ניסה לחזק את הרשות המרכזית והתייחס בנחישות אל הספרדים בצורה פטרנליסטית, והצדיק את זה בטענות שהתרבות הספרדית היא גרועה ופחותה ושהתרבות הערבית שלהם איננה יכולה להתמודד עם הדרישות של מדינה מודרנית. אולם הממשלה דחתה את ההצעה הזאת.
4. יש להתמודד עם תודעת הציבור לשם "התלכדות חברתית" – זאת אומרת, יש להתנגד לדעות הגזעניות של החברה האשכנזית. (אולם, מה שבעצם קרה הוא שההשקפות הגזעניות על הספרדים והפלסטינים השתרשו באופן מוצק יותר לאחר תחילת שנות השבעים.)

לסיכום, אנחנו יכולים לקבוע שרונן צדק. הממשלה האשכנזית לא ניסתה לפתור את בעיית הניגוד ההדדי של שתי הקהילות, ורק ניסתה להכניע את ההתקוממויות העממיות של תנועת הפנתרים השחורים.
בא בעת, העיתונאים הזרים היו שולחים דיווחים מפורטים אודות התנגשויות הדמים בין הפנתרים השחורים וכוחות הביטחון. חוגים בינלאומיים קיבלו את הדיווחים הללו במידה של ספקנות – "יהודים נלחמים ביהודים? גזענות בתוך העם היהודי, בעצמו הקורבן של גזענות?" ציונות העולם, שהצליחה להסוות את הבעיות האלה מאז סוף המאה הקודמת, התחילה להפעיל במהירות את מכונת התעמולה שלה, שהיא אחת מן המשומנות ביותר בעולם, לשכנע את דעת הקהל במערב שהגזענות איננה קיימת בישראל ושהפער הכלכלי בין הקהילות היה כתוצאה מכך שהספרדים נמצאים בפיגור רב מבחינה חינוכית מאחורי האשכנזים שלהם יש הכשרה, ניסיון והם מאומנים להתמודד עם הטכנולוגיה החדישה ביותר. היא גם בחשה בסיפור הישן שגם ישראל הייתה מוטרדת באותם קשיים כמו העולם המערבי עם המהגרים שלהם מהעולם השלישי.

הספרדים והליכוד

לאחר התפוררותם של הפנתרים השחורים ב-1977, לספרדים הייתה רק דרך אחת להתפטר מהממסד הציוני השולט כפי שהוא מיוצג על ידי מפלגת העבודה, והגוש הפר למנטרי שלה, המערך, והיא להצביע עבור האופוזיציה – לליכוד הימני תחת הנהגתו של מנחם בגין, מנהיג מפלגת חירות. ספרדים רבים אחזו בדעה של "אויבו של אויבי חברי." מאותו הזמן, הספרדים החלו לרכוש יותר השפעה במפלגת חירות, עד ועידת המפלגה של 1986 כאשר היו שם עימותים בין האינטרסים של הספרדים והאשכנזים הקשורים למנהיגי המפלגה.
במכתב לפלסטין אלת'אורה,28 נעים כדורי רובן דן בנימוקים שהביאו את הספרדים להצביע לבגין ועל העמדה הגוברת של הקהילה שלו בגוש הליכוד אשר הצליחה לסלק את מפלגת העבודה מהשלטון ב-1977.
הוא כותב:
… בגין התחיל כמנהיג של מפלגה קטנה. לאחר 29 שנים כמנהיג האופוזיציה למפלגת העבודה (מפא"י) הוא ניצח בבחירות ב-1977 מהסיבות הבאות:
1. הוא ניצל את המצוקה של הספרדים שנידונו על ידי ממשלת העבודה להיות "פרולטריאט", לאחר שהיו בני מעמד הביניים בארצות ערב ובפלסטינה לפני ההתיישבות הציונית. בגין הבטיח להם שוויון מוחלט, לא רק במדינה אלא גם במפלגה שלו.
2. בגין עודד את פעילי המפלגה הספרדים שהיו להם תומכים מקומיים. הוא סייע לבסס מנהיגות מקומית כמו זו של דוד לוי שהוביל את העניים מבית שאן.
3. על ידי שהאמין בליברליזציה כלכלית ועודד את ההון במגזר הפרטי, בגין סייע לספרדים שסבלו מאפליה גזענית במקומות העבודה של המדינה וההסתדרות, להיטיב עם מצבם ולהפוך לחלק מהבורגנות הקטנה. רבים הפכו בעלי מסעדות, או מוסך או בוטיק. ובכך הוא קשר אותם כלכלית למפלגה הימנית שלו, ובו זמנית עובדים (ספרדים) רבים עברו לעבוד עבור המגזר הפרטי מאחר שההתקדמות הייתה הרבה יותר קלה שם מאשר במפעלים של המדינה או של ההסתדרות.

מאחר שתנאי העבודה במפעלים של המדינה ושל ההסתדרות היו הרבה יותר טובים מאשר במגזר הפרטי, התחרות בין האשכנזים והספרדים הייתה יותר אגרסיבית, כאשר ההנהלות האשכנזיות נותנות יותר עדיפות לבני מינם. לעומת זאת, הקידום עבור הספרדים במגזר הפרטי היה הרבה יותר קל. לא זו בלבד, הספרדים היו, ועדיין הינם, חשופים לניצול הרבה יותר גרוע מידי הקיבוצים האשכנזים מאשר על ידי הסקטור הפרטי.
כתוצאה מכך, מחצית מכוח העבודה הספרדי עבר אל תוך המגזר הפרטי, ונקשר באופן כלכלי למפלגת חרות. אנליזה זו מפריכה את התעמולה אשר קובעת שהספרדים תמכו בחרות בגלל העוינות שלהם כלפי הערבים.
כל זה מראה כיצד הספרדים רכשו השפעה בתנועת החרות בכך שהם נהרו אל הועידה בכמויות גדולות. התפתחות זו יכולה היטב להוביל לשליטתם המוחלטת על המפלגה ועל הנהגתה בסיוע חבריהם הדרוזים והבדויים שבמפלגה.
"הסכנה הספרדית" החדירה בהדרגה פחד בליבם של המתיישבים האשכנזים ואנשי העסקים ושמיר הצליח להישאר בשלטון רק על ידי מניפולציה של הנתונים…
זו הייתה הסיבה להתפרקותה של ועידת המפלגה.
ספרדים רבים האמינו שחרות תהפוך להיות המפלגה הספרדית, (למרות שמאזן הכוחות אוהד את המיעוט האשכנזי העשיר יותר מאשר את הרוב העני), לכן, המיעוט האשכנזי במפלגה הצליח למשוך אל שורותיו כמה ספרדים, כמו משה קצב ומאיר שיטרית.

מכל מקום, 40 אחוז מהספרדים כיום מצביעים לעבודה ולקבוצות שמאל קיצוניות."29
מאחר שהליכוד לא קיים את הבטחותיו מצבם של הספרדים, והמגזר העני ביותר הפך לגרוע יותר כפי שתואר בפרק התשיעי, הוא איבד קולות רבים בבחירות של 1984. אף אחת משתי המפלגות הגדולות לא הצליחה להרכיב ממשלה, נגרם משבר פרלמנטארי אמיתי עד שהאמריקאים הכריחו את שני הגושים להרכיב ממשלת קואליציה. מעתה ואילך הממשלה הייתה משותקת, מבלה את רוב זמנה במריבות ורכילות, והובילה למשבר הנוכחי (1990).

השפעת הפנתרים השחורים על הספרדים

תנועת הפנתרים השחורים עודדה את הספרדים לדון בציבור על האפליה האתנית, לגנות אותה ולהיאבק נגדה. היא גם סיפקה תמריץ פעיל לתחיית התרבות הספרדית ודאגה להתפשטות של התמיכה עבור המאבק של הפלסטינים. בעבר, הציבור הספרדי היה פוחד לדון על הבעיה באופן גלוי שכן הממסד השולט האשים כל מי שהתלונן על אפליה גזעית, ב"הסתה", "קנאות" או "ניצול המצוקה העדתית לאינטרסים האישיים שלו". לעיתים קרובות הוא האשים אותו במה שמכונה "הפרדת עם מאוחד", או שהוא לעג עליו שהוא סובל מתסביך נחיתות. למעשה לממסד השולט היה, ועדייו יש, אימה מאנשים כמו אליהו אלישר, דוד בן-הארוש ואחרים, אשר השיבו מלחמה. שירותי המודיעין הישראלי תמיד שמו את הספרדים המותחים ביקורת על האפליה הגזעית תחת מעקב.
לא כל אלו שהתחילו לדבר על הנושא הזה בציבור היו "שוליים" או אנטי-ציונים – היו גם אנשים ששירתו את הממסד הציוני. ביניהם היה פרופסור יהודה ניני, ממוצא תימני, שהיה מפקד במלחמת 1948. מאוחר יותר הוא התמנה למזכיר שר החינוך, זלמן ארן, ופרופסור לספרות באוניברסיטה העברית, והשתתף בוועדות שונות בתקשורת הציונית. הזכרנו בפרק השני את הכתבות של אודות היחס המתועב שהיה מנת חלקם של התימנים בפלסטינה מידי המתיישבים האשכנזים. באביב 1971 פרופסור יהודה ניני כתב מסה חשובה בשם "מחשבות על חורבן בית המקדש השלישי." המחבר חוזה מראש שחורבנה של מדינת ישראל יתחולל דרך האפליה הגזענית נגד הספרדים. ניני טוען שצריך היה ללכת ליהודי תימן ו"לומר להם שהם מתו (ב-1948) למען האברמוביצ'ים ודומיהם; בניהם של חנוונים קטנים, סוחרי בדים וספסרים הפכו לנסיכים השולטים בנו. הממשלה וההנהלה הם יהודים אשכנזים. הנתונים מראים שבניהם יש מעטים מארצות המזרח, אבל ראו היטב לאיזה תפקידים הורידו אותם. תמצאו אותם בתחתית הסולם, בין המלצרים בבתי הקפה, הפקידים ומנהלים קטנים."
ניני האשים שופטים ישראלים על היותם גזענים ורמאים: "תן למזרחי לבצע את העברה הקטנה ביותר, אפילו אם הוא זוכה, הוא נשלך למעצר. תן לאשכנזי להפר את החוק, עוצמים את העיניים על כך ואפילו מריעים לו בציבור ואם חייבים להרשיע אותו הוא יכול "לשאוף" לכלא פתוח."
ניני מציג את האברמוביצ'ים (קרי, אשכנזים) כ"מוצצי-דם" על גופתה של הקהילה הספרדית: "את אלה מארצות האסלאם גירשו עם התנגדות אפסית מכול פינת אדמה טובה שיכלה להיות מטרה לתכנית פיתוח כך ש"האחרים" יוכלו לשגשג."
ניני מנתץ את המיתוס של שיווין מוחלט בצבא, ואומר ש"אין אלוף ספרדי אחד, וישנם מעט מאוד אלופי- משנה או סגני-אלופים. בדרגה נמוכה מזו של סרן ישנם 10 אחוז ספרדים. המקצועות הצבאיים האחרים כמו טייסים ומומחים מאוישים על ידי הקיבוצניקים ומהגרים מהמערב. החיילים שצריכים לבשל, לנקות ושירותים אחרים הם כולם ספרדים, האחרונים הללו שונאים את תפקידיהם הצבאיים ולעיתים מכים את מפקדיהם האשכנזים. ביחידות מסוימות תמצאו ששליש, או מחצית, מן החיילים ריצו תקופות מעצר בכלא על אי ציות ואלימות."
יש לציין שהמחקר של ניני לא פורסם בעיתונות האנטי ממשלתית, אלא בשדמות, כתב-העת של התנועה הקיבוצית.30 המסה עוררה זעקה. לא היה קל להסתער ברשעות על ניני כי הוא לא היה "שולי" או "סוכן ממוסקבה". כתב-העת שפרסם את המאמר שלו היה דבר-דפוס ממסדי ולכן הארץ החליט שניני היה יותר גרוע ממצפן (קרי, השמאל הקיצוני).31

תחייה תרבותית

ההתעוררות של הפנתרים חפפה להתפתחות חברתית אשר הובילה לשינויים רדיקלים בעמדותיהם של הספרדים כלפי השליטים האשכנזים ותרבותם. עד אז, עמדת הספרדים הייתה בעלת אופי של פחד, היסוס ובושה לגבי התרבות וההיסטוריה שלהם. הפחד היה כתוצאה מאגרוף הברזל של הממשלה שהשתמשה בנשק הפיטורים כשיטה מחמירה נגד כל ספרדי שהרים את קולו במחאה. השליטה של המפלגה השולטת (מפא"י או עבודה) בספרדים הייתה טוטלית כי המפלגה שלטה על הממשלה, על מנגנוני הממשלה, האיגודים המקצועיים, הסוכנות היהודית והמפעלים ועל הפרויקטים הכלכליים של ההסתדרות. ההיסוס היה כתוצאה מהפירורים שזרקו הרשויות לאלה ששתקו, והספרדים הפגינו בושה כלפי התרבות שלהם כי התקשורת האשכנזית השולטת ומערכת החינוך, הספרות, התיאטרון, וכדומה הצליחו להתנות את הדור החדש להאמין שהתרבות הספרדית היא "פרימיטיבית, מפגרת וברברית". כיום עוז רוחם החל להופיע מחדש, לא רק בגלל הופעתם של הפנתרים השחורים, אלא היו התפתחויות אחרות גם כן שחיזקו את זהותם.
העלייה בשיעור הספרדים – לדוגמא, מ-30 אחוזים ב-1948 ל-65 אחוזים ב-1971 – הייתה הזרז בתהליך זה. היכן שהם היו, בשדות, במפעלים או בבתי הקפה, הם החלו לראות שהם מוקפים בבני הקהילה של עצמם, הם שמעו ערבית מדוברת, והם התחילו לגלות את המסורות המשותפות שלהם שוב, למרות שהם היו ממדינות מוצא שונות. הם התחילו להיות מודעים במידה הולכת וגוברת שהתרבות האשכנזית/אמריקאית שנכפתה על המדינה היא זו שלחצה חלק מהם אל הפשע, הזנות, לפשיטת רגל תרבותית, שחיתות ולהתפרקות משפחותיהם. הם החליטו שהתרבות הספרדית שלהם הייתה יותר טובה מהתרבות של המדינה הציונית והם החלו לחוש גאים בה וניסו להחיותה. עמדתם הנחותה בחברה האשכנזית רק הגבירה בהם את התודעה על העמדה המכובדת שאחזו בה בחברה הערבית, בבגדאד, בקהיר, בירות ודמשק, וכדומה. הם הבינו שהציונים הוליכו אותם שולל.
בשנות החמישים, מרבית הספרדים היו מהגרים מהעולם הערבי שלא הבינו עברית או את כל הפרטים הקטנים של הממשלה. אחדים מהם נצמדו להנחת היסוד הכוזבת שישראל הייתה מדינת המשיח הנכסף שעומד להתרחש להציל את היהודים ואת האנושות מאי הצדק… עם שנות השבעים מרביתם היו ילידי ישראל ומחונכים. הם יכלו לדבר את שפת המשטר, והבינו את התרמיות והחמסנות של שליטיהם והתחילו לבוז לתמימות ולחולשה של הוריהם. הם התחילו למרוד.
הייתה סיבה נוספת: בשנות החמישים, האבטלה הייתה נפוצה בקרב הספרדים ואילצה אותם לצייתנות – מדינת הרווחה לא הייתה קיימת. אלה שלא עבדו היו בסכנת מוות מרעב. לעומת זאת, בשנות השבעים הכלכלה הייתה במצב טוב יותר, האבטלה ירדה והמגזר הפרטי התרחב ולא היה בשליטת המפלגה השולטת. ספרדים רבים עזבו את המגזר הציבורי ואת המגזר של ההסתדרות והצטרפו למגזר הפרטי., בעיקר לבורגנות הקטנה – פושטים מעל עצמם את האימה הקודמת הנמצאת בכל המקומות בו זמנית של אבטלה ופיטורים.
מצד שני, הממשלה האשכנזית השתמשה בספרדים כחיילים בקו החזית שהסתיים באובדן משמעותי של חיים ובטיפוח השתמטות שיטתית מהשירות הצבאי. באזורי שכונות העוני רוב הצעירים סירבו להתגייס לצבא. ישנם אזורים של "אין סיכוי" לרשויות הצבאיות, אשר מכנים את התופעה הזאת "ליקוי חברתי" ( נוסף לטענות שלהם שהם "מכורים לסמים" ו"עבריינים" או "משוגעים"). הם הנפיקו תעודה המציינת שמי שנושא אותה הוא "פטור" מהשירות הצבאי תחת סעיף 24. אלה שמחזיקים בהם מתרברבים שהם שייכים ל"יחידת קומנדו 24". מרבית אלה שהצטרפו לצבא נראים טיפשים והיו למטרה לבדיחות ונושא ללעג בשכונות.
העיתונאי שלום כהן (מ-העולם הזה) שאל את אחד הנערים אם הוא היה רוצה להתגייס לצבא. הוא השיב, "אני?, לשרת את הצבא שלהם! אין סיכוי. כשהם זימנו אותי לבדיקות הרפואיות, מלאתי את עצמי בסמים, והם שלחו אותי לפסיכיאטר וקיבלתי את הניירות חתומים בסעיף 24. אני צריך להיות פרייר אמיתי כדי לזרוק שלוש שנים מהחיים שלי בלי לעשות כלום." העיתונאי הוסיף שהנוער הזה חי בפרדס-כץ ששם אלה הפטורים מהצבא מהווים יותר מ-50 אחוזים.32
בתחום התרבות, הספרדים התחילו להראות עניין ציבורי בפיוט הערבי והמוסיקה. קודם הם היו מאזינים לתחנות רדיו ערביות בסתר למחצה, עתה הם החלו להתחבר לרדיו ולטלביזיה של המדינות הערביות בגלוי, כשהם משליכים את הכפפה לסלידת האשכנזים למה שהם מכנים מוסיקה ערבית "פרימיטיבית". הם התחילו להרכיב להקות מוסיקה וריקוד ערביים והקימו תעשייה של קלטות וידיאו כדי למלא את החסר המוחלט כמעט של מוסיקה וסרטים ערביים בתקשורת הישראלית, אשר שידרה רק חצי שעה בשבוע של "תוכניות אתניות", כאילו שהספרדים היו מיעוט קטן.
בנוסף לכך, הם התחילו למתוח ביקורת על תוכניות הלימודים בבתי הספר על כך שהם מכסים רק תרבות אשכנזית והיסטוריה ועל כך שהם מתארים את הספרדים שם היו פרימיטיביים שבאו ישר מן המדבר – עד שהמתיישבים "תרבתו" אותם. תוכנית הלימודים לא כללה שום אזכור על ההיסטוריה הספרדית, בגלל שהיא הייתה חלק מההיסטוריה הערבית, וההיסטוריה של הפלסטינים נלמדה רק בדרך בהתאם לדעותיהם של הציונים. זאת לאמור שהיא נלמדה עד לנפילת המדינה היהודית בשנת 70 לפני הספירה ואז התחילו לעסוק בזה שוב עם ההתיישבות הציונית בסוף המאה שעברה – כאילו שפלסטינה הייתה ריקה במשך 2,000 שנה עד שהמהגרים האשכנזים גילו אותה והחילו לשתול עצים, לנקז את הביצות, ו"להפריח את השממה".
בצרפת, ספרדים אינטלקטואלים התמסרו ללימוד ההיסטוריה שלהם ופרסומה. חיים זעפרני, קבע "אנחנו עדים עתה להתעוררות התודעה הספרדית… תודעה הנותנת תנופה להתפתחותה של קבוצה אתנית, תרבות שהיא שונה מהתרבות האחרת, קבוצות אתניות ומשכילות המהוות את העולם היהודי… התחלנו לגלות מחדש את התרבות וההיסטוריה שירשנו מתור-הזהב של שיתוף הפעולה היהודי-ערבי שהתרחש במזרח-התיכון."33 פרופסור זעפרני המשיך "המחקרים שלנו במחשבה היהודית בצפון אפריקה הושלמו. הממצאים שלנו מראים, וימשיכו להראות, את מסירותם המתמדת של יהודי הארצות הללו להניב עבודות מעולות בתחומי הפילוסופיה, המשפט, שירה, ספרות, פרשנות, דרשות, ואוסף של פולקלור בעל-פה שנכתבו בניבים עבריים שהיו תערובת של עברית, ערבית וברברית."34
משכילים ספרדים התגאו בסובלנות של היהדות שלהם (שהושפעה ללא ספק מהסובלנות האסלאמית), בהשוואה לטקסים הפולחניים של האשכנזים שהם הרבה יותר מחמירים ודוגמאטיים יותר.
נעים חלאשי, ממוצא עיראקי, ציין ש"הספרדים הם חלק מתרבות ערבית. יש להם מסורות משותפות, הם מכבדים את המורה ואת האב, הם מכבדים את מסגרת המשפחה, שואפים לחינוך ילדיהם, אוכלים את אותו האוכל, ושומעים את אותה המוזיקה. עשירים ועניים גם יחד מעדיפים את המוזיקה של פריד אל-אטרש על זו של ואגנר. צ'ארלי ביטון ועמיתיו מבטיחים להקים לתחייה את התרבות הספרדית, שמדכאים והורסים אותה. ישראל אינה ראויה להמשיך כמדינה מערבית זרה פה במזרח. "חלאשי הוסיף, שכשהוא ניסה להגן על הספרדים במעברות, הממסד איים להפוך אותו לפועל פשוט. אולם, הוא סירב לעשות דבר מלבד לנצור את כבודו האנושי, ואת תרבותו כעיראקי, בכל מחיר. "פעם אחת שר המשטרה הוזמן לרמת-גן, עיר קטנה על יד תל-אביב שהאוכלוסייה שלה היא 25 אחוז עיראקים, לדון בענייני חוץ וביטחון. הזמנות נשלחו לכל העיראקים, כולל סגן ראש העיר. 600 איש נוכחו באסיפה, אבל היו שם רק 16 עיראקים. השאר היו פנסיונרים אשכנזים. כאשר השר שאל מדוע העיראקים נמנעו להגיע, אמרו לו שיש קונצרט של אום-כלתום בטלביזיה."
חלאשי זוקף את התפשטות הזנות בקרב נערות הספרדים בישראל להריסתה של התרבות הספרדית והשלטת התרבות המערבית. הוא דיבר על האופטימיות שלו שהתרבות המזרח-תיכונית בסופו של דבר תגבר למרות הקשיים. הוא אמר שבמקום הסיקור המרושל של ההיסטוריה של יהודי עיראק וצפון אפריקה שכך מלמדים עתה בבתי הספר, ילמדו את התלמידים לעומק על האוניברסיטאות העתיקות בעיראק כמו סורא ופומבדיטה. הוא הוסיף שהמורים האשכנזים טוענים שאלה היו רק ישיבות דתיות בעוד שלמעשה הם לימדו מגוון נרחב של נושאים.35
בתחום השירה, שלמה בר, ממוצא מרוקאי, הרכיב קבוצה בשם "להקת הברירה הטבעית" שהתקבלה בהתלהבות על ידי הציבור הנוסטלגי הספרדי. בר הצהיר שיהודי מרוקו מעולם לא סבלו מדיכוי במרוקו. יהודים ומוסלמים חיו בדו-קיום כל כך קרוב שם, שהמוסלמים התפללו על קברי הצדיקים היהודים. בר הוסיף שהוא רצה ללמד את בנו ערבית כדי שהוא יוכל להסתדר עם שכניו הפלסטינים.36
בין רשמי-הקול שהופצו על גבי קלטות היו שיריו של מוחמד עבד אל-וואהב, אום כלתום, פריד אל-אטרש, אסמהאן ונזם אל-גאזאלי.37 ציבור עיראקי להוט קיבל בשקיקה קלטות של מילו חממה, ושל הזמר העיראקי, מורד סלמן בסון, שהקליט והוציא את שיריו מחדש.
מספר אינטלקטואלים התחילו לכתוב את זיכרונותיהם על החיים בארצות ערב. בגלל אווירת ההדחקה התרבותית, מרבית העבודות האלה מתפרסמות בעברית. מבין הספרים הידועים הטובים ביותר בית בבגדאד של יצחק בר-משה, שבו הוא מתאר את היחסים החמים שהתקיימו בין היהודים, הנוצרים והמוסלמים בעיראק. י. קוג'מן פרסם את ספרו רב הערך, מוסיקה קלסית בת ימינו בעיראק, שיצא לאור בלונדון על ידי ACT בערבית ב-1978. עיזת ששון מועלם פרסם את זיכרונותיהם של משפחתו בספר שנקרא על נהרות בבל ב-1980 (בערבית). ניסים רג'ואן כתב את יהודי עיראק באנגלית והוצא לאור על ידי ווידנפלד וניקולסון.
מבין המשכילים הידועים הטובים ביותר שלא ויתר על שפת האם שלו, והיא הערבית, הוא סמיר נקש. ב-28 ביוני 1986 פלסטין אלת'אורה פירסם מאמר שלו שבו הוא מגנה את האופן השרירותי שבו הוא נעקר מעיראק והוא הסביר מדוע הוא נצר את השימוש בערבית כך:38
"השפה היא אמצעי התקשורת החשוב ביותר בין בני-אדם. התקשורת היא היעד הבסיסי של הסופר. השפה היא חומר הגלם וכוח ההבעה והאנרגיה של הסופר הם ביחס לתפיסה שלו את חומר הגלם.
" ערבית היא שפתי הראשונה. המילים הראשונות שדיברתי היו בערבית. היא שפתי הטבעית ותמיד אהבתי אותה. יש לי תשוקה רבה אליה. חוץ מזה, הערבית ידועה היטב ביופייה ועושרה. עברית, שהייתה שפה מתה במשך אלפי שנים עד שהיא קמה לתחייה לאחרונה ממש, איננה פשוט יכולה להשתוות איתה במונחים של עושר או יופי מוחלט.
"בעיראק המודרנית, מספר משוררים וסופרים מן הבולטים ביותר היו יהודים. מחקרים בהתפתחות השירה והספרות העיראקית העכשווית החליטו שהסיפר הקצר הראשון נכתב בשנות העשרים על ידי נער יהודי – מורד מיכאל (שנפטר לאחרונה בישראל). סופרים ומשוררים עיראקים/יהודים אלה המשיכו לכתוב בערבית בישראל. לעומת זאת, ישנם אלה שהמשיכו להביע את הפתעתם לעובדה שאני כותב בערבית למרות שעזבתי את עיראק כשהייתי בגיל 12 שנה… מספר אנשים סירבו להכיר בעובדה שיש לי סיבות אישיות ואמנותיות לכתיבה שלי בערבית ופשוט ראו בזה "תסביך" שיש לי.
"כל הבעיות, שאני ומשפחתי עברנו לאחר השואה של העקירה מעיראק וההשתלה כאן, הפכו אותי נוסטלגי יותר. אהבתי לערבית הוכפלה ועשיתי מאמץ לקלוט כל מילה בערבית הקלאסית והמדוברת שנתקלתי בה. מעולם לא הפכתי להיות נטמע בארץ הזו. אדרבא, התנגדתי לכל דבר "ישראלי", ואני, כמו אנשים רבים ממוצא עיראקי, עדיין חושב את עצמי עיראקי. זו היא האמת, למרות שמספר אנשים מנסים להכחיש אותה."
איך שלא יהיה, הספרדים נעדרו את היכולת להחיות את האמנות והאומנות הערבית-אסלאמית שלהם והמיומנויות שלהם מתו יחד איתם. רק חלק קטן מהעבודות שלהם מצאו את דרכם למוזיאונים הישראליים.

הופעתן של תנועות מחאה אחרות

מאז המנדט הבריטי, כל המפלגות הציוניות הקימו סניפים מיוחדים עבור הספרדים, כלומר, לשכה לענייני ספרדים במסגרת המפלגה. למעשה מטרת הלשכה הייתה לחזר אחרי קולות הספרדים בבחירות הפרלמנטאריות והמקומיות, פקידי הלשכה קיבלו משכורת ותפקידיהם כללו נתינת שוחד, להטיל אימה ונתינת חסות. שיטות אלה עדיין מופעלות. כשהביאו את נעים חלאשי לתל-אביב ב-1951 לעבוד באל-מירסאד (העיתון בערבית של מפלגת השמאל מפ"ם), שלחו אותו למטה המפלגה ושם אמרו לו לגשת לחדר מספר 8. היה שם שלט "לשכת הספרדים והתימנים", ועל יד השירותים ו"המדור הערבי". הוא היה המום. כשביקשו ממנו להיכנס, הוא ענה "לא. אני הולך הביתה. יש לי שלשול, אולי מחר…" חלאשי תיאר אסיפת ספרדים שנערכה במפ"ם תחת הדגל "למען סוציאליזם וציונות ולמען אחוות העם". המנהיגים האשכנזים נאמו נאומים באריכות מדהימה. הוא ביקש להרשות לו לומר מילה והם השתיקו אותו. לבסוף הותירו לו לדבר חמש דקות. הוא נשא את דבריו אל ראש המפלגה, מאיר יערי: "אנחנו לא רוצים מחלקה מיוחדת עבור הספרדים והתימנים, אנחנו לא רוצים "מחלקת שחורים"." מאיר יערי סירב לתמוך בקליטת הספרדים והתימנים אל תוך הגוף המרכזי של המפלגה, אז נעים זרק את כרטיס המפלגה שלו ועזב את האסיפה. המחלקה בוטלה רק כעבור עשר שנים. "הויכוח שלי עם המנהיגים הללו הוא לא חדש," נעים הוסיף, "ידעתי איך הם מתנהגים במשך הרבה זמן. במפלגת מפא"י (העבודה) גם יש מחלקה מיוחדת לספרדים – גם על יד השירותים, אבל מספר החדר שונה!"39
עזרא סופר כתב על סוכני המפלגה הציונית בחברה הספרדית בהארץ ב-22 במאי 1981. " בעבר אנשים נהגו להתפאר בסוסים הגזעים שלהם אבל עכשיו מנהיגי המפלגה מתחרים על הספרדים. מנחם בגין שיכנע את דוד לוי, למשה דיין היה את בן-פורת ואת שמעון פרס שהשתמשו בשושנה ארבלי. עוד מעט הם יתחילו להשתוות לערכים היחסיים של "הנתינים" המאולפים שלהם."
מול הרקע הזה, גבריאל בן-שמחון (ממוצא מרוקאי) אמר לכתב הארץ ב-28 במאי 1980 ש"הספרדים הבינו שהממשלה הזאת איננה מייצגת אותם… הם חייבים ליצור אופוזיציה מאורגנת, כוח שמוכן להיאבק – כוח שלפי הצדק והיושר הוא שלהם." (ראה פרק שביעי על המאמר המדויק.)
התהוות הפנתרים השחורים הביאה בעקבותיה אירגוני נוער ספרדיים שמגמתם הייתה לשפר את התנאים דרך אמצעים חיוביים, ולא דרך התקוממות עממית. החשובים ביותר מבין הארגונים הללו היו עודד, אוהלים, אל"ה, שחה"ק והחזית המזרחית.

עודד

תנועה זו נולדה באוניברסיטאות הישראליות. היא האמינה בפעילות חיובית לשיפור מצבה של הקהילה הספרדית, כמו סיוע לתלמידים חלשים בלימודיהם. היא גם שאפה להעלות את רמת התודעה החברתית ואת חופש הפעולה של הספרדים כך שהם יוכלו לפתור את הבעיות שלהם בעצמם במקום לחכות לאשכנזים הפרוגרסיביים לבוא לעזרתם.
אי אפשר להכחיש שהאשכנזים מילאו לרוויה את הספרדים בתסביך נחיתות. ההשתייכות לעודד אומרת על מנת להיפטר מתסביך זה הם חייבים לסייע לקהילה שלהם ולהוכיח שהם שיחררו עצמם מהשלטה פסיכולוגית זו ושהם יכולים להצליח באופן עצמאי בחברה חדשה.
היות וקהילה זו תמיד הייתה אוטונומית בחסות השלטון האסלאמי והעותומאני, הייתה להם חובת הפרט לשרת את הקהילה שלהם. אוטונומיה זו נהרסה במדינת ישראל, ואלה שרוצים לעבוד למען הקהילה שלהם אמרו להם "תשאירו אז זה לממשלה או לסוכנות היהודית," או "אתם קנאים ומשסעים את אחדות העם היהודי". וכך הקהילה הספרדית, בעיקר העניים, נותרו בידי חסדיהם של אלה שבשלטון – האשכנזים. כאשר העניינים החמירו, הם מתחו ביקורת על הממשלה והסוכנות היהודית, אבל הם לא עשו דבר מכיוון שהמדינה גרמה להם לשכוח איך לפעול למען הקהילה והכשירה אותם דרך התקשורת להאמין שהם, והערבים ככלל, נעדרים את היכולת לבצע פעולה חברתית או לשתף פעולה ביניהם, מפני שם סבלו מהפרטנות והשחיתות שהייתה קיימת בתקופה העותומאנית. כמובן שזו היא נקודת הראות שממנה עודד ניסתה לשחרר אנשים.
עודד גם עודדה קבוצות "חילופי-עזרה" לעבוד עם תלמידים שהיו חלשים בבית הספר, לארגן חופשות קיץ לילדי הספרדים, ולערוך קורסי הכנה לתלמידים חדשים. היא עודדה פעילות פוליטית ברמת האוניברסיטה, והפעילות שלה התפשטה בכל המדינה.
בהתחלה לרשויות הייתה הסתייגות מהארגון אבל לאחר מכן הפכו להיות עוינים והפסיקו את כל הסיוע הכספי משתי סיבות: ראשית, בגלל שהתנועה סייעה לקהילה לעבוד באופן עצמאי מן הממסד, ושנית בגלל שהתנועה הואשמה ב"פעילות פוליטית".
הארגון כן מודה שהפעילות שלו יכולה להיות מתנשאת במידה מסוימת באופן שבו הסיוע ניתן על ידי אינטלקטואלים לציבור, אבל הציבור הספרדי הגיע למצב כזה של התבזות שהארגון היה צריך להתאים אישית את הסיוע שהוא הציע להם. הארגון מקווה, בכל אופן, שעל ידי סיוע למקופחים לייצב את עצמם כהלכה ולהשיג עמדות בתוך הממסד השולט, אותם אנשים יהיו מסוגלים אולי לשנות את מדיניות הממשלה כלפי הקהילה שלהם באמצעות לחץ מוסרי ועל ידי הסתת האופוזיציה – לא נגד הקהילה האשכנזית, אלא נגד התנאים הקיימים במדינה.
נקודות החולשה של עודד ניכרים היטב וניתן לסכם אותם כך:
1. תלות במימון ממשלתי משמעותו שהממשלה יכולה להרוס את הארגון מתי שהיא רוצה. הממסד השולט הוא שיצר את המבנה החברתי, ולכן זו היא נאיביות פוליטית לדרוש את סיוע הממשלה להרוס אותו.
2. הגישה הפטרנליסטית כלפי הציבור: אם תנועת עודד האמינה בפעולה עצמאית היא הייתה מצטרפת לתנועת הפנתרים השחורים, ו/או הייתה עובדת ברמה השורשית של העניין. הדרך להתעמת עם הבעיות צריכה להיות בשביל האינטלקטואלים והעובדים להתאחד במאבק שלהם.
3. אם הספרדים הם הקורבנות של המדינה הציונית, מדוע התנועה מתעקשת על רעיון התמיכה בציונות ובמדינת ישראל? זה מעלה זיכרונות על עמדת הפלגה הקומוניסטית שהצהירה "אנחנו נגד הציונות, אבל אנחנו תומכים במדינת ישראל" על אף שמדינת ישראל עם מוסדותיה ומדיניותיה היא ההתגלמות האמיתית של הציונות.
אנשי עודד הוכיחו את תמימותם הפוליטית כאשר הם הצטרפו למפ"ם במשך שנתיים. נשואים אלה הסתיימו בכישלון בגלל שמפ"ם היא מפלגה ציונית קולוניאליסטית שהקיבוצים שלה ניצלו את הספרדים. מפ"ם רצתה להשתמש בעודד כראש-גשר לשלוט בקהילה הספרדית, בעיקר כדי לזכות קולות בבחירות, אבל היא סירבה להעניק תפקידים משמעותיים כלשהם לאנשי עודד במנגנוני מנהיגות המפלגה. כאשר הם התעקשו על כך שתפקידים כאלה יסייעו לקהילה כולה לשפר את חלקה בסולם החברתי, המפלגה הרתיעה אותם מכך. לאחר מכן היא התחילה להיאבק בהם בכך שהביאה אלמונים להצביע נגדם באסיפות המפלגה, והובילה בסופו של דבר לעזיבתם. אנשי עודד אמרו לאחר מכן שלקיבוצים של מפ"ם לא היה עניין בכלל בספרדים מעיירות הפיתוח.
ישנה גם סיבה "פסיכולוגית" לכישלון ה"נישואים" האלה בין הצפון אפריקאים ומפ"ם: חברי מפ"ם האשכנזים, במיוחד מ"השומר הצעיר" של הקיבוץ המאוחד, הם השחצנים ביותר במדינה. הם מהווים מקבץ פוליטי, חברתי ואתני מסוגר, המאמין שהוא העילית האידיאולוגית, החברתית, הציונית, מרקסיסטית וחלוצית. הם מאמינים שהסוציאליזם שלהם הוא מן הסוג המושלם ביותר שאנושות ידעה, ושהספרדים עדיין חיים בג'ונגל. הדבר המוזר בזירה הפוליטית הציונית הוא כמה שהאשכנזים שמאלנים יותר הם נוטים יותר להשמיץ את התרבות הטבעית של המזרח התיכון (עם כמה נדירים יוצאים מן הכלל, כמו פליציה לנגר), וכאן אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, אלא על יחסים אישיים ודעות קדומות. וזאת הייתה אחת העוצמות של חברי המפלגה הימנית חירות ומה שהפך אותם לכל כך מושכים בעיני הספרדים.
שלי יחימוביץ טענה שתנועת עודד כשלה מפני שהיא הייתה תנועה בורגנית, המורכבת מצפון אפריקאים בעלי השכלה גבוהה או עשירים. הסופר מסכים לכך, אבל הבורגניות הלאומנית של העולם השלישי רשמה לעצמה ניצחונות מוחלטים נגד הקולוניאליזם. אם חברי הבורגנות הצפון אפריקאית בתנועת עודד היו מצטרפים בתמיכה עם תנועות אופוזיציה אחרות, כמו הפנתרים השחורים – במקום עם הממסד השולט, הם גם כן היו זוכים בכמה ניצחונות מרשימים. אנחנו רק צריכים להעיף מבט על הבורגנות הפלסטינית, או אל מאבקם של האינטלקטואלים הפלסטינים.
צ'אלי ביטון מציין ש"עודד פעלה כחלק מן הממסד השולט, אבל הפנתרים פועלים למען שינוי חברתי רדיקלי. אנחנו בטוחים שהדרך שלנו היא נכונה – ואילו הם מקבלים משכורת מהמשטר." פ. אזרן, מנהיג עודד לשעבר, הודה ש"השתתפות הפנתרים בשינוי חברתי הייתה מעולה."
בעיקרו של דבר, לתנועת עודד הייתה תוצאה חיובית – שהיא הלקח שחבריה למדו מכך שהם ביקשו עזרה מהמשטר. לקח זה הוא שלב נחוץ בהתפתחות התודעה של הספרדים אודות טבעה של הציונות.40
ד"ר אשר אדאן (ממוצא תוניסאי) מאוניברסיטת תל-אביב וכמה חברים הלכו בעקבות דרכה של עודד והתחילו לארגן קורסים מזורזים כדי להכשיר את נוער ספרדי לעבודת מנהיגות. ארגון הציונות מימן את הפעילויות שלהם, אבל כשהם הפכו להיות יותר מידי פופולאריים, פיטרו אותם מעבודתם והפעילויות שלהם חדלו מלפעול.

אוהלים

לצד עודד שתיפקד באוניברסיטאות, הספרדים בשכונות העוני הקימו ארגונים אחרים, החשוב ביותר מבניהם היה אוהלים, או ארגון אוהלים. השם מזכיר את המחנות הטרגיים שהספרדים חיו בהם כשהם הובאו לפלסטינה אחרי 1948. ב-16 ביוני 1979 אוהלים הכריזה "את סוף המנדט הקולוניאליסטי האשכנזי על פלסטינה ועל הקמתה של מועצת אזורי שכונות העוני אוהלים במגמה ליישם את הצהרת העצמאות שהכילה את מנשר התנועה ביחס לשוויון מוחלט בקרב האזרחים. בתחילת ההצהרה הזאת הארגון הזכיר ש"הצהרת העצמאות של מדינת ישראל מתאריך 14 במאי 1948, הבטיחה שהמדינה תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה בלי הבדל דת, גזע, וכן הלאה," ותהא "מושתת על יסודות החירות הצדק והשלום" ו"תקיים שוויון זכויות חברתי".
אוהלים מאשימה את שליטיה של ישראל בכך שהתעלמו מ"הצהרת העצמאות". במקום להרכיב מדינה דמוקרטית המסובבת על שיווין, הם פיצלו את העם לשניים "ודנו אותנו להיות חוטבי עצים ושואבי מים". החתומים על ההצהרה המשיכו "כלאתם אותנו בגטאות העוני ובכלובי מגדלי האבן שלכם וחיללתם את האנושיות שלנו כתוצאה מצפיפות היתר מתוך התשוקה שאנחנו צריכים להיות תחת הצל שלכם ללא ביטוי-עצמי או זהות תרבותית. עשיתים הכול כדי להרחיק אותנו מקבלת-החלטות פוליטיות ומהנושאים המרכזיים הקשורים לתנאים של חיינו. יצרתם את התנאים לפשע להתפתח ולהפוך את ילדינו לאסירים." אחרי כן החתומים פנו אל ממשלת הליכוד:
"מכיוון שהולכתם אותנו שולל לאחר שהבטחתם למחוזות שכונות מצוקה שאתם תתקנו את הנזק שנגרם נגד החברה על ידי ממשלות ישראל בעבר מאז הקמת המדינה, ובמשך השנתיים האחרונות הוסיפו כישלונות אחרים לרשימה, הנוער של שכונת הצוקה אוהלים בירושלים והדור השני בגטאות העוני, החלטנו לשים קץ למצב זה של עניינים ולצאת במאבק ליצירת חברה חדשה. היום אנו מכריזים על תום המנדט המגונה והבלתי הוגן שנהג באפליה נגד 60 אחוז מהאוכלוסייה שלו. במגמה זו הקמנו את מועצת שכונות המצוקה אוהלים וכתבנו את הצהרת העצמאות של מחנה המצוקה אוהלים. אנו, תושבי מחוזות משכנות העוני, לא נשקוט עד שהצהרה זו תהפוך לחלק מהותי מהחוק היסודי של המדינה… " ההצהרה מכילה את הבאות: "אנו נוער השכונות אוהלים, קוראים להרכיב חברה אשר יהיו לה את המטרות הבאות:
1. מהפכה בחינוך ובתרבות במטרה לשחרר את ילדינו ומשפחותינו משעבוד.
2. שינוי בתחום הדיור במטרה לאפשר לכל משפחה לחיות בתנאים אנושיים עם מתקני חינוך ובריאות הגונים.
3. הרחבת שירותי הבריאות בחינם.
4. הכרה בזכויותינו השווים במטרה להגדיר את התוכן והיעד של מדיניות רווחה.
5. היציאה מגטאות העוני חייבת להיות מקבילה עם ההתפתחות של הזהות האתנית המקורית שלנו.
6. השיקום יוענק לאלה שנפלו קורבן לאי-הצדק.
7. להעמיד לרשות המפרנסים, הילדים, הקשישים, הגמלאים והחולים תנאי מחייה הגונים.

אוהלים דחתה באופן מוחלט איסוף תרומות עבור אזורי שכונות המצוקה. היא קראה לשים קץ לצבירת ההון על חשבון שכונות המצוקה. אנו שואפים להקמת חברה המבוססת על שיווין ללא פער חברתי, ואנו דורשים להיות מרכז לרפורמה חברתית שתתחיל מיד תחת הנהגתה של מועצת השכונות אוהלים.
ירושלים, 16 ביוני 1979.
חתומים: חברי המועצה.
עלינו להזכיר שהסעיף השביעי של ההצהרה כולל את העם הפלסטיני. הארגון אינו מתעסק עם הבעיות הפוליטיות שלהם אלא עם העניינים החברתיים, כלכליים ותרבותיים עם דגש מיוחד למחוזות שכונות המצוקה.
ב-1984, אוהלים תחת הנהגתו של ימין סוויסה הצטרפה למפלגת העבודה. אם כי תושבי אזורי שכונות העוני מייצגים 22 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, העניקו לארגון רק שלושה מושבים בלשכת המפלגה, בעוד שלקיבוצים המייצגים 3 אחוז מהאוכלוסייה היו 12 מושבים. סוויסה טען ששלום עם הפלסטינים, שחרור השטחים הערביים הכבושים והוצאה כספית מהתקציב על המקופחים, לעומת חרחור-לוחמה והקמתם של יישובים חדשים, היו הסיבות העקרוניות שהניעו אותו להצטרף למפלגת העבודה. הוא טען שפרס, מנהיג מפלגת העבודה, האמין בשלום אמיתי. סוויסה הדגיש "הכיבוש לא רק משחית, אלא הוא הגורם היחיד החשוב ביותר לתנאים הנוכחים במשכנות העוני."41 הוא אישית היה רוצה להיות חבר כנסת ביום מן הימים.42

התנגדות

לצד מאבק "חיובי" כפי שפעלו בני מעמד הביניים, ספרדים עניים תחת הנהגתם של הפנתרים השחורים, אוהלים, שחה"ק ואל"ה קראו תיגר על הרשויות באמצעים אחרים של מאבק, כמו הקמת מחנות על אדמות ציבוריות בישראל של לפני 1967 כדי לאכלס משפחות צעירות חסרות דיור. המחנות הללו לא הוקמו במטרה להיות קבועים אלא לפעול כמחאה על מדיניות ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית וברצועת עזה על חשבון השירותים החברתיים בתוך ישראל. פעילויות אלה הובילו להתנגשויות דמים בין הנוער במחנות והמשטרה שהסתיימו בהריסת המחנות ומעצרים המוניים .
אוהל מורה היה אחד המחנות הללו. הוא נוסד ביוני 1980 ונקרא על שם אחד היישובים בגדה המערבית.43 באותו חודש "עיר האוהלים" הוקמה בנחלת יהודה במרכז הארץ. אתר חדש זה כותר במהירות על ידי המשטרה ומשמר הגבול, ולאחר קרב דמים המחנה נהרס וחלק גדול מהמשתכנים נפגע. כרגיל היה שם מבצע של מעצרים שרירותיים.44
ביולי 1980, 200 ספרדים פלשו לדירות ריקות בהדר יוסף בתל-אביב, כדי לגנות את מדיניות ההתיישבות בגדה המערבית. ארבע נשים נפצעו על ידי משמר הגבול במהלך ההתנגשות שנבעה מכך.45
ב-1 באוגוסט 1980 הארץ דיווח שמאתיים משפחות ספרדים בונים מחנה על יד עיריית מבשרת ציון. ראש העיר, אליאס מויאל התריע שהפער החברתי בין האשכנזים לספרדים יכול בהחלט להוביל להתפרצות חברתית. הוא מתח ביקורת על משרד השיכון על שלא בנה שום יחידות דיור חדשות במהלך חמשת השנים שחלפו.
ב-4 ביולי 1980 הארץ דיווח ש-30 משפחות הקימו 20 אוהלים בעיר יהוד, על ידי פתח תקווה. העיתון הוסיף ש-85 אחוז מהמשפחות הללו גרו עם הוריהם של אחד מבני הזוג. כוחות הביטחון ומשמר הגבול הגיעו במהירות והרסו את המחנה. עלינו לציין שמשמר הגבול, הידוע לשמצה באכזריותו, מנוצל תמיד אך ורק נגד הפלסטינים והספרדים.
השיטה השנייה של המאבק הייתה לבנות תוספות ללא רישיון. הפלסטינים והספרדים שניהם עשו את זה כדי להקל על צרכי הדיור שלהם, אם הבת או הבן התחתנו ולא היה להם היכן לגור, המשפחה הייתה מוסיפה חדר לבתים הישנים שלהם – אך הממשלה סירבה להעניק רישיון לכך. הרשויות המקומיות שבשליטת האשכנזים ניסו את מלוא יכולתם להרוס את הבתים הישנים האלה כדי למכור את האדמה לחברות רעבתניות לבניית דירות פאר לאשכנזים. על פי רוב חלקות אדמה אלו היו במרכזן של הערים הגדולות ושוות מיליונים. הייתה סיבה נוספת שגרמה לממשלה להרוס את המחוזות הללו, שהיו שייכות לפלסטינים שגורשו מהם. משה סמילנסקי, סופר והומאני, מתיישב וותיק, העיר על תופעה שכיחה זו ש"הממסד השלטוני מנסה להרוס כל דבר שנבנה על ידי הפלסטינאים במדינה הזאת דכי להוכיח לעולם שפלסטינה הייתה מדבר צחיח ושהכול נבנה שם על ידי המאמצים של ההתיישבות הציונית."
לפעמים הרשויות פשוט היו מפנים בדחפור את תוספת החדרים הללו. פעולה זו מביאה בעקבותיה התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה, משמר הגבול והתושבים ומסתיימת במעצרים רבים שנעשים.
האפליה הגזענית הנעוצה במעשי הרס אלה , מכעיסה את הספרדים במיוחד, היות והרשויות לא נוקטות בשום אמצעים נגד החדרים שנבנו באופן לא חוקי על בתיהם של האשכנזים בצפון תל-אביב.
הארץ כתב ב-9 ביוני 1980 ש"הרשויות הרסו את ביתם של משפחת מודני בחולון, למרות שהמשפחה קנתה את הבית ושילמה עליו. הממשלה טענה שהקרקע הייתה רכוש המדינה. המשפחה עם שתיים עשרה ילדים הפכה לחסרת דיור."
בשגב שבגליל, הרשויות הרסו שישה בתים השייכים למאיר אזולאי, שמעון בונפרטה וספרדים אחרים. קורבנות אלה צעקו על המנהיגים "אתם מתנהגים אלינו כמו נאצים." הארץ הוסיף ב-12 בדצמבר 1980 שהממשלה מסלקת את התושבים הספרדים של העיירה כחלק מתכניתה לבנות התיישבות אשכנזית שתקרא מושב עצמון. שעתיים לאחר המאורע הזה המשטרה ומשמר הגבול תקפו את הכפר הפלסטיני ערבה. הם הרסו בית-מלאכה שהיה שייך לתאופיק שאלאש ועת'מאן אסאלי בגלל שהוא נבנה ללא רישיון. באותו היום שר האוצר של דרום אפריקה הגיע לישראל ונאם בטלביזיה ובו הוא אישר את הדמיון בין ישראל לדרום אפריקה.46
ב-23 בדצמבר 1982 המשטרה ביצעה התגרות נוראה בכפר שלם בתל-אביב בכך שהרסה את החדר הנוסף ששמעון יהושע, ממוצא תימני, בנה על ביתו בעזרת ידידים פלסטינים לקראת נישואיו. כשבחור צעיר זה ניסה להתנגד למשטרה, הם ירו בו למוות. ביום התקרית, אביו זכה לעיכוב בהריסה מבית המשפט, אשר המשטרה התעלמה ממנו. הם טענו שהמנוח היה חמוש למרות שעדי ראייה אמרו שניתן היה לקחת ממנו את האקדח ללא צורך לירות בו מטווח אפס. יהושע היה חייב לבנות חדר נוסף ללא רישיון מאחר שמשפחתו, עם תשעה עשר נפשות, חיו בשלשה חדרים בלבד. התקרית עוררה את זעמם של הספרדים באזורי שכונות העוני. העיתון שדיווח על כך טען שניתנה הוראה להרוס גם כן רכוש של אשכנזים בכיכר דיזינגוף, ובמלון פלזה, אבל הם לא בוצעו. הספרדים שארגנו הפגנה סואנת, ציינו שהמשטרה לא פתחה באש על המתיישבים האשכנזים החמושים שביצעו מעשי אלימות והתחילו מריבות עם הפלסטינים בשטחים הכבושים. הם לא פתחו באש על המתיישבים האשכנזים שהתנגדו בכוח להוראות הפינוי של ימית בשטח המצרי הכבוש. לאחר הריגת התימני הזה, הנוער מהאזור חסמו את הרחובות, שרפו צמיגים וכתבו סיסמאות נגד האשכנזים על הקירות כמו "אשכ-נאצים". האירוניה היא שהמילה "אשכנזי" משמעה גם "גרמני" בעברית.
כמה ימים לאחר מכן, ב-1 בינואר 1983 התפרצו הפגנות בערים שונות בגלל ההריסות וחבר הכנסת, תאופיק טובי, טען בדו"ח שלו לכנסת שאירוע דומה התרחש ב-8 בנובמבר 1977 כאשר המשטרה הרגה פלסטיני בשם אל-מאסרי בכפר של מג'ד אל-קורום. הוא הזכיר אירוע אחר בנצרת שבו ארבעים פלסטינים נפצעו.
הכנסת החליטה להשהות את קבורתו של הבחור התימני עד רדת החשיכה כדי למנוע התפרעויות נוספות כלשהן.47 אחת הסיבות להריגתו של הבחור יכולה היטב להיות ידידותו עם פלסטיני. הרשויות מנסות לוודא שהיחסים ה"ידידותיים" עם הפלסטינים יתבצעו רק דרך השירות החשאי. האשכנזים הפרוגרסיביים שומרים על עדכון השירותים החשאיים ואת משרד החוץ על כל שיחות שלום "חשאיות" שהם מנהלים עם פלסטינים בחוץ לארץ.
שנתיים לאחר הרצח של שמעון יהושע, היו עוד התנגשויות דמים בין התושבים של כפר שלם וכוחות הביטחון בעקבות הריסת בתים אחדים. המפגינים חסמו את הכבישים הראשיים והציתו באש מחסן השייך לעייריה והמשטרה עצרה חמישה אנשים כולל את מוני יאקים, מנהיג הפנתרים השחורים. המפגינים צעקו "אשכ-נאצים"! אל המשטרה. הארץ שדיווח על התקרית הזו ב-28 בדצמבר 1984, ציין שעיריית תל אביב הרסה 100 בתים ועוד היו מועמדים להריסה. הוא ציין שחבר הכנסת, מיכאל איתן, וקצין משטרה נפגעו בהפגנות ושהמשטרה הצליחה לעצור את המפגינים מלהסתער על ביתו של ראש העיר, שלמה להט. ברגע שערכה של הקרקע באזור שכונת העוני הזו (לשעבר כפר סלמה) הרקיע שחקים, הרשויות מכרו אותה לחברות פרטיות וביקשו מהתושבים לעזוב. כאשר הם סירבו, העירייה ניתקה את כל השירותים, והטינופת והזבל החלו להצטבר באזור (התנאים הנואשים בכפר שלם דומים לאלה של הפליטים הפלסטינים ברצועת עזה והגדה המערבית הכבושים). התושבים הספרדים של האזור איימו להרוג ראש העיר. אחד מהם, אליאס מזרחי, אמר לכתב הארץ ש"אנשים כאן סובלים מאפליה גזענית. המדינה ריסקה אותם והמצב הוא דליק מאוד." המפגינים אז דרשו שהאומות המאוחדות יתערבו להגן עליהם נגד מדינת ישראל. חבר הכנסת, צ'ארלי ביטון, נשאר עם המפגינים לאורך כל היום.48
הדה בושם כתבה בהארץ ב-15 בפברואר 1985 שראש עיריית תל אביב מנהל מלחמה למען החוק והסדר. אולם, הוא ניהל אותה רק על החלשים ולא היה הורס מבנים שהקימו האשכנזים בכיכר דיזינגוף או במקום אחר. ביום שישי, העירייה ביצעה את הוראות ההריסה בכפר שלם בשעה שהתושבים ביצעו הפגנות והשליכו פצצות תבערה אל הרחוב הראשי (הארץ, 14 בפברואר 1984).
אליעזר דמרי, ממוצא תימני, מודה שהוא בנה חדר ללא רישיון, אבל הוא טען שאברהם שפירא, חבר כנסת, גם כן הפר את החוק והרשויות לא הרסו את ביתו. מהנדס מהעירייה אימת את הטענה הזאת. כתבת הארץ ציינה שעל כל שש הריסות שבוצעו בשכונות העוני שבמחוזותיה הדרומיים של תל-אביב, הרשויות ביצעו רק אחת בפרברים הצפוניים של האשכנזים. העיתון גינה את האפליה הזאת. במגזר הפלסטיני מדיניות זו היא הרבה יותר חמורה, במיוחד אם ניקח בחשבון שמספר הפלסטינים נכפל כל עשר שנים. הממשלה בדרך כלל מסרבת להעניק רישיונות לפלסטינים לבניית בתים חדשים או להרחבת הבתים הקיימים.
מאז הופעת הפנתרים השחורים, הייתה התגברות רבה בהתפרעויות הספרדים, בהפגנות ומהומות במגמה לשפר את תנאי חייהם ואת בתי הספר של ילדיהם, וכן גם נגד הקיצוצים בשירותי הבריאות והרווח ומדיניות האבטלה.
בדצמבר 1980, בערך 30 צעירים מאזור התקווה בתל אביב נעלו את ראש העיר, שלמה להט, במשרדו עם שבעה מעוזריו הבכירים סגרו את הדלת ומסמרו אותה מפני שהוא סירב לממן ארגון נוער במחוז. 400 שוטרים ושומרי משמר הגבול מיהרו לזירה ותקפו את הנערים. התקרית הסתיימה כשכמה מפגינים נפצעו ומנהיגם נעצר. הנערים הכריזו שהעירייה מנסה לשתק את הפעילות של המנהיגות המקומית בתקווה.49
חמישה ימים לאחר תקרית זו, המשטרה עצרה שניים עשרה צעירים מהאזור ללא צווים, והגבילה אותם למעצר בית משש בערב עד שבע בבוקר. אחד ממנהיגי המחוז הדגיש שהמשטרה לא התייחסה לאשכנזים הקיצונים, כמו גוש אמונים, באותה צורה כשהם ביצעו מעשי אלימות נגד הערבים.50 המשטרה הכתה את מוטי לוי וסמדר בטיש קשות כל כך שהם איבדו את ההכרה ונזקקו לפנות אותם לבית חולים.51
הארץ ציין ב-3 באפריל 1981 שהנוער של התקווה ערך הפגנת מחאה נגד סגירת מועדון אוהל. הם חסמו את צומת הרחובות לוד וניצחון ועצרו את כל התנועה. הם השליכו אבנים אל המשטרה שנאלצה להשתמש בכוח כדי לפתוח שוב את הכבישים. בנתניה, ראש העיר ברח ממשרדו כדי למנוע מפגש עם הספרדים מרמת-הרצל שערכו הפגנה רועשת בגלל סגירתו של מועדון הנוער באזור שלהם.52 הרשויות סגרו את המועדונים האלו בגלל שהם חששו מפעילות פוליטית נגד הממסד שהספרדים היו מתכננים בהם.
במהלך מערכת הבחירות של 1981, הספרדים ניצלו את המחלוקת בין שתי המפלגות הראשיות, העבודה וגוש הליכוד, לביצוע התקפות אלימות נגד מפלגת העבודה בנקמה על מדיניות האפליה. הייתה גם סיבה נוספת: במהלך מסע הבחירות הזה מנהיגי העבודה התגרו בספרדים, אחד מהם אמר "מפלגת העבודה נתמכת על ידי האלופים והאינטלקטואלים, בעוד שהליכוד נתמך רק על ידי הצ'חצ'חים.53 לכן, ספרדים רבים התחילו לשים מדבקות על המכוניות שלהם בקריאה " הצ'חצ'חים מצביעים ליכוד". התקשורת הצטרפה למסע נגד הספרדים כפי שעשה השחקן האשכנזי דודו טופז. אחת הסיבות לכך הייתה עלייתה של רשימת בוחרים צפון אפריקאים חדשה בראשות אבוחצירה. רשימה זו – תמ"י – זכתה בארבעה מושבים. מצד שני, מוטי גור, הרמטכ"ל לשעבר ומנהיג במפלגת העבודה, ביטא את האמירה של "אנחנו נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים." אמירות גזעניות אלו הובילו להתגברות בפעילויות האלימות. הארץ כתב שהספרדים הציתו באש תחנת משטרה בעיירה (התימנית) ראש העין וגרמו להשחתה נרחבת של מידע. נערים ספרדים השליכו אבנים לעבר המשטרה הטרידו והעליבו אותם במקומות שונים אחרים. את שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה, רגמו בעגבניות וסילקו מבית-שמש.
הליכוד באופן טבעי ניצלה את התקריות הללו כדי לאגור את הקולות של הספרדים וזכתה בארבעים ושמונה מושבים להרכבת הממשלה השנייה שלה ב-1981.
הנשיא הספרדי, יצחק נבון, גינה את המתיחות האתנית ואת השפה העוינת שהשתמשו בה האשכנזים. וכשנשאל על כך שישראל נמצאת מעל פצצת זמן עדתית, הוא השיב "פתיל-ההשהיה נתקצר מאוד ויש לכבותו." כתב הארץ שתיאר את הדיון הטלביזיוני שבו נבון העיר את ההערות הללו, ציין שהנשיא יודע לא פחות מאיתנו שאנחנו יושבים על הר-געש." הנשיא זקף את התמרמרות הספרדים על הרחקתם מההשתתפות הפעילה בענייני המדינה. העיתון העיר על התוכניות עבור יהודי הבלקן (שהם ספרדים) בכך שציין שאפילו במחנות המוות באירופה האשכנזים הפלו נגד יהודי הבלקן.
שלמה צדוק, חבר בתמ"י, כתב מאמר בידיעות אחרונות שבו הוא הציע שהדרך לפתור את האפליה הגזענית נגד הספרדים היא באמצעות מאבק מזוין נגד האשכנזים.55
אחרי יומיים נתן דונביץ העיר ש"אפילו הספרדים שהצליחו בעצמם כועסים כשהם נזכרים בעבר… הם לא ישכחו את הזמן שהוריהם הושפלו, איך ריססו אותם עם די.די.טי. ואיך דחפו אותם לתוך המעברות במשך שנים. הם רוצים נקמה בממסד האשכנזי שאותו מובילה מפלגת העבודה. מפלגה זו לא תחזור לשלטון בכך שתעניק נציגות סימבולית לספרדים, כי עכשיו זה נחשף והם איבדו את אמון האנשים."56
סדרת העלבונות שכוונה נגד הספרדים איננה חדשה. התרגלנו לשמוע אותם מאז המנדט הבריטי. כל מונחי ההתעללות הללו – ערבי, מזרחי, שחור, פרימיטיבי, עיראקי, פרסי, מצרי ואחרים – מביעים את הגזענות והשחצנות של האשכנזים כלפי המוסלמים, הנוצרים והתושבים הספרדים של המזרח התיכון. מה שחדש הוא שהעלבונות מופיעים עתה בתקשורת, באסיפות פוליטיות וברחוב, כאשר קודם השתמשו בהם רק בתחום הפרטי. שינוי זה התרחש בגלל שהשליטים האשכנזים במפלגת העבודה איבדו את האומץ והתבונה שלהם כאשר הם הבינו שה"עבדים" הללו התחילו להרים את ראשם והצליחו לסלק אותם מהשלטון למרות חולשתם הפוליטית. זה נכון שבגלל השיטה הפוליטית הכלכלית והפרלמנטארית הספרדים אינם יכולים להרכיב מפלגה פוליטית שמסוגלת להתחרות עם המפלגות האשכנזיות, למרות שהספרדים מהווים שני שליש מהאוכלוסייה היהודית, אבל הם יכולים להטות את המאזן בבחירות הכלליות אם להשאיר מפלגה אשכנזית בשלטון או להוציאה. עוצמה מספרית זו חיזקה את חשיבות הספרדים והם התחילו להשתמש ב"מספרים" שלהם כדי להגן על כבודם בשני המישורים הפוליטי והחברתי.
הבה נבחן כמה דוגמאות אחרות של מחאות שבוצעו על ידי הספרדים נגד המתיישבים. בעיירה אור יהודה (שהורכבה מן המחנות הקודמים זכייה, חירייה וכפר ענה), כל בתי הספר והגנים יצאו בשביתת מחאה על רמת הלימוד הירודה. הילדים והוריהם, שהיו בעיקר עיראקים, דרשו לשפר את בית הספר והציוד ולמנות מורים בעלי הכשרה. השביתות התפשטו לעיירת בני ברק שבה הצפיפות בבתי הספר הכריחה כיתה עם 100 תלמידים ללמוד במקלט.57
בפברואר 1986 כל עובדי השירותים האזרחיים בעיירות הפיתוח יצאו בשביתה והפגינו מול הכנסת ודרשו פגישה את ראש הממשלה, שמעון פרס. אולם הוא סירב לדרישתם ושלח מספר עצום של פרשים משטרתיים ומשמר הגבול חמושים בציוד החדיש ביותר לריסון מהומות. המפגינים צעקו "אנחנו רוצים לחם ועבודה", "לחם לעיירות ולא להתיישבות", וכדומה. הם סיכמו את הבעיות שלהם כך:
1. אבטלה.
2. שכר נמוך (100-160$ לחודש).
3. השעיה בתשלום השכר.
4. חובות העירייה שהגיעו ל-31$ מיליון.
5. חוסר התפתחות כלכלית.
6. מחסור בתעסוקה מיומנת לבעלי השכלה.
7. היציאה ההמונית של התושבים מהעיירות.
8. המצב הגרוע מאוד של הדיור ושל העיירות בכלל.58

בעיירה של ירוחם, שבה שליש מכוח העבודה מחוסר עבודה, שבתו התושבים במשך חמישה ימים. הם שלחו נציגים לפגוש את מנהיג ההסתדרות בשפיים. הם הפגינו ברחוב דיזינגוף ובכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, מבקשים מהאנשים לחתום על עצומת תמיכה עם המאבק שלהם. אחרי זה הם נסעו לירושלים והקימו שם אוהלים מול ביתו של ראש הממשלה וסגן ראש הממשלה. תושבי כל עיירות הפיתוח יצאו בשביתה באותה שעה לאות הזדהות עם ירוחם.
במאמר הכותרת של ה-4 באפריל 1986, הארץ כתב שכמה מעיירות הפיתוח נידונו למוות. חבר הכנסת צ'ארלי ביטון, אישר שהממסד השלטוני מקים תעשיית היי-טק באזורים אשכנזים, אבל בעיירות הפיתוח יש רק תעשיות טקסטיל ומזון אשר צורכים עובדים בלתי מיומנים מפני שהעיירות תוכננו כמקור לכוח עבודה זול. עמיתו, אסי ארמה הצהיר ש"לב הממשלה הוא בגדה המערבית ואנחנו חייבים להיאבק כדי לרכוש אותו שוב כדי לסייע לעיירות הפיתוח וירוחם."59
האפליה מובילה לניכור, והניכור מוביל להזדהות עם השכנים הישנים – הערבים והפלסטינים במיוחד.
הזדהות הספרדים עם הפלסטינים

האפליה הגזעית נגד הספרדים הייתה בלי ספק מן המדרבנים העיקריים לתחיית התרבות הספרדית ולהתגברות תחושת הגאווה שלהם. למרות שהדור שנולד בארץ לא חי מעודו בעולם הערבי, ההזדהות שלהם עם הפלסטינים נולדה מתוך התרבות, השפה, ההיסטוריה והגורל המשותפים שלהם כילידים מדוכאים.
ברגע היסטורי זה, הורים והורי ההורים שעדיין הינם בחיים, החלו לספר לילדיהם על היחסים הידידותיים שהיו להם עם בני ארצם המוסלמים בארצות מוצאם. הם זכרו גם את היחסים הטובים שהיו ליהודים הפלסטינים עם המוסלמים והנוצרים של פלסטינה מלפני ההתיישבות הציונית-אשכנזית. הוותיקים הזכירו את המאמצים העזים שהם עשו כדי למצוא פתרון רודף-שלום לסכסוך הציוני-פלסטיני.
ד"ר אליהו אלישר, המנהיג הספרדי הבולט ביותר,ציין בספרו, חיים עם הפלסטינים (1975) שמשנת 1921 נתינים יהודים נכבדים הציעו לתווך אבל ההצעה נדחתה במפגיע על ידי הממסד הציוני, כפי שנדחה כל רעיון שהוא לפתרון רודף-שלום. אחדים מהמנהיגים הציונים, כולל ד"ר רופין וברנר, האמינו שלא יכולה להיות הבנה או דו קיום שוחר-שלום עם הערבים ושהסוגיה במוקדם או במאוחר תוכרע על ידי המפלט אל הנשק.60 (מנשה אלישר נזכר ש"במהלך טקס קבלת הפנים לאלוף הבריטי אלנבי שכבש את ירושלים, המופתי, כאמל אל-חוסייני ומוסא קזים פשה ישבו בפתח הדלת של האולם. האנשים החשובים ביותר ישבו על הדוכן. אמרתי לאחד ה"מארגנים" שהמופתי, ראש העיר וכאמל אל-חוסייני מוחים ורוצים לעזוב. הוא השיב, "אז שילכו"."61)
אליהו אלישר ציין שהוא וחבריו היהודים הנתינים תומכים בעיקרון שהקהילה היהודית בפלסטינה צריכה להשתלב במזרח התיכון, אבל המנהיגות הציונית האשכנזית פחדה להפוך ל"לבנטינית" והתנגדה בתקיפות.62 באותה מידה היא התנגדה לעיקרון של מערכת חינוכית משותפת ליהודים וערבים, ובמקום היא הקימה בתי ספר יהודיים שלימדו ערבית רק כשפה זרה שלישית63 והפעילה את עיקרון "העבודה היהודית".64 אלישר ממשיך ומגנה את הדיכוי התרבותי של הילידים היהודים והערבים.65
אלישר מתאר כאובדנית את מדיניות הכוחנות שאינה מוותרת על סנטימטר מרובע של אדמה.66
בכנס העולמי של יהדות ערב ב-1925, שנערך בווינה, יושב הראש, משה דה פיגיאטו סורי מאלפו, מתח ביקורת על הציונות על חוסר האכפתיות שלה מהאינטרסים של הפלסטינים.67 הרב חיים נחום (רב ראשי עותומאני לשעבר) תמך בעמדה שוחרת שלום זו. ד"ר יצחק לוי והרב טולדנו דרשו לכונן עיתון בערבית עבור הקהילה היהודית הפלסטינית.68
לאחר הקמת מדינת ישראל, קהילות יהודיות במזרח התיכון רצו לסייע למפלגות הלוחמות למצוא פתרון שוחר-שלום, אבל הסוכנות היהודית התנגדה לכך מתוך יסוד הנחה ש"תיווך כזה יכול להזיק לעתידה של ישראל."69
ד"ר אלישר ציין שלגבי העתיד אין אפשרות להסדר עם המדינות הערביות ללא פתרון לבעיית הפלסטינים.70 הוא דרש לערוך מפגשים בין יהודים ופלסטינים כדי להגביר את ההבנה ההדדית.71 הוא התנגד להשקפות הציונים שאינם מכירים בזכויות של הפלסטינים מתוך יסוד הנחה ש"הם אינם מהווים עם נפרד."72 הוא גם התנגד לקביעת קווי-גבול בין הספרדים והעולם הערבי, או בין העם הערבי ובין המוסלמים שאינם ערבים באזור. ד"ר אלישר ציין שהממשלה הישראלית אסרה על ספרדי לדבר על הסכסוך הציוני-ערבי באו"ם, או בכל פורום בינלאומי אחר. הוא קרא אל האשכנזים לנטוש את מדיניות הכוחנות שלהם, ולסגת מהשטחים הערביים שנכבשו ב-1967 וגם מבירעם ואיקרית (שעל גבול לבנון). אלישר תמך בהכרת זכותו של העם הפלסטיני לעצמאות ולהקמת ישות פלסטינית המבוססת על צדק והגדרה-עצמית.73
מלבד מס השפתיים שמשלם הסופר לציונות, כפי שזה המקרה עם כל הספרדים המכובדים, הספר הזה משמש עדות לאהדה שיש לספרדים כלפי הפלסטינים, וגם מדגיש את הכוונה האיוולת של התפשטות ציונית עתידית. עלינו לציין שד"ר אלישר נולד בעיר בעתיקה בירושלים. הוא למד רפואה באוניברסיטת בירות ואחר כך משפטים באוניברסיטת קהיר. במלחמת העולם הראשונה הוא היה קצין רפואה בצבא העותומאני. הוא מונה למנהל לשכת המסחר והתעשייה בממשלת המנדט הבריטית ולעורך העלון האנגלי למסחר. ב-1937 הוא נבחר לראש הקהילה היהודית בירושלים, וב-1946 לראש הקהילה הספרדית, ואז הוא הפך להיות פעיל בארגון כנסים עולמיים לספרדים. כשמדינת ישראל נוסדה, הוא נבחר לכנסת הראשונה והשנייה וכן גם לסגן ראש עיריית ירושלים.
ב-1975 ד"ר אלישר דרש בפומבי את הקמתה של מדינה פלסטינית, וזה בתמורה המריץ אחדים מעמיתיו לנהל דיונים עם נציגים של הארגון לשחרור פלסטין" בלונדון ובפריס. הציונים קשרו קשר נגדו, איך שלא יהיה, ודחקו אותו ממקומו כמנהיג הקהילה. במקומו מונה דוד סיטון, סגן נשיא התאחדות הספרדים העולמית בראשותו של ניסים גאון. לעומת זאת, דוד סיטון תמך בתוכנית להקמת מדינה פדראלית שתכלול את ישראל, מדינה פלסטינית, וממלכת ירדן, ומסביר ש"אפילו אם לא מכירים בתוכנית כעת, אי אפשר לשלול מהפלסטינים את הזכות לקבוע זהות לאומית משל עצמם."74
אפילו שלמה כהן-צידון, "נץ" ליכוד הידוע היטב, הכריז לאחר הסכם השלום עם מצרים ש"הקמת ישובים בשטחים הערביים הכבושים הפכו להיות חסרי משמעות. אם ערפאת היה בא לירושלים הייתי מסכים לסגת מהגדה המערבית ולהקמת מדינה פלסטינית. אני מכיר את הערבים, ואני משוכנע שאנחנו יכולים לחיות איתם."75
לאחר מלחמת 1948, מנהיגים ספרדים אחדים שבאו ממדינות ערב הציעו לתווך עבור ישראל עם מדינות ערב. היו להם יחסים לבביים מאוד עם המנהיגים של מדינות ערב. הידועים ביותר מבין הספרדים הללו היו אליהו עיני, מחלב אברהם וציון אפרים מעיראק; סעד מליכי, שהיה חברו הטוב של נאצר; יהודה מסלים שהיה חברו של המלך חסן ממרוקו; אלברט מימון שהיה חברו של הנשיא בורגיבה; שלום כהן שהיה חברו של המנהיג האלג'ירי בלקאסים וחשם ג'אוואד, הפוליטיקאי העיראקי. משרד החוץ הישראלי איך שלא יהיה התנגד להצעה הזאת אף על פי שלספרדים רמי-דרג אלו היו חיזוקי דעים סמויים מהמנהיגים הערביים השייכים לעניין.76
התנגדות הציונים הייתה מבוססת על הבאות:
1. שאיפות ההתפשטות שלהם (שים לב להתפשטות הטריטוריאלית של ישראל מאז 1948).
2. פחד משלום, היות וזה יחדש את היחסים הידידותיים בין הספרדים והעולם הערבי על חשבונם של המתיישבים המיוחסים. לכן, הממסד השלטוני ניסה להנציח את חומת העוינות בין ישראל לשכנים הערבים יותר מ-40 שנה – מחכה למותו של הדור שנולד וגדל בעולם הערבי והאסלאמי.
3. מנהיגים ציוניים מאמינים שמצב הלוחמה, מתיחות ומצור יגבשו את הקהילות לעם אחד, אחרת הקונפליקט בין המתיישבים האשכנזים והספרדים יפלג את המדינה.
4. מצב הלוחמה מסייע לישראל לאסוף תרומות מיהדות העולם, נוסף על גיבוי מהעולם המערבי וארצות הברית במיוחד.
5. השתתפותם של הספרדים במשא ומתן לשלום יחזק את ידיהם וישפיע על מבנה הכוחות.

למרות המאמצים האמיצים שעשו הספרדים למען השלום ובתמיכה על זכויות הפלסטינים, האשכנזים טוענים שהספרדים הם נגד הערבים. המתיישבים האשכנזים התפצלו לכאורה לשתי קבוצות: הראשונה מורכבת מקיצונים שמאלנים אשר מסיתים את הפלסטינים נגד הספרדים, והשנייה מורכבת מקיצונים ימנים אשר מסיתים את הספרדים נגד הפלסטינים! שירותי הביטחון הישראליים עומדים בקווים הצדדיים ומושכים בחוטים ומעמידים מחסום ברזל בין הספרדים והפלסטינים שמא הם יתאחדו ויתמרדו.
חבר הכנסת, צ'ארלי ביטון, טוען שהאפליה נגד הערבים איננה נובעת מהספרדים אלא נובעת בפילוסופיה הפוליטית המרכז אירופאית המיובאת של תנועות שונות וקבוצות ושמרבית אלה שמצביעים למפלגות הימין הקיצוני כמו תחייה וגוש אמונים אינם מזרח-תיכונים. הספרדים שמצביעים לגוש הליכוד אינם עושים זאת מתוך אמונות לאומניות ימניות, וזאת הסיבה שמנחם בגין ומנהיגיה האשכנזים של המפלגה התאחדו נגד הצפון אפריקאים ומנהיגיהם, כמו דוד לוי, במהלך כנס חירות ב-1986. ביטון מוסיף שהמתיישבים בגדה המערבית אינם ספרדים אלא אשכנזים ושהרב מאיר כהנא ותומכיו הם יהודים אמריקאים. השקפותיהם הן כמו אלה של "הליגה להגנה יהודית" האמריקאית, וכפי שהם אלה של פינקלשטיין בנצרת עילית, הגזען מטבריה ואחרים. ביטון ממשיך וטוען ש"הספרדים רחוקים מלהיות גזענים, מאחר שהם לא חיו במערב. הם לא מתנגדים לנשואי תערובת עם ערבים, בעוד שהאשכנזים הם נגד נשואי תערובת עם ספרדים, שלא לדבר על ערבים מוסלמים או נוצרים… אלה שמאמינים בעיקרון "ארץ ישראל השלמה" 77 ותומכים בגירוש הפלסטינים ממולדתם הם לא ספרדים, אלא אשכנזים בתנועת כהנא ומפלגת תחייה, כמו לוינגר, שרון, נאמן, איתן, דרוקמן ושפירא, ואחרים. הספרדים שממשיכים להצביע עבור הליכוד ולאחדים מהמפלגות הדתיות עושים זאת רק כמחאה נגד מפלגת העבודה שמיררה את חייהם במשך עשרות שנים." לבסוף ביטון מדגיש שהתומכים הספרדים של הליכוד אינם מעוניינים במדיניות הלאומנית שלו. אם הליכוד היה מחליט לסגת מן השטחים הערבים הכבושים הוא היה זוכה בהסכמתם של הספרדים, כפי שקרה כאשר הוא החליט לסגת מסיני.78
במהלך הכנס הלאומי שלהם שנערך בבאר-שבע ב-1975, הפנתרים השחורים החליטו על העקרונות הבאים:
1. הצורך בדו-קיום בשלום עם המדינות הערביות והעם הפלסטיני.
2. גינוי הכיבוש המתמשך בשטחים הערביים מאז 1967.
3. הסכמים זמניים, כמו זה שכבר סוכם עליו, אינם יכולים להיות ערובה לשלום. עתיד השטחים הכבושים חייב להיות נידון עם הפלסטינים מעל לכל.
4. לא יכול להיות שלום ללא פיתרון בעיית הפלסטינים.
5. לשני העמים בפלסטין חייבת להיות הזכות להגדרה עצמית.
6. לספרדים יש את היכולת להוות גשר לשלום מכוח תרבותם המשותפת עם העולם הערבי ודרך השתתפותם במאבק לשיווין בחברה הישראלית.79

מאז ראשיתה תנועת הפנתרים השחורים הצהירה על עיקרון משותף עם העם הפלסטיני כדלקמן:
1. עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי.
2. לפלסטינים יש זכות שאי אפשר להסירה להגדרה עצמית ומעמד נפרד ועצמאי כאומה.
3. השלום הוא אינטרס חיוני לעם, לביטחון ולכלכלה של ישראל. לא ניתן להשיג שלום במזרח התיכון ללא תמיכתם של הפלסטינים.
4. לפלסטינים יש זכות למדינה משלהם באדמת פלסטין.
5. המאבק נגד הגזענות והאפליה הוא עיקרון בסיסי ואפליה נגד הספרדים ונגד הפלסטינים אין להבדיל בין אחד לשני.80

בספטמבר 1982 80,000 ספרדים הפגינו נגד הטבח בסברה ושתילה.
עלינו להזכיר שב-11 בנובמבר 1979 הפנתרים כבשו את ההתיישבות של אליעזר בגדה המערבית. למרות העובדה שהם לא השתמשו בשום נשק, הם הצליחו לפזר את המתיישבים האשכנזים, חברי גוש אמונים. ההתיישבות נשארה תחת שליטת הפנתרים עד שהופיעה תגבורת צבאית.
הפנתרים קישרו סולידאריות עם העם הפלסטיני למאבק שלהם נגד המדיניות הכלכלית אשר ביטלה את מרבית הסובסידיות של המדינה על מצרכי מזון וגרמה לאינפלציה המתמשכת. במהלך התנגשויות הדמים שאירעו ב-20 וב-21 בנובמבר 1979, כוחות הביטחון עצרו שבעה עשר מפגינים. הארץ הוסיף81 שילדים ספרדים מקטמון בירושלים צעקו בלגלוג על תיירים אמריקאים יהודים "כולנו ערפאת… כולם ערפאת."
חשיבה זו הייתה מתפתחת מאז הופעתם של הפנתרים השחורים. ב-11 באפריל 1972, מעריב פרסם דו"ח על הדיונים שהתנהלו בין מנהיגי הפנתרים ובין חברי מפלגת השמאל הציונית, מפ"ם, במרכז התרבות של השומר הצעיר בעמק בית שאן. להלן תמצית הכוונות של הפנתרים:
המטרה שלנו היא מהפכה חברתית שתהיה שמאלנית, אך לא תהייה דומה למהפכות של רוסיה או סין. אנו נבנה חברה שתהיה מבוססת על שיווין מוחלט, ואנחנו נאבק יחד עם הערבים המדוכאים נגד הציונות. אנחנו המגזר היחיד בחברה שיכול להיות גשר אל הערבים. אנחנו מתנגדים לקולוניאליזם אשר מתרכז על מונופוליזציה של כספי הציבור, ולכן אנחנו לא מבדילים בין קולוניאליזם צבאי או התנחלותי. זהו ההבדל בינינו לבין מפלגת מפ"ם (שהקיבוצים שלה לקחו חלק בגזילת אדמות הפלסטינים לאחר 1948). אנחנו רוצים להקים מפלגה סוציאליסטית גדולה… אין הבדל בין המנהיגים של הימין או השמאל הציוני. הם כולם שייכים למאתיים המשפחות השולטות על גורל המדינה. ההצעה למנות את חבר הכנסת התימני, ישעיהו, ליושב ראש הכנסת מצחיקה אותנו. זוהי צביעות מוחלטת, מאחר שישעיהו וכיוצא בו שייכים למאתיים המשפחות השולטות. אנחנו לא נשתתף במסע הבחירות הבא מאחר שלשינויים אין השפעה במדינה הזאת דרך המערכת הפרלמנטארית. לא איכפת לנו שהפרלמנט הוא אשכנזי לחלוטין, היות והפרלמנט אין משמעותי. עובדי מדינה וותיקים, שמונו על ידי הממשלה, קובעים את העסקים של המדינה. ישנם שלוש מאות עובדי מדינה בין הדרגות 1 ו-3, שבמספר זה כלולים 9 ספרדים ואפילו הם חברי האוליגרכיה. המהפכה הספרדית תתפרץ בתוך שלושים יום."
כוכבי שמש ציין ששנאת הספרדים לערבים איננה יותר מאשר מיתוס. הממסד הוא זה שדוגר על השנאה. היהודים חוי בעיראק בשלום ובשקט עד שהגיעו סוכני הציונות לשם והפציצו מוסדות של יהודים במטרה לגרום לקרע יהודי/מוסלמי.
לגבי שיתוף הפעולה עם הפלסטינים, הפנתרים הכריזו "ארגנו מפגש עם עניי ירושלים היהודים עם פלסטינים בירושלים הערבית, בשכם ומקומות אחרים… לפלסטינים יש זיקה עם הפעילויות שלנו. עלינו להתאמץ לקראת מאבק משותף עם הערבים נגד הממסד השלטוני."
צ'ארלי ביטון אמר על פעולות האלימות, "השימוש באלימות מותר כתגובה לאלימות הממשלה. חוקי המדינה מגנים על המערכת ולא על האזרח, ולכן נכפה עלינו להשיב אלימות באלימות." שמש אמר שהפנתרים השחורים בחרו את שמם מפני שהוא מזעזע. לראשונה השתמשה בו גברת מיוחס, חברה במועצת עיריית ירושלים, כשהיא מסרה את הדו"ח שלה על הנוער הזה.
הסולידאריות עם הפלסטינים היא רק חלק מן המהפכה הפסיכולוגית והתחייה התרבותית שהתפרצה בקרב הספרדים בישראל. אינטלקטואל אמר לעיתונאי שלום כהן (ממוצא עיראקי/מיצרי), "הם אמרו לנו במשך שנים רבות שאנחנו בדיוק כמו הערבים. זה היה העלבון הגדול ביותר שהם יכלו למצוא בשבילינו. לאט לאט היינו מוקפים בתסביך נחיתות כשזה היה נוגע לאשכנזים… אם מישהו קרא לי ערבי, אני מכה בו. פעם אחת לאחר תקרית זו אמרתי לעצמי "למעשה… זה נכון… אני יהודי ערבי." והמילה "ערבי" הפסיקה להיות עלבון, לא רק בשבילי אלא בשביל כל אחד במקומי."
ספרדים רבים בישראל התרגלו לומר "אנחנו מכירים את הערבים טוב מאוד. אנחנו יכולים לחיות איתם יותר טוב מאשר עם האנשים שאנחנו חיים איתם עכשיו."
כאשר הגל הראשון של עיתונאים ישראלים חזר ממצרים בפברואר 1978, שדרן ישראלי תיאר כיצד שניים עשרה עיתונאים ישראלים עושים טיול בסירה על הנילוס. ביניהם היו שני ספרדים, אחד מהם, שלמה ענברי, הגיב לרושם שהנוף השאיר עליו ואמר "אני ערבי יהודי. שמי האמיתי סאלים ואני שמח להיות פה." זה הרגיז את עמיתיו האשכנזים, ואיך שענברי חזר לירושלים הוא נדרש להבהיר בדיוק למה שהוא התכוון. הוא השיב, "נולדתי בעיראק, חלק מן ההשכלה שלי התקיימה במצרים וספגתי את המחשבה הערבית. אני רהוט בשפתם ואוהב את מוזיקה שלהם. כמובן שאני ישראלי באזרחות, יהודי בדת, אבל אני לא יכול להפסיק להיות ערבי בתרבות ומחשבה." כל העיתונאים בטיול הזה הבחינו שהעיתונאים הספרדים התקדמו הרבה יותר טוב מהאשכנזים. הספרדים יכלו להתמזג בחופשיות ובגלוי עם הציבור, בעוד שהאשכנזים העדיפו להיות מלווים במשטרת אבטחה מצרית. במסיבת ערב ביתית, העורך של ידיעות אחרונות הציג שאלה "מה יקרה לחברה הישראלית אם עשינו שלום עם הערבים, ורוב האנשים מרגישים שהם קרובים יותר לערבים מאשר אלינו ." והמשיך אחר שאלתו וציין "זה ברור שהשלום לא בא עדיין."82
הפנתרים השחורים היו מבין הישראלים הראשונים שקראו תיגר על הממסד הציוני אשכנזי בכך שהכריזו שהספרדים מהווים חלק מהעולם הערבי. כוכבי שמש ציין "אין הבדל ביני לבין ערבי מלבד הדת. האם אלה שטוענים שהדת היא זו שמגדירה את הלאומיות טוענים גם שקתולים ערבים וקתולים צרפתים, לדוגמא, שייכים לאותה אומה?" כאשר שמש פגש מהגרים אשכנזים מרוסיה, הוא הבין שאין להם קשרים לאומיים משותפים איתו. הוא הוסיף "הספרדים והאשכנזים האלה באים משתי תרבויות שונות… אנחנו נבדלים אפילו בקלסתרי פנינו. הדבר היחיד שיש לנו במשותף הוא הדת שלנו." שמש מאמין שמדינת ישראל מנסה להרכיב קבוצות דתיות מלאומים שונים ללאום אחד. "זו היא תיאוריה ציונית, בעוד שלמעשה הציונים נוהגים להתייחס לספרדים כמו לפלסטינים."83
חייל ישראלי טען שבמהלך אחד מהקרבות של מלחמת 1973, הוא ראה קבוצת חיילים עוזבים את העמדות שלהם ומתחילים לשחק קלפים אחד עם השני. כאשר הוא יעץ להם לחזור לעמדותיהם הם סירבו, מכיוון שהם לא ראו את עצמם כחלק מן הישות הציונית.84
חבר הכנסת, צ'ארלי ביטון, אמר בכנסת ב-7 בינואר 1981 שהאפליה נגד הספרדים הייתה הסיבה לכך מדוע הם נמנעים מהגיוס לצבא וש-90 אחוז מאלה שמוחזקים בבתי הכלא הם ספרדים. ברור, שמתוך הספרדים שכן מצטרפים לכוחות הצבא מספר גדול מהם אינו מציית לפקודות של המפקדים האשכנזים והם נכלאים. נתן דונביץ זוקף את התופעה85 הזו לעובדה שהצבא הוא הסמל של הממסד השלטוני ומקובל יותר על הנוער הספרדי להימנע מלהתגייס לצבא. (מספר שתמטני הגיוס היה 10,000 בשנת 1985/86. אמיל אלימלך, מפקד המשטרה הצבאית, ציין ש-72 אחוז מהעצירים הספרדים מרצים עונשים על עריקות.)86
תמצית של מכתב , ששלח אחד הפנתרים השחורים לאחיו בצבא, יכולה להסביר את מצב הניכור בין המגזר המדוכא של האוכלוסייה ובין הממסד.
הוא אמר שאשתו ילדה את בנם החמישי, שיצטרך לישון באותה מיטה כמו אחיו עזרא ואחותו גילה. יעקב, הבן הבכור שלו, נעצר על גניבת חפיסת שוקולד והוא ייענש בשלוש שנים בכלא ששם הוא ילמד איך לקחת סמים ולשדוד. לבת שלו, רותי, שהיא בגיל שבע שנים, יש דלקת פרקים, והיא משתעלת דם כל הלילה. כשהוא ביקש סיוע ממשרד השיכון, הפקיד צעק עליו שהממשלה מטפלת בדיור רק למהגרים חדשים. האב נבוך מן העובדה שיש להם כסף עבור המהגרים, ההתיישבות והביטחון, יש להם תקציבים להשקיע (לפני המהפכה) באיראן ואוגנדה, לבנות הילטון חדש, לכסות הפסדים כספיים של הבנקים… אז מדוע הם לא יכולים להציל את החיים של הבת שלו! אפילו המוות הוא יקר בישראל! המשכורת החודשית שלו היא פחות מ-50$! הוא כותב לאחיו החייל: "אתה לא מגן עלי, אין ברשותי דבר שצורך הגנה, אפילו לא את חיי. אתה מגן על אלה שמדכאים אותי, ואתה מגן עליהם, אחי, כדי שהם יוכלו לדכא אותי."
החתום: האזרח המסכן.87
התנגדות לגיוס בקנה-מידה גדול כזה הוביל לירידה במוראל בקרב הטירונים בצבא, שרובם הם ספרדים. מאז מלחמת לבנון, הפיקוד העליון של הצבא לא יכול היה להיות תלוי בחיילים האלה והיה צריך להסתמך על נושאי הנשק הימיים והאוויריים שנשלטו בידי האשכנזים כדי להרוס את העמדות הסוריות והפלסטינאיות. שינוי זה הוביל לעלייה בהרס ולקטל נוסף של אזרחים חפים מפשע.
התזוזות הראשונות של המאבק החמוש

השנאה לממסד השלטוני והאמונה באלימות כאמצעי בלתי נמנע למאבק התפתחו עד לנקודה שבה הם התגלמו במספר של ארגונים קטנים, כמו החזית האדומה, שהייתה תנועה חשאית בשנות השבעים המוקדמות והייתה מעורבת במאבק חמוש נגד ישראל בתמיכה לסוריה, ולהתנגדות הפלסטינית, ואשר חבריה כללו ספרדים, אשכנזים ופלסטינים. אחד מהם שנעצר בחשד להשתייכות לחזית היה חזקאל כהן, חבר לשעבר בפנתרים השחורים. הוא נגזר לשבע שנות מעצר בכלא.
מצד שני, היה ארגון מע"צ, שהיה כלול מספרדים בלבד. ארגון זה ביצע פעולות חבלה והצתה נרחבות נגד מפעלים גדולים. בהיותו ארגון חשאי ומשפטיהם של חברי הארגון התנהלו בסודיות, לא ניתן למצוא פרטים אודות כך מלבד אלה שפורסמו בעיתונות הישראלית. ב-13 באוקטובר 1978 הארץ דיווח שהמשטרה שלחה שישה חברים מהארגון למשפט באשמה שביצעו שלוש עשרה פעולות של הצתה בזדון בין 1975-1978 באזור תל-אביב. בנוסף לכך הם הואשמו בגרימת נזק בשווי של 2.5 מיליון לירות ישראליות למפעל בולגת בקריית גת ונזק בשווי 3 מיליון לירות ישראליות למפעל בולגת בלוד, שם האש השתוללה במשך שלושה ימים. (בולגת מייצר את הארגזים שמשתמשים בהם לייצוא הדרים.) המשטרה התעללה בחשודים במהלך החקירה, לאחר מכן הם נשפטו בדלתיים סגורות ונדונו לתקופות מאסר ארוכות בכלא, באותו רגע הם נעלמו מהתקשורת הישראלית. הקבוצה ביצעה גם כן פעולות אחרות של חבלה נגד חנויות רהיטים והבניין ששכן בו הארץ. הקבוצה הואשמה בקשירת קשר לפוצץ את מטה המשטרה בתל-אביב ולהרוג קצינים בכירים.
העיתונאי הידוע היטב, שלום כהן (שעבד שנים רבות כעורך עיתון העולם הזה), ציין שלמע"צ יש "ראש ממשלה" ונשק צבאי גנוב. לאחר חקירה שנערכה כמה חודשים, חברי מע"צ הודו שהארגון שלהם הוא "הבריגאדה האדומה הישראלית". כולם צמחו מהחגורות השחורות ולמעשה הארגון החל את הפעילות שלו במחוז התקווה של תל-אביב. אחת המטרות שלהם הייתה לחטוף את שר המשפטים, שמואל תמיר, שהתנגד לחנינה כללית. הם העלו באש מספר מפעלים תעשייתיים כולל מפעל טקסטיל ששם הם גרמו נזק בשווי 40 מיליון לירות ישראליות. נציגים של הטובע הכללי טענו שתקיפות הצתה בזדון אלו כוונו אל הכלכלה הלאומית ושחברי מע"צ הם אויביהם של ישראל.88 היו גם מספר רב של פעולות חבלה שבוצעו על ידי יחידים. במקרים האלו המשטרה לא יכלה לעצור כל חשודים, והתקיפות תוארו כ"תאונות". רבים בישראל מאמינים שהשירות החשאי הישראלי (הש"ב) התנקש בחשאי בחיי יחידים שהוא האמין שהיו "משתפים פעולה עם הערבים" ושאת אשמתם הם לעולם לא יוכלו להוכיח בבית דין. ההרג מתרחש במהלך שירות המילואים הצבאי. השין בית לאחר מכן היה מודיע למשפחתו של הקורבן שהוא נרצח על ידי מסתננים ערבים או במהלך מצבע צבאי.
לאחר פעולות מע"צ, הפנתרים המשיכו את מאבקם נגד הממשלה והמתיישבים האשכנזים בגדה המערבית. ב-23 במרץ 1980 הארץ דיווח שהפנתרים הסתערו על המשרדים של שר העבודה והרווחה והביטוח הלאומי, ישראל כץ, והשאירו אחריהם שמונה שפנים כסמל לאזלת ידם של העניים. הספרדים משכונות המצוקה עזרא, התקווה וארגזים של תל-אביב אחרי זה ארגנו הפגנות אלימות ב-14 באפריל 1981 בעקבות הריסת ארבעה בתים על ידי העירייה. המפגינים העלו באש חנויות ורכוש של העירייה ומיד לאחר מכן המשטרה התחילה במסע של מעצרים. בנובמבר 1980 המשטרה פתחה באש על סטודנטים ברמאללה שבגדה המערבית ועשרה נפגעו. באותו יום המשטרה, ללא סיבה, פתחה באש על נער ספרדי בירושלים, ופגעה בו באופן חמור. צ'ארלי ביטון גינה את התקריות הללו בכנסת: "ממשלה זו היא אויבם של הספרדים. מה שעוד תראו הוא את הקמתה של חזית מאוחדת בקרב הספרדים ממוסררה והנוער מאוניברסיטת ביר-זית נגד ממשלת דיכוי" 89
במהלך התקופה הזו של מאבק המוני, ב-30 באוגוסט 1980, כל ארגוני שכונות המצוקה התאחדו במסגרת של ארגון לאומי עצמאי יחיד. בפגישת הכינון, שנערכה בתל-אביב, הדוברים גינו את הדברים הבאים:
1. אפליה גזעית.
2. התנשאות כלפי הספרדים והתרבות הספרדית.
3. היחס הפטרנליסטי של האשכנזים כלפי הספרדים.
4. התעלמות מתוכנית ההתחדשות של שכונות העוני.
5. הזנחת הפיתוח הכלכלי בעיירות הפיתוח.

המשתתפים דרשו שיווין חברתי, כלכלי ותרבותי מוחלט עם האשכנזים. הם הצהירו שהארגון הוא עצמאי ושאינו פוליטי אבל הם הדגישו בעיתונות הישראלית ש"את הכסף הממשלה צריכה להוציא על שכונות המצוקה במקום על התנחלויות אשכנזיות בשטחים הכבושים."
פעולות האלימות המשיכו להתבצע באזורי שכונות המצוקה. לאחר תקרית אחת כזו כאשר אוטובוס, מכונית, מחסן של העירייה ומבנים ציבוריים אחרים היו עולים באש, הארץ דיווח שתשעה אנשים נעצרו באזור התקווה, כולל שלמה חוג'ה, אליהו סיסו, דליה בטאי ואחרים.
דן מרגלית כתב באותו עיתון90 שהפנתרים השחורים הצליחו בעבודתם הפוליטית, מאחר שהם ביטאו את רגשותיהם האמיתיים של האנשים כלפי האפליה הגזעית והמצב החברתי הקשה ושהממסד היה במצב של חרדה. הוא זקף את כישלונם של הפנתרים בבחירות של אותה שנה לסוג חדש של מחאה על ידי הספרדים, והוא של חרם על הבחירות.
סעדיה מרציאנו, מנהיג בפנתרים, חזה מראש ב-1978 שפעולות האלימות נגד הרשויות יתגברו. הוא ציין " האשכנזים אינם מוכנים לוותר על חלק קטן אפילו מההגמוניה שלהם… בהקשר הזה לכן אני מצפה שההתפרצות שהתרחשה ב-1971 תחזור על עצמה. כשזה יקרה, לדור התנועה החדשה תהיה החלטיות רבה יותר, תכנון יותר טוב ויהיה פעיל יותר ואלים. כתוצאה מכך להתפרצות תהיה יותר השפעה." מרציאנו ציפה שהדור של מחר יתקדם לקראת הפרדה91
כוכבי שמש היה בדעה שזה חיוני שהפנתרים יצטרפו לחזית הדמוקרטית (שכללה מועצות מקומיות ערביות והמפלגה הקומוניסטית). "בכך שנבחר לעשות זאת, אנחנו נגבש בפעם הראשונה קשר אמיתי בין הספרדים והפלסטינים שהם שניהם המטרה של האפליה. קשר זה מאוד חשוב לנו, הספרדים, מאחר שעלינו לראות את הערבים כבעלי בריתנו הטבעיים.92 אני ספרדי, או ליתר דיור, אני ערבי יהודי והתרבות שלי היא מזרח תיכונית." אולם הוא הכחיש את קיומו של קשר תרבותי כלשהו בינו ובין היהודים שבאו מהבלקן (כנראה שהוא לא היה מודע לכך שהם ספרדים שאבותיהם הקדמונים גורשו מספרד יחד עם אחיהם המוסלמים לאחר נפילת המדינה המוסלמית).93
כעבור שלוש שנים, מוני יאקים, פנתר אחר, ציפה שהמאבק המזוין יתחיל. הוא ציין "אי אפשר להתמודד עם האפליה הגזענית נגד הספרדים בישראל דרך אמצעים דמוקרטיים. למרבה הצער המעמד השלטוני האשכנזי יכול היטב ללחוץ אותנו אל מאבק מזוין נגדם במטרה להשיג את היעדים המוצדקים שלנו."94 הוא המשיך, "תנועת הפנתרים השחורים מהווה תנועה פוליטית המגוננת על הספרדים שהפכו לפרולטריון בפלסטינה. מדוכאים אלו מאמינים שהאמצעים הדמוקרטיים אינם אמינים מאחר שהעולם הכיר באש"ף רק לאחר שהוא ביצע פעולות קומנדו." יאקים מפנה את המילים הבאות אל האשכנזים, " הדור החדש של הספרדים לא ידבר איתכם, הם יפעלו." הוא הביע את התנגדותו להגירה של היהודים הסובייטים, מאחר "מהגרים אלה הם ריאקציונרים והממשלה מביאה אותם לכאן כדי ליישב אותם בשטחים הכבושים." צ'ארלי ביטון הוסיף במהלך הראיון באותו העיתון ש"המהגרים האשכנזים מברית המועצות אינם רצויים כאן, מאחר שהם באים לקחת לנו את בתינו." (עלינו לציין שהממשלה העניקה למהגרים החדשים הללו את הבתים שנבנו עבור הספרדים העניים שהם מחכים להם מאז 1948.) יאקים ציין שהקיבוצים האשכנזים "מייצגים את הפרצוף המכוער של ישראל ושאת הרווחים שלהם יש לחלק בקרב העובדים – שהם הספרדים." הוא ביטא את סלידתם של הספרדים מן ההתיישבויות האלה, מפני שהם מנוצלים על ידם, וציין שבעתיד הספרדים ישתלטו על הישובים וידרשו שמחצית מאדמות הקיבוצים יוענקו לעניים. הוא טען שאת ניצחון הפנתרים השחורים לא צריך למדוד לפי מספר הקולות שהם מקבלים בבחירות, אלא על ידי ההתפשטות של רעיונותיהם המהפכניים בקרב המפלגות השונות. יאקים הדגיש שאמריקה מונעת פיוס בין הספרדים לאש"ף.
הצהרות רדיקליות אלה עוררו זעקת תרעומת בחברה האשכנזית. אהרון שטרן האשים את יאקים במגמה להשלים את מה שהיטלר התחיל. שטרן איים ש"המתיישבים האשכנזים פשוט לא יעמדו מהצד ויסתכלו."95 יאקים לאחר זאת ביקש מהארץ להגיב על ההאשמות האלה, וב-30 באוקטובר 1981 הם פרסמו מאמר שלו שבו הוא ציין "לגבי מאבק מזוין, אני מאמין שהמעמד השלטוני האשכנזי תמיד השתמש בכוח כדי להשתלט על הכוח הכלכלי והפוליטי. לאור ההתפתחויות ההיסטוריות, עלינו להגן על עצמנו, עלינו להשיב על הפעולות האלימות של הממשלה עם פעולות אלימות על ידי הציבור ולהשיב על השימוש בנשק עם אותו דבר. נלחצנו למצב המצער הזה של העניינים על ידי הטיפשות והשחצנות של המעמד השלטוני האשכנזי אשר סגר לנו בפנים את כל האמצעים הדמוקרטיים להקלת הדיכוי האשכנזי-ציוני." לבסוף יאקים דרש "שינוי יסודי שיוכל לעצור את הסגידה לציונות, ולמימושה של מדיניות נגד הגזענות המבוססת על שיתוף פעולה עם המזרח התיכון".

הספרדים ושלום עכשיו

בדצמבר 1982, התעורר שיתוף פעולה בין תנועת שלום עכשיו ובין הספרדים מאזורי שכונות המצוקה כדי להתנגד להתיישבות הציונית בשטחים הכבושים. מרציאנו ור. בן-הרוש ציינו שאמצעי הדיכוי שמשתמשים בהם בגדה המערבית בקרוב ישמשו נגד הספרדים. באותו יום (23 בדצמבר 1982), המשטרה הרסה חלק מביתו של תימני – שמעון יהושע – בכפר שלום בתל-אביב. המשטרה פתחה באש וירתה בו למות, כפי שהוזכר לעיל. ראובן בן-הרוש, נציג ממוסררה בירושלים, ציין ש"לפני 1967 הם לימדו אותנו שהאויב היה שם , אבל אחרי זה הבנו שהאויב האמיתי הוא כאן" .96
ס. אבוטבול, נער ספרדי שגויס למלחמת לבנון, פרסם את השיר הבא בהארץ,97 שבו הוא מבטא את הטרגדיה של חבריו הספרדים בזירה הלבנונית. הוא גם מדבר על החומה שנבנתה כדי להרחיק את הספרדים מהעולם הערבי.

שיר תמים לשכן מעבר לגבול
היא עמדה מולי, מתבוננת בי,
ראיתי את עיניה.
איך עיניה הם כמו של אימי,
שבהם ראיתי את כאביה!
איך כאביה הם כמו של אימי!
לוואי וידעתי מה לומר למבטיה של האם.
האם, מעבר לעמק,
האם המתבוננת בי,
עיניה אומרות לי הכול,
את כל מה שהם לא אומרים לי כאן.
לוואי וידעתי איך להשיב לזעקה שבעיניה.
הם לא לימדו אותי איך לחזות בזעקות בעיניים – עיניים מעבר לעמק,
הם לא לימדו אותי איך לחזות בעיניים מעבר לעמק.
הם לא לימדו אותי לחזות
חיים מעבר לעמק.
אפשר לחשוב! מה הם לימדו אותי?
אוי, שכן, אוי שכן מעבר לעמק,
לך אומר הם לא לימדו אותי,
הם חסמו את דרכי אליך – אל רגשותיך,
הם אסרו כל מגע,
אני רוצה לומר לך,
עכשיו אני יודע
שאדם יודע כשהוא רואה.

חודש לאחר מכן הועדה הספרדית לשכונות המצוקה ועיירות הפיתוח ארגנה אזכרה לקורבנות מלחמת לבנון. סיסמת המארגנים הייתה שהמלחמה חייבת להיפסק וצריך למסד את עיקרון השוויון. דוד חמו, הנציג החיפאי של הארגון ציין ש"במהלך הטקס הזה אנחנו נדליק שני נרות: אחד לנשמותיהם של הקדושים המעונים הפלסטינים והלבנונים, והשני לחללים של ישראל. בעשותנו כך, אנו קוראים להפסקת המלחמה הזאת. אנו, ילידי המזרח התיכון, מאמינים שעל ישראל להצטרף יחד עם העמים של האזור לדיאלוג בדרכי שלום וישראל חייבת לכבד את האנשים ילידי האזור את מנהיגיהם ואת המסורות שלהם." דוד חמו מתח ביקורת על חוסר ההכרה בעם הפלסטיני, ואמר שזה נוגד את עקרונות הדמוקרטיה. הוא הוסיף שחוסר השוויון בשימוש המשאבים של המדינה ייצג את התוצאה הישירה של מדיניות הכוחנות שמשתמשת בה ישראל נגד הערבים. המדיניות הפנימית יצרה שתי רמות של אזרחים יהודים, הוא טען. "אי-השוויון יחמיר בגלל המלחמה, מאחר שאת הנטל הכלכלי מטילים על השכבות החלשות. יחד עם זאת מחרחרי המלחמה יתעשרו יותר, והפער בין האשכנזים והספרדים יעמיק." הדליקו את הנרות, והנאספים הביעו את הזדהותם עם האומה הערבית מעבר לגבול. בחלקו השני של הטקס להקת "הברירה הטבעית" בראשות שלמה בר שרה שירי הזדהות. אחת מסיסמאות המפגש הייתה "האשכנזים נכשלו בניהול החברה והשלום גם יחד." סיסמה אחרת קראה לאחדות הספרדים בפלסטינה.98
ב-10 בפברואר 1983 שלום עכשיו הפגינה בירושלים נגד שרון ומדיניות חרחור המלחמה. כנופיות פשיסטיות תקפו את המפגינים, הכו וקיללו אותם. פצצה הושלכה לעברם שגרמה להריגתו של אמיל גרינצוויג ופציעתם של מספר מפגינים. העיתונות האשכנזית כתבה מאות מאמרים על מותו של הפציפיסט האשכנזי, אבל התעלמה מהמקרה של אדי דוד, ספרדי, שהפגין יחד עם גרינצוויג ונפצע באופן חמור. התקשורת התעלמה גם משאר הספרדים שחשפו את עצמם לשנאות הפשיסטיות. הסופרת הידועה היטב, שלומית הר אבן, שהייתה עדה למאורעות הללו, כתבה על המקרה בגיליונות של מרץ/אפריל ב"מבט חדש". אמנון דנקנר פרסם מספר מאמרים שבהם הוא תיאר את האשכנזים כפציפיסטים ואת הספרדים כאספסוף פשיסטי, מתעלם מן העובדה ששרון ושאר המנהיגות הפשיסטית הם אשכנזים (ראה עמוד 158 לעיל).
במוסררה, קריית מנחם והתקווה הספרדים ארגנו הפגנה וצעדו ליישוב אפרת בגדה המערבית תחת הסיסמה "תוציאו כסף על שכונות המצוקה ולא על ההתיישבויות."99
בכל אופן, קואליציית הספרדים והפלסטינים מצד אחד ושלום עכשיו, הנתמכת על ידי הקיבוצים העשירים, מצד שני, אינה יכולה להחזיק מעמד, מאחר שהקיבוצים הללו הרבו את נכסיהם ואת רווחיהם מספר פעמים מאז 1948, על ידי ניצול עיירות הפיתוח וחטיפת הקרקעות הפלסטיניות הפוריות ביותר באמצעים משפטיים שונים, כמו חוק הקצאת הקרקעות. נוסך על כך, הקיבוצים העניקו למדינת ישראל את העילית הצבאית שלה, אשר יצרו מעמד הדומה לממלוכים של מצרים או היאניצ'רים במדינה העותומאנית. ראינו בתקופת מלחמת לבנון שמרבית בני העילית הזאת התנגדו לפלישה ורצו בסיומה המהיר, אבל הם ביצעו את כל הפקודות מלבד קצין אחד – קצין גבע.
הארץ דיווח ב-8 בפברואר 1985 על סכסוך המעמדות בין הקיבוצים ובין עובדיהם השכירים. הייתה "שמועה" מסתובבת שהנהגת התאחדות הקיבוצים כינסה אסיפה חשאית בקיבוץ של קריית ענבים (על יד ירושלים) כדי לדון על האפשרות של מתקפה על הקיבוצים על ידי הספרדים המובטלים, במיוחד אלה שפוטרו מעבודתם על ידי הקיבוצים. כאשר כתב של העיתון יצר מגע עם מנהיגים של התאחדות הקיבוצים, כמו יהודה הראל ושלמה לשם, הוא חש שהם לא מרוצים משאלתו. לכתב נאמר שלאחר שהאסיפה הקשיבה לדבריו של חיים ברקאי, פרופסור לכלכלה, היא נכנסה לדיון סגור, לא כדי לדון בעימותים מזוינים, כפי שהם אומרים, אלא במפגינים. הם לא דנו כיצד לעמוד בפני האירועים האפשריים, אלא כיצד למנוע אותם בכך שיאפשרו לספרדים להשתתף במפעלים שלהם או בכך שיתקינו בתי ספר מעורבים.
אין אנו רוצים לגרוע ממשמעות המאבק של שלום עכשיו, אבל עלינו לציין ששיתוף הפעולה הוא רק קרש קפיצה עד שטבעם של הקיבוצים ישתנה.

תנועת החגורה השחורה

בשכונות של מערב ירושלים הספרדים הקימו ארגון התנגדות הנקרא שחה"ק 100 ב-1982. הפעילויות שלו התרכזו במחוזות של עין גנים וקריית מנחם המכילים 18,000 תושבים, אשר 80 אחוז מהם צפון אפריקאים. המנהיגים החשובים ביותר של התנועה הם יהודה אשרף ואחיו דניאל עודייני. הארגון הוא חזית רחבה שתומכים בו פרטנים ממפלגות שונות. הוא תובע השקעת כספים באזורי שכונות המצוקה ולא בהתיישבויות בשטחים הכבושים. תושבי האזורים הללו הכריזו שהיו הם אלה שנשאו במחיר של מלחמת לבנון וההתיישבויות החדשות. התושבים הספרדים ארגנו הפגנות סואנות במחאה על כך שהם צריכים לשלם 30 אחוז מההכנסה שלהם כדי לכסות על "חינוך חינם". לאחר שהממשלה הודיעה על תחילתו של הפרויקט להחייאת השכונות באזורים הללו, הרשות המקומית הפסיקה לספק שירותים וטענה שהפרויקט החדש יספק אותם. הכתבת, לילי גלילי, כתבה שהתושבים ישתמשו באמצעים שומרי חוק, אבל ישתמשו גם באמצעים פחות שומרי חוק כמו חסימת כבישים, במאבק שלהם.101 ארגון זה מאוחר יותר הרכיב חזית מאוחדת עם ארגון אוהלים תחת הנהגתו של ימין סוויסה, ועם זרוע של הפנתרים השחורים שהוביל סעדיה מרציאנו. הגורם העיקרי בצעד זה הייתה המדיניות הכלכלית החדשה והקיצוצים בשירותי הרווה.102
ביוני 1983 ארגון שחה"ק הקים מחנה מאהל בלתי חוקי על יד ירושלים כדי למחות נגד המחסור בדיור. מנהיג התנועה, דדה בן שיטרית, הכריז שהספרדים מסרבים להעביר אותם אל הבתים החדשים שנבנו בשטחים הכבושים, בגלל שהם מתנגדים להפקעת האדמות של שכניהם הערבים. הוא המשיך "בארצות ערב חיינו בשלום ובידידות עם הערבים ואנחנו מוכנים לתמוך בכל מפלגה שתעזור לעם הפלסטיני, אבל לא הימין שבונה התיישבויות בשטחים הכבושים." מנהיג נוסף של התנועה ציין ש"במשך עשרים שנה מנצלים אותנו, אבל אנחנו מסרבים להיות בשר לתותחים שלהם שוב." כעבור מספר ימים, תגבורת של המשטרה ומשמר הגבול הרסה את המחנה ופיזרה את התושבים בעל כורחם.103
ב-1985 כל הארגונים הספרדיים מאזורי המצוקות התאחדו תחת הנהגתם של הפנתרים השחורים והתחילו את "מאבק 1985", שהיה סידרה נרחבת של התקוממויות נגד המדיניות של העוני ואי-החינוך ומדיניות הדיכוי וההתיישבויות בשטחים הערביים הכבושים. בתל-אביב, לדוגמא, ועדות חמשת המחוזות ארגנו הפגנות סואנות נגד הקיצוצים בתקציב החינוך, החינוך למבוגרים ומועדוני נוער.104
ב-25 בפברואר 1985 צ'ארלי ביטון וסעדיה מרציאנו הגישו עצומה לבית המשפט העליון כדי לאפשר לתנועת הספרדים לארגן צעדת מחאה בגדה המערבית נגד ראש הממשלה ומדיניות ההתיישבות שלו. ראש הממשלה כבר החליט לבקר בהתיישבויות בגדה המערבית באותו זמן, ומנהיגי ה"מאבק 1985" תכננו להפגין לאורך המסלול של ראש הממשלה. אולם, הממסד נבהל ושר ההגנה, יצחק רבין, אסר על הצעדה.
ב-11 במרץ 1985 הארץ דיווח ש"ארגון המאבק של 1985", תחת ראשותם של צ'ארלי ביטון וסעדיה מרציאנו, מתכנן הפגנות נגד הפלישה ללבנון ובדרישה לנסיגת הכוחות הישראליים מלבנון. ביטון ומרציאנו אמרו לכתבת הארץ, "הגיע הזמן להשתמש ביד החזקה של שכונות המצוקה כדי להפעיל לחץ לגרונה של הממשלה." הכתבת, לילי גלילי, נפגשה עם מנהיג משכנות העוני, אפי בן דוד, ושאלה אותו מדוע הוא תומך בהפגנות האלה בשעה שהוא תומך במדיניות של ליכוד ושרון במשך חמישים שנה. הוא השיב ש"אפשר לרמות אנשים לפעמים, אבל לא כל הזמן". הוא הוסיף, "הם אמרו לנו שהם חיסלו את המחבלים ואז השיעים הופיעו… כאשר חיילי צה"ל התחילו ליפול בלבנון כמו ברווזים במטווח תושבי שכונות המצוקה החכימו ובפעם הראשונה הם יצאו לרחובות להפגין – לא בגלל סיבות כלכליות אלא בגלל סיבות פוליטיות." בן-דוד מתח ביקורת על האשמות השמאל האשכנזי והעיתונות האשכנזית שטענו שהספרדים הם נגד הערבים, ומתנגדים לשלום ורוצים מלחמה, וכיוצא בזה. הוא אישר שהספרדים הבינו שמדיניות המלחמה היא אחת הסיבות למצוקות הכלכליות שלהם.105
בשכונה ג' בבאר-שבע ב-15 בדצמבר 1985, חמש מאות גברים ספרדים מיהרו לנסות למנוע מכהנא, שהיה בלוית כנופיית הבריונים שלו, לבוא לשכונה שלהם.106 צ'ארלי ביטון, חבר הכנסת, ציין שהפגנות נגד-כהנא בגבעתיים (על יד תל-אביב) אילצו את הרב הגזען לשלם 500$ לכל מסכן מעפולה להצטרף אליו בהפגנות נגד הערבים. ביטון המשיך והתפלא מאין כהנא משיג את הכספים שלו.
לילי גלילי כתבה בהארץ ב-23 באוגוסט 1985 ש-55 פעילים צעירים משכונות המצוקה כמו מוסררה וקטמון בירושלים נפגשו כדי לדון בבעיית הגזענות. בסוף האסיפה הם הכריזו "הגזענות היא ביטוי לקיצוניות, וקיצוניות מעולם לא הייתה חלק מן התרבות הספרדית. אלה שפוגעים בפלסטינים, פוגעים בספרדים ויובילו את העם למלחמת אזרחים." הכתבת הוסיפה שהתנועה תוציא עיתון על החיים בשכונות המצוקה ותפתח במסע למודעות פוליטית וחברתית ב"חגורה השחורה" ועיירות הפיתוח.

תנועת האינטלקטואלים

התנועה לסולידאריות עם הפלסטינים התפשטה לא רק בשכונות המצוקה, אלא הפעילים שלה כללו אינטלקטואלים גם כן. ב-1 ביוני 1983 הארץ כתב שאינטלקטואלים ספרדים הקימו תנועה חדשה בשם מזרח לשלום, ששמה לה למטרה לעודד את עיקרון השלום עם הפלסטינים ועם הערבים ולהיאבק נגד אפליה גזעית בישראל.
פרופסור מנחם אמיר, מדען חברתי, הצהיר שישראל הייתה על סף מלחמת אזרחים עקב קיטוב אידיאולוגי ופוליטי והתפוררות אתנית. הנשיא יצחק נבון, העיר ש"ישנן סכנות, ואני מודאג. הן יותר חמורות מהאיום הנגרם על ידי הארגון לשחרור פלסטין או מלחמה חיצונית."107
ביולי 1983, סטודנטים פלסטינים וספרדים מאוניברסיטת חיפה הקימו את הכוח השחור, ארגון שהאמין בחיזוק שיתוף הפעולה בין העם הפלסטיני והספרדים. תנועה זו פעלה תחת הנהגתו של מנשה אהרוני, יושב ראש התאחדות הסטודנטים באוניברסיטת חיפה וחבר במפלגת תמ"י (מפלגת יהודי צפון אפריקה בראשות אבוחצירה). וכן פעיל גם בהנהגת התנועה היה ישראל בן בסט מבית-שאן, שהיה חבר בגוש המערך (העבודה). בן בסט הכריז "אני מאמין שהפלסטינים והספרדים מוכרחים להתאחד ולהיאבק למען האינטרסים המשותפים שלהם, כמו שזה מוטל על כל מי שמקופח להצטרף אל שורותינו." ניסים דהאן, יושב ראש ארגון הסטודנטים לשעבר הביע את דעותיו הרדיקליות בקשר למאבק נגד האפליה. מוסף הארץ כתב באותו הקשר ב-22 ביולי 1983 שסטודנט פלסטיני, ניזר חסן, יזם את הקמתה של התנועה הזו.
הארגון מאמין שמשאבי המדינה צריכם להיות מתועלים לכיוון השתפרות תנאי החיים באזורי החגורה השחורה במקום לשם הקמת יישובים ציוניים על שלל האדמה הפלסטינית. הארגון תומך בעיקרון השלום עם העם הפלסטיני והעולם הערבי. חברים מהארגון הקימו מחנה עבודה בפרבר החיפאי של חליסה כדי לסייע לתושבים הפלסטינים והספרדים. הכוח השחור מקבלים תמיכה מוחלטת מהקהילות הפלסטינית והספרדית ובאותה מידה מתמ"י וממפלגות העבודה והקומוניסטית.
ב-1972 הוקמה חזית משותפת לאורך שורות הארגון הזה והצליחה לזכות ב-32 מתוך 40 מושבים בוועדת ארגון הסטודנטים באוניברסיטת חיפה. שנה לאחר מכן חברים ממפלגת העבודה וחזית הליכוד התאחדו והרסו אותה.
סופרים ופוליטיקאים, שבעבר שיתפו פעולה עם הממסד הציוני, הצטרפו אל תנועת מחאה זו. כבר הזכרנו את ד"ר אליהו אלישר, אך עלינו גם להזכיר את ההיסטוריון נחום מנחם שמוצאו מקמישלי בסוריה. הוא כתב ספר בעל ערך רב בשם מתחים ואפליה עדתית בישראל, שהוצא לאור ב-1983 על ידי עיתון אחדות בתל-אביב. בו הסופר מגנה את האפליה ואת השחצנות שבה ראו האשכנזים את הפלסטינים ואת העולם הערבי מתחילת ההתיישבות הציונית. בראיון עם העיתונאי אמנון דנקנר,108 הוא הביע את האימה שלו מהטבח בסברה ושתילה, וציין שהציונים האשכנזים תמיד ביקשו ממשלות אימפריאליסטיות, כמו בריטניה והעותומאנית, לסייע להם נגד הערבים, בעוד שהערבים תמיד רצו לשאת ולתת ישירות. הוא הדגיש שהפלסטינים תמיד הושיטו את ידיהם לשלום אל היהודים, אבל נדחו. ב-1920, מנחם הוסיף, הערבים היו מוכנים לקבל פשרה עם הציונים ואלה שאמרו שהויכוח הערבי-ישראלי לא ניתן לפתרון לא אמרו את האמת. הוא הוסיף שהמערב ראה במדינות ערב פרימיטיביות ונחשלות, שיטה שהשפיעה בכובד רב על התנועה הציונית, אשר, מאותן סיבות, הקימה את הקיבוצים כאגודות מסוגרות בפני הערבים. מאוחר יותר המתיישבים האשכנזים עקרו את הפלסטינים והקימו יישובים על אדמתם. הארגון הצבאי הראשון שהציונים מקימים היה ארגון "השומר", שמטרתו הייתה להפריד את החברה היהודית מהחברה הערבית בפלסטינה. הסופר מגלה גם כן שבעלי קרקעות בסוריה ובלבנון הציעו למכור שטחים ענקיים של אדמה לציונים עבור מחירים נמוכים מאוד בתמורה לסיוע נגד האימפריאליזם הצרפתי. הרצל, חוץ מזה לא היה מעוניין בזכויותיהם של הערבים.
מנחם מעניק פרטים על השיחה שנערכה ב-24 ביוני 1919 בין המנהיג הציוני, אושיסקין ובין ראש עיריית ירושלים, מוסא קאזם.109 כשאושיסקין הגיע לפלסטינה הוא נפגש והתקבל על ידי ראש העיר. אושיסקין התחיל לבקר את העירייה הערבית ואת השירותים שלה ואחר כך המשיך על הויכוח הערבי-ציוני ואיים על הפלסטינים הלאומנים בכוח. מנחם המשיך את הראיון שלו עם כתב הארץ על ידי כך שהסתמך על מה שמשה דיין אמר לאחר מלחמת 1967 – "אם נצאר וחוסיין רוצים שלום, שיתקשרו אלי." מנחם גינה את ההריסה של העיירה של ימית בסיני לפני שהחזירו אותה למצרים. הוא ציין שהמנהיגים האשכנזים אינם יודעים איך להתמודד עם הערבים או איך למנוע להעליב אותם.
ההיסטוריון המשיך לתאר את היחסים האשכנזיים-ספרדיים מתחילת ההתיישבות הציונית. הוא הדגיש שמלחמת אזרחים תפרוץ אם הפוליטיקאים לא יוכלו למצוא פתרון לבעיה של אפליה גזענית נגד הספרדים. האיור בכריכה של ספרו מראה מגן דוד שבור ומדמם.
נחום מנחם לא היה הראשון שהתריע על הסכנה של מלחמת אזרחים בישראל. הסופר נתן דונביץ כבר כתב110 ש"השנאה בין הספרדים לאשכנזים היא פצצת זמן שתתפוצץ יום אחד אם לא מנטרלים אותה." הוא המשיך לומר שלפני מאות שנים הפלסטינים והספרדים היו האריסטוקרטיה בפלסטינה כשלמעשה האשכנזים היו עניים ולא נקיים במיוחד. המצב עתה הוא הרבה יותר מסוכן מכיוון שהספרדים עכשיו עוינים כל דבר המייצג את הממסד השלטוני. מצב הניכור שלהם הוא כל כך חריף שהם מתפרצים על כל תקרית כמו ויכוח תעשייתי, ויכוח עם השכנים וכך הלאה. הנערים הספרדים מביעים את התמרמרותם על ידי הפיכת מכוניות משטרה והצתה בזדון – בהתאם לדונביץ.

ועידת הדיאלוג 1986

בנוסף לחוגי האוניברסיטה שהוזכרו קודם אשר תומכים במטרה הפלסטינית, שם הופיעה ב-1986 תנועה אינטלקטואלית אחרת – הוועדה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני. היא הוקמה על ידי ספרדים כדי לתמוך בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמאבק למען השלום והדמוקרטיה. הוועדה כינסה מסיבת עיתונאים שנוכחו בה מנהיגיה.
ד"ר שלמה אל-בז (ממוצא מרוקאי) – פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים.
פרופסור ששון סומך (ממוצא עיראקי) – פרופסור לספרות ערבית באוניברסיטת תל-אביב.
ד"ר דוד צמח.
לטיף דורי (ממוצא עיראקי) –מנהל הלשכה הערבית במפלגת מפ"ם ומנהיג הועידה הזו.
אתי דיננו – מדענית חברתית.
שלמה אלבז הכריז שהחתומים על מנשר הוועדה יפעלו נגד ההשמצה המקובלת שהספרדים שונאים ערבים. הוא הוסיף שהספרדים אינם שייכים למנהיגות המחנה הלאומי השובניסטי, והוסיף שלספרדים יש את הכוח והרצון לבנות גשר בין העולם הערבי והחברה הישראלית במטרה להחיות את ההיסטוריה המשותפת שלהם ולהשתלב באיזור.
ד"ר צמח הבהיר שישנם למעשה מגעים עם פלסטינים בשטחים הכבושים על האפשרות להקמת אירגון משותף. מגעים אלו היו עם שני ראשי ערים שהוסרו מתפקידם, עם כשאד אל-שאווה מעזה, ומוסטפה אלנאטשה מחברון.
מאה ספרדים חתמו על מנשר הועדה, כולל עורכי הדין עזרא גבאי וניסים אליעד, ד"ר עדה אהרוני, ד"ר סעדיה רחמי, מנשה כליפה חבר הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית, אפרים קצב, ראש וועד העובדים במפעל טבע בפתח-תקווה, הסופרים סמי מיכאל וד"ר שמעון בלאס, והזמר, שלמה בר.
גוש הליכוד הביעו את חרדתם על מהלך האירועים בקהילה הספרדית. בכיר בליכוד תיאר אותם כמו "וירוס אידיאולוגי מזיק אשר הועבר אל הליכוד מהאנשים הפשוטים של מפלגת העבודה."111
הקמת הוועדה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני הורכזה במסיבת עיתונאים בבית אגרון בירושלים ב-26 בינואר 1986. התשובות שניתנו על ידי המשתתפים בכנס העידו על כיוון חדש המתפתח בקרב הקהילות המזרח תיכוניות לקראת הבנה גדולה יותר של הסיכסוך.112 לטיף דורי ציין שהארגון לשחרור פלסטין היה נציגו של העם הפלסטיני שאחריותו הייתה לדבר בעד הפלסטינים בכל משא ומתן. המשתתפים חילקו כרזה בערבית, עברית ואנגלית כדלקמן:

תמוך בדיאלוג הישראלי-פלסטיני
אנו החתומים מטה, קבוצת ספרדים ישראלים, מודאגים ממצבם של האנשים במדינה יהודית/פלסטינית זו. אנו מכירים בזכות הבלתי מעורערת של כל עם לחיות בשלום תחת מנהיגותו. מתוך חובתינו למלא את תפקידינו במאבק המתרחש למען השלום והדמוקרטיה, אנו מציעים:
1. להתמיד במאבק נגד כל סוגי האפליה הלאומית והאתנית בישראל ולשאוף לדו-קיום בשלום. אנו דוחים את ההכללה המוקצת הגורסת שהספרדים "שונאים את הערבים".
לספרדים יש את היכולת ואת הרצון לבנות גשר בין העולם הערבי והחברה הישראלית ולחדש את התרבות המשותפת שלנו שהשורשים שלה שבים מאות שנים אחורה כך שנוכל להשתלב במזרח התיכון.
2. להתמיד במאבק להשגת שלום שישים קץ להרס, לסבל ולשפיכות הדמים. אנו מציעים ששתי המפלגות יתחילו משא ומתן פוליטי על בסיס של הכרה הדדית בזכויות הנפרדות של שני העמים ולהגדרה עצמית. לכשהסכם כזה יושג הוא יהיה ערובה לעתיד בטוח ומשגשג לעם שלנו ולעמי האיזור.
3. להמשיך ולעודד את הדיאלוג הישראלי-פלסטיני בקרב אלה המתעניינים בטיפוח מודעות השלום. במגמה להדגיש את המטרות המוזכות לעיל אנו מכריזים על הרכבת וועדה לדיאלוג ישארלי-פלסטיני שתהייה פתוחה לכל מי שרוצה בשלום.
הוודעה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני.

ב-1 ביוני 1986 העיתון על המישמר דיווח שחבריה הספרדים של הוועדה לדיאלוג ערכו את אסיפתם הראשונה עם מנהיגים פלסטינים בארץ. בקרב הנוכחים היו איברהים קאראין, עורך העיתון, אל-עאוודה, ד"ר נאג'ווה מוהאוויל, פרופסור באוניברסיטת ירושלים, לטיף דורי, מזכיר הוועדה לדיאלוג, האנא סניורה, עורך העיתון, אל-פאג'ר, וכוכבי שמש מהפנתרים השחורים.
במאי 1986, לטיף דורי נפגש עם עורך השבועון הפלסטיני, סאות' אל-בילאד, ושם דגש על מאבק הספרדים נגד הגזענות ועל המאמצים לפתרון הבעייה הפלסטינית.113
ב-14 באפריל 1986 לטיף דורי שלח מברק ליצחק נבון, שר החינוך, בדרישה להסרת כל ספרי הלימוד המתארים ערבים בנימת גנאי וציין שמעשה כזה יכול להוות אמצעי נוסף נגד גזענות. דורי הביע את הכרת תודתו על הסרת ספרי הלימוד המציגים את הספרדים באור שלילי.
ב-20 בפברואר 1986 על המישמר טען שרוב האישים המובילים של מפלגתו הגזענית של כהנא היו ספרדים. דורי ביקש מהמנהיגים של מפלגה זו את שמות המנהיגים שלה ונתנו לו רשימה של שמות שמהם שניים היו ספרדים וה-11 הנותרים היו אשכנזים. דורי גינה את ניסיון העיתון להשמיץ את המוניטין של הספרדים.114
אין הכוונה בכך על כל פנים שכל הספרדים מיהרו להצטרף למאבק. המימסד השלטוני ממשיך לשלוט על התודעה של הרוב על ידי מניפולציה של התיקשורת, בתי הספר, הגיוס והזירה הכלכלית והפוליטית. מה שהוא אינו יכול לעשות הוא לפתור את הסתירה המובנת בין הקהילות האשכנזית והספרדית בתוך המשטר הציוני.
התנגשויות הדמים בין הספרדים ובין המימסד הציוני עוררו הרבה עניין בחוגים בינלאומיים, ערביים ופלסטיניים ותנועת ההתנגדות הפלסטינית החלה לראות בכך תופעה חשובה.

חוק טרור-נגד-טרור

בתגובה לפגישות בין הספרדים ובין המנהיגות הפלסטינית, הכנסת העבירה בחוק ב-6 באוגוסט 1986 הצעה חדשה האוסרת על מגעים כאלה. החוק הזה נקרא חוק טרור-נגד-טרור ומטרתו הייתה למנוע מיפגשים בין ישראלים לנציגי אש"ף.
הוועדה לדיאלוג קראה למסיבת עיתונאים בירושלים שבה הם גינו את החוק החדש. לטיף דורי ציין "החוק הזה רודני ואין שווה לו באף מדינה בעולם, הוא לא עולה בקנה אחד עם חוקי ההגיון וערכי הדמוקרטיה." דורי הודיע שהוא ועמיתיו ימשיכו את מגעיהם עם נציגי אש"ף בכל עת ובכל מקום. האנא סניורה אמר למסיבת עיתונאים ש"החוק הזה הורס כל הזדמנות לדיאלוג ושלום, והשלום לא יכול להיות בלי דיבורים ופגישות בין הישראלים והפלסטינים." הוא הוסיף שהמכשול היחיד לשלום הינו הסירוב הישראלי לשאת ולתת עם הפלסטינים.115 דורי ציין בהקשר לפגישה בין שמעון פרס והמלך חסן ממרוקו ש"שכל מנהיג ישראלי אשר ניפגש עם מנהיג ערבי בלי שיכריז על הכרתו בזכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית יחזור בידיים ריקות. אנו מציעים שמנהיגות המדינה תלך בעקבותינו ותיזום דו-שיח ישראלי-פלסטיני אמיתי שיוביל לדו-שיח המניב תוצאות עם אש"ף והעם הערבי."

הועידה הספרדית –פלסטינית הראשונה
ברומניה 1986

האסיפה הראשונה בין לטיף דורי ועמיתיו ואש"ף נערכה ברומניה ב-6 בנובמבר 1986. כתב-העת פלסטין אל-ת'אורה פירסם מספר מאמרים אודות המיפגש הזה במהדורה שלו מה-15 בנובמבר 1986, כולל הבא, שהוגש על ידי זיאד אבו אל-חייג'ה מבוקרסט:
בישיבות זו אחר זו של האסיפה הזאת , המועצה הלאומית הפלסטינית החליטה לנוע לקראת מפגש ודיאלוג עם כוחות דמוקרטים יהודים וישראלים פרטנים אשר תומכים בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקמת מדינה עצמאית ואשר רואים באש"ף כנציג החוקי והיחיד של העם הפלסטיני.
כדי להתריס על החלטה זו, אשר הונפקה על ידי רשות החוק הגבוהה ביותר של העם הפלסטיני (המועצה הלאומית הפלסטינית הינה הפרלמנט של העם הפלסטיני), הכנסת ב-6 באוגוסט 1986 הוציאה אל מחוץ לחוק כל מיפגש עם נציגי אש"ף עם עונש של שלוש שנים גזר דין בכלא.
אבו אל-חייג'ה המשיך ואמר שגם אש"ף וגם משכני שלום ישראלים החליטו להביס את החוק הזה ולערוך את הועידה ברומניה.
הפגישה נפתחה בחמש וחצי ב-6 בנובמבר, בנוכחות יותר ממאה עיתונאים מכל העולם שבאו לכסות את האירוע הזה.
בהתחלה, לטיף דורי אישר את תמיכתו בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקים מדינה עצמאית. הוא אמר שהפגישה העידה כל כך שלא יכול להיות שלום במזרח התיכון בלי אש"ף כנציג היחידי והחוקי של העם הפלסטיני.
לטיף דורי המשיך והעיר על החוק שהועבר בכנסת. "למעשה הוא איננו חוק נגד טרוריסטים. הוא חוק טרוריסטי."
דורי מסכם בציטוט מכמה חרוזים של המשורר הטוניסאי אבו אל-קאסים אל-שאבי.116 "אחי הפלסטינים, ליל הכיבוש יפוג, כבלי הכיבוש ינותקו והגורל ישיב לשאיפתכם אל הקמת מדינתכם הפלסטינית העצמאית."
קולונל עבד אל-רזאק אל-יחיא, חבר הווע הפועל של אש"ף וראש המשלחת הפלסטינית, הבא שדיבר. הוא קידם בברכה את אומץ ליבם של היחידים שמתנגדים לחוק הכנסת ונוכחים בהתכנסות עם אש"ף. הוא הודיע שוב שאש"ף מעוניין בטיפוח כוחות אוהבי-שלום בישראל ושתמיד הוא היה מוכן לפגוש אותם בהתאם להחלטות שהעביר הקונגרס הפלסטיני הלאומי…
הוא הוסיף: ישראל מנהלת מלחמה נגד נציגי העם הפלסטיני מנציגים ברמת מועצת הכפר שלו עד לנציגים שלו במנהיגות של אש"ף."
האב איברהים עייאד, יועץ לענייני כנסייה ליושב ראש הוועד הפועל של אש"ף, קרא אל כוחות אוהבי- השלום בישראל להפוך את המאבק שלהם למעשים. עימאד שאקור, יועץ לענייני ישראל ליושב ראש הוועד הפועל, פנה אל המשלחת הישראלית. "אימרו לילדיכם, אימרו לאנשיכם שמצאתם את אש"ף מושיט יד אליכם בשלום." העיתונאי הפלסטיני ריימונד טאוויל, החי במזרחה הכבוש של ירושלים, שיבח את אומץ ליבה של המשלחת הישראלית.
בשעה שבע באותו ערב הפגישה הסתיימה והמשלחת הפלסטינית חילקה לעיתונאים את ההודעה הרשמית כדלקמן:
בהתאם להחלטות המועצה הלאומית הפלסטינית בישיבותיה השונות לגבי דו-שיח חיובי עם כוחות יהודים דמוקרטיים אשר מכירים באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני ובזכויותיו הבלתי ניתנות להפרה ואשר מאמינים בשלום ונאבקים למען שלום צודק ובר-קיימא המבוסס על זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, נערכה פגישה בין מספר ישראלים ופלסטינים.
האירגון לשחרור פלסטינן אישר מחדש את המחויבות העמוקה שלו למאבק בכל האמצעים כדי להשיג שלום צודק ובר-קיימא בתוך מסגרת הכנס הבינלאומי בהשתתפות ברית המועצות, חבריה הקבועים של מועצת הביטחון והצדדים הנוגעים בדבר, כולל האירגון לשיחרור פלסטין.

לאחר הפגישה, הרשויות הישראליות החליטו לשפוט כמה מאנשי המשלחת הישראלית באשמת יצירת מגע עם "אירגון טרור" אוייב. לטיף דורי, מזכיר הועידה לדיאלוג הישראל-פלסטיני וראש המשלחת לרומניה, יחד עם מספר מובילים אחרים במשלחת הגישו תלונה במשטרה לאחר שהם קיבלו איומים אנונימיים על חייהם.
דורי טען שראש הממשלה, יצחק שמיר, וכוחות הביטחון, ישאו באחריות על כל תקיפה עליו או עמיתיו וציין ששמיר כבר האשים אותם בבגידה.
תנועת כך של הרב כהנא חילקה עלעלים בירושלים שכללו את השמות, הכתובות ומספרי הטלפונים של ארבעה מחברי המשלחת שהיו תחת חקירה על ידי המשטרה. התנועה הודיעה שהיא מתכוונת לשפוט אותם על שהפרו את החוק החדש בכך שנפגשו עם חברי אירגונים פלסטינים.117

ועידת הספרדים-אש"ף השנייה
בודפסט 1987

ב-9 ביוני 1987 בבודפסט שני מנהיגי אש"ף, מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ועבד אלרזאק אל-יחיא קיבלו משלחת ספרדית בראשותו של צ'ארלי ביטון, חבר הכנסת. המשלחת כללה חמישה-עשר ספרדים משכונות המצוקה ועיירות הפיתוח, חברי הפנתרים השחורים. לפני שהוא עזב את ישראל, ביטון טען שהרשויות הפעילו אימה ואיום להפסקת המשימה שלו ושהם שיכנעו את אירגון מזרח לשלום לסגת מהמשלחת . הוא הוסיף שהספרדים בישראל יוכיחו שהייתה ישראל אחרת, ישראל שבה הספרדים גינו את התקיפות שגרמו גוש אמונים וכנופיית כהנא על מחנה דהיישה. בבודפסט הוא יצא בהודעה שבה הוא אמר "משלחת זו מכירה באש"ף, הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני וקוראת אל ישראל להכיר בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני כולל הזכות להקים מדינה עצמאית לצד ישראל. משלחת זו קוראת על ישראל לקחת חלק בכנס הבינלאומי המיועד הזה עם האירגון לשחרור פלסטין ומעצמות העל." ביטון ציין שהוא מגנה את החוק הישראלי האנטי-דמוקרטי אשר אוסר מיפגשים עם אש"ף, וקרא לחזור בו.118
ב-15 ביוני 1987 הגרדיאן דיווח שביטון וחברים מהמשלחת עלולים להישפט בגלל יצירת מגע עם אירגון אוייב, עבירה הנושאת מקסימום עונש של שלוש שנים. מחמוד עבאס אבו-מאזן, הכריז שאש"ף תומך בחוזקה בהצעות המשלחת. הארץ הוסף שהמשלחת הישראלית כללה עשרים ושניים חברים119 כולל חברים ממפלגות מפ"ם והקומוניסטית.
המשלחת הפלסטינית כללה:
מחמוד עבאס (אבו מאזין), חבר הוועד הפועל של אש"ף וראש המחלקה ליחסים לאומיים ובינלאומיים.
עבד אלרזאק אל יחיא, חבר אש"ף. הוועד הפועל, והנציג שלו בירדן, לשעבר מפקד של הצבא לשחרור פלסטין .
נביל עמרו, מנכ"ל השידור למען המהפיכה הפלסטינית.
רמזי חורי, מנכ"ל משרד יושב ראש הוועד הפועל.
סעיד אבו-עמארה, נציג אש"ף במוסקבה.
עימאד שאקור, יועץ לענייני ישראל ליושב ראש הוועד הפועל.
חליד סאלאם, עורך העיתון, סאות' אל-בילאד, שהוצא לאור בניקוסייה.

במהלך הפגישה, ד"ר וילנר אמר "אני לא רוצה לומר שרוב הישראלים ממוצא ספרדי לא תומכים בליכוד – אבל לסיבות שלהם אין שום קשר לסיכסוך הערבי-ישראלי. הם לא תומכים בו בגלל מדיניות ההתפשטות והתיישבות שלו. היה זה מצבם המעמדי והכלכלי שלחץ עליהם לתמוך בליכוד. המערך (התאחדות העבודה) והאשכנזים, כמו המעמד הבורגני העילי, דיכא את הספרדים. עכשיו, הספרדים התחילו ללמוד כיצד הניצול שלהם התחיל על ידי הימין."120 אחר כך אבו מאזן דיבר. " חברים, הבה נדבר בכנות ככל שניתן על נושא הראוי להבהרה מסויימת, מצדינו ומצדכם גם יחד – והוא התדמית שהוצגה במשך השנים על הספרדים בישראל, שרובם חיו איתנו בשלום ובהרמוניה במשך שנים רבות. המימסד השלטוני בישראל יחד עם מנגנון תעמולה מערבי בעל השפעה ניסו קשה מאוד להציג את הספרדים כשונאי-ערבים-ופלסטינים. אולם, נוכחותכם כאן איתנו כנציגיהם של תחומים בעלי חשיבות בדעת הקהל בישראל מוכיחה את חוסר תוקפה של טענה זו. הצעות השלום שלכם נעים בנחישות לקראת שלום בר-קיימא המבוסס על צדק, וכפי שהסכמנו, המשמעות היא ההכרה בזכויות הלאומיות הבלתי ניתנות להפרה של העם הפלסטיני. לכן ברוכים הבאים שלנו אליכם מבוסס על הכרתכם העמוקה ביתרונות השלום הצודק שתחת חסותו כולנו צריכים לחיות. המועצה הלאומית שלנו, בעיקר בישיבתה האחרונה, הפכה את כל הרעיונות החיובים האלה לנושא של חשיבה והוקרה. המועצה העבירה החלטות שאינן משתמעות לשתי פנים על פי הישיבות שלנו ושוחחנו על כל התמיכה והחוקיות הנחוצים. נפגשנו אתמול למען השלום ונפגשים שוב היום למען השלום. יש לנו רצון משותף לגבש את השלום ודרך המודעות המשותפת שלנו אנו נשים גבול לאלה הרוצים שהאיזור הזה ישאר תיאטרון תמידי של מלחמה והרס. עם השלום תהייה אפשרות לילדינו לחיות בביטחון, יציבות ובחופש בדיוק כמו ילדים בכל מקום בעולם."121
חשוב לציין שהמתיישבים האשכנזים מהשמאל הציוני, הלא- ציוני והאנטי-ציוני ניהלו פגישות רבות עם אש"ף במהלך השנים האחרונות, במיוחד עם עיסאם סירטאוי, אבל אותם לא רדפו – ייתכן שהם קיבלו עידוד בחשאי מהממשלה שקיבלה תדרוכים על השיחות שלהם. החוק החדש לא עבר עד שהספרדים הרכיבו את ועדת הדיאלוג והחליטו להתחיל בדו-שיח עם אש"ף. החוק עולה בקנה אחד עם מדינויות הציונות, שהן להעמיד מחסום בין הספרדים והפלסטינים. איש-צבא סודי הודה בבית המשפט שהממשלה ביקשה מישראלים אשכנזים ליצור קשר עם אש"ף. ושהפגישות הקודמות כולן נערכו בהיתר הממשלה.122
הארץ דיווח ב-19 ביוני 1987 שלטיף דורי נפגש עם המשלחת כשהוא חזר מבוקרסט. הוא הכריז "שום כוח בעולם אינו יכול לעצור את הדיאלוג אשר ימשך בכל מקום ובכל זמן. אנו מוכנים לשלם את המחיר למאבק שלנו לשלום צודק ולדו-קיום בשלום בקרב שני העמים שלנו." צ'ארלי ביטון בחר את ההזדמנות להזכיר את האיומים שכוונו כלפי חברי המשלחות הפלסטינית וישראלית. זאב אבן, ראש החקירות הפליליות במחוז המרכז, זימן את ביטון, שאז טען לחסינות פרלמנטרית . עורך דינה של המשלחת, עמוס גבעון, טען שהחברים ישמרו על זכותם לא לענות על שאלות מהשירות החשאי. ב-1988, דורי ושלושה ישראלים אחרים נידונו לששה חודשי מאסר או עבודות שירות על פגישתם עם בכירי אש"ף ברומניה, ודורי קיבל את פרס קרייסקי לשלום בוינה.123 אייבי נתן, הבעלים של תחנת הרדיו הפיראטית "קול השלום" ובמקורו הוא מאיראן, נשלח לכלא על שנפגש עם בכירים של אש"ף ב-1986. כשאינו מביע חרטה, הוא טען שברגע שהוא יצא מן הכלא הוא ילך ויפגוש את עראפת.124

ועידת הספרדים – אש"ף השלישית:
טולדו 1989

"בעוד שהמימסד האשכנזי של ישראל מסרב לשאת ולתת עם אש"ף", טען אבו מאזין, "חשוב להתמודד באופן ישיר עם היהודים הספרדים המייצגים את הציבור של העם הישראלי. מאחר שהיהודים הספרדים הם הרוב בישראל, עניינים של שלום ומלחמה יהיו תלויים בהם. הם חלק אורגני מהתרבות שלנו, מהחברה הערבית האיסלאמית שלנו, חלק מן ההיסטוריה והזיכרון שלנו. אנחנו צריכים לחדש את הזיכרון שלנו ולהשתמש במימדים התרבותיים המשותפים שלנו במטרה להתגבר על ההווה ולתכנן את העתיד."
ועידת טולדו נערכה ב-3-6 ביולי 1989 ואורגנה על ידי המכון לשלום וללימודים בינלאומיים בספרד ועל ידי שתי קבוצות של יהודים מרוקאים שבסיסן בפריז: "פרספקטיבות יהודיות ערביות" ו"זהות ודיאלוג". הבחירה בטולדו היא בעלת משמעות גבוהה מאוד מאחר שהיא מסמלת את שיתוף הפעולה התרבותי והפוליטי בין היהודים הספרדים והמוסלמים בספרד לאורך הרבה דורות.
התמסיר היהודי שפורסם בסוף הדיונים מתאר "התרבות המשותפת של היהודים והערבים היא בסיס חשוב לעתיד העמים הישראלי והפלסטיני". ההודעה משבחת את המתינות של אש"ף וקוראת לממשלת ישראל "להגיב לאתגר השלום שמציע אש"ף ולהתחיל משא ומתן במטרה להשיג פתרון צודק ופשרני המבוסס על הגדרה עצמית ועל הקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל."
את המשלחת הפלסטינית הובילו מחמוד עבאס אבו-מאזן, והמשורר מחמוד דרוויש, שניהם חברי הוועד הפועל של אש"ף.
דרוויש ציין שהשלום חייב להתבסס על אינטרסים משותפים ומורשת תרבותית, והיהודים הספרדים יכולים יותר מאחרים לחיות עם הרעיון הזה מאחר שהוא אינו מוביל אותם אל הבלתי ידוע.
שלושים ושמונה ספרדים מישראל נוכחו. ביניהם היו לטיף דורי, מזכיר הועדה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני, הרב מרדכי מלכה, הרב משה סוויסה, פרופסור דוד צמח, ד"ר שמעון בלאס מאוניברסיטת תל-אביב, פרופסור שלמה אלבז מהאוניברסיטה העברית, השחקן יוסף שילוח, המשורר ארז ביטון ונעים גלעדי-חלאשי, מזכיר האירגון העולמי של יהודי ארצות האסלאם.
מעניין שרבים מהם העדיפו לפנות אל הועידה בערבית, שפת האם שלהם, במקום עברית או אנגלית. יהודים ספרדים החיים מחוץ לישראל היו גם כן נוכחים, ביניהם סראג' ברדוגו, ראש הקהילה היהודית במרוקו, סראג' איידא, סגן נשיא הארגון לזכויות האדם הטוניסאי, אמיאל אלקלאי, חוקר ומתרגם מארצות הברית, אלי ביידה, כלכלן סורי ונעים קאטאן, סופר עיראקי ויושב ראש האקדמיה המלכותית למדע בקנדה.
אינטלקטואלים פרוגרסיבים מארצות ערב היו נוכחים במספרים גדולים. חמאדי אלסייד, ראש הליגה הערבית בפריז, סופרים לופט אללה סוליימן, מחמוד חוסיין ובורחן גאליון בין רבים אחרים.
סראג' ברדוגו אמר שאם כי יהודים מרוקאים רבים בישראל מצביעים עבור הימין, בגלל סיבות חברתיות, "עמוק בתוך ליבם הם אינם נגד הערבים." הוא מגלה ש-30 אחוז מיהודי מרוקו לא היגרו לישראל אלא אל המערב ששם טוב להם יותר. לגבי היהודים במרוקו הוא הדגיש, "אנחנו עדות חיה של מבנה החיים אשר יתקיים במזרח התיכון לאחר השגת השלום."125

מרדכי וענונו – 1986:
מרוקאי באזיקים

הסיפור של מרדכי וענונו, הישראלי ממוצא מרוקאי שחשף אינפורמציה אודות תחנת הכוח הגרעינית הסודית של ישראל לסנדיי-טיימס, ניתן להסבר רק במסגרת האפליה הגזענית נגד הספרדים והסולידריות הספרדית עם המאבק של העם הפלסטיני. העיתונים הישראלים פירסמו מספר מאמרים מתועבים אודות אדם אמיץ זה במטרה להסוות את האמת.
מרדכי הוא בנו של סאלמאן וענונו שהיגר עם משפחתו ממרקש ב-1963 וחי באחת משכונות המצוקה הספרדיות בבאר שבע. וענונו למד בבית ספר יסודי ואחר כך הועבר לבית ספר תיכון דתי, לאחר מכן הוא נכנס למחלקת הגיאוגרפיה והפילוסופיה באוניברסיטת באר-שבע. אביו עדיין מוכר תשמישי קדושה בשוק בבאר-שבע.
בתקופת לימודיו באוניברסיטה הוא התיידד עם סטודנטים פלסטינים והחל להגן על זכויותיהם. בנובמבר 1985, לדוגמא, וענונו השתתף במיפגש על התרבות המזרח-תיכונית שנוכחו בו סטודנטים ערבים, ואשר הונף בו הדגל הפלסטיני וניתנו נאומים נהלבים. וענונו נתן נאום שבו הוא אמר "כל סטודנט ערבי צריך להמשיך להיאבק נגד הגזענות הציונית אשר מדכאה גם את הספרדים." הוא קרא לקמת מדינה פלסטינית. מ. ארציאלי, שפירסם את ההכרזה126 ציין שוענונו לא הוסיף "לצד ישראל" וגם לא "במקומה".
במהלך לימודיו, וענונו טען שהמימסד האשכנזי התייחס אל ילידי המקום באופן שבו הלבנים התייחסו לשחורים בדרום אפריקה ושהאשכנזים חסמו בפני הספרדים את כל אמצעי הקידום. הוא דרש להכפיל את מספר המעונות המוענקים לסטודנטים הערבים בקמפוס והוא היה במגע תמידי עם הרשימה הפרוגרסיבית של החזית הדמוקרטית.
לאחר שעבד בתכנית הגרעינית של ישראל, וענונו היה נחוש בדעתו שפרסום הסודות הגרעיניים של ישראל יציל את המזרח התיכון מהשמדה. יתכן גם ששירותי הביטחון ידעו על מהלכיו של וענונו ולא עשו מאומה, בתקווה שפירסום הסודות הגרעיניים של ישראל יטילו אימה על מדינות ערב. היום (1990) הצינוק בכלא והיחס המתועב שבהם הוא מוענש שניהם במטרה להרוס אותו באופן נפשי.
ביולי 1987 מרדכי וענונו שלח מכתב לחבר הכנסת, צ'ארלי ביטון, מבקש ממנו לדבר על הסכנות של נשק
גרעיני בישראל. הוא הדגיש שהוא לא מרגל וגם לא סוכן של אף אירגון ולא פעל מתוך מניעים כספיים, אלא בגלל שהוא רצה שהאזרח הממוצע ידע את האמת. וענונו התייחס לעובדה שהוא נחטף על ידי המוסד והשין בית שהם הפרו את החוק הבינלאומי והישראלי, שהוא עובר השפלה בכלא והיה טרף קל לעיתונות (כמו עיקול ופירסום היומן שלו). על כל פנים, בהתאם לוענונו, הוא עדיין היה חזק והאמין שהוא צודק באותה מידה כמו לפני חטיפתו. הוא ביקש עזרה לקבל את הזכויות האפשריות באופן חוקי לאסירים כי הוא היה בצינוק ולא הותר לו לקבל ביקורים מאף אחד מלבד האחים שלו וחברתו. לא ניתן לו להשתמש בטלפון, אפילו לעורך דינו. הוא הוסיף שהוא לא אסיר אלא שבוי של השין בית. וענונו האשים את שלטונות ישראל בהתנהגות מחפירה במלחמת לבנון ובשערוריות אחרות. הוא ביקש מביטון לבקר בכלא ו"לראות בעצמו כיצד מקפחים אותו מכל זכויותיו האנושיות בשם הביטחון." זו הדרך פירסם את המכתב הזה127 עם חלקים ממנו שהוסרו על ידי הצנזורה.
בתחילת אוגוסט 1987 הקרן לשלום של ברטראנד ראסל ערכה מסיבת עיתונאים בלונדון שבה מאיר וענונו תיאר כיצד המוסד חטף את אחיו. הסנדיי טיימס פירסם את הפרטים128 דומה שסוכנת מהמוסד בשם סינדי (מהגרת יהודייה אמריקאית נשואה לקצין צבאי ישראלי) פיתתה את וענונו לנסוע מלונדון אל דירתה של "אחותה" ברומא כאשר שם שני גברים הקיפו אותו בשעה שסינדי נתנה לו זריקה. הוא התעורר כפות בברזלים ועל אוניה לישראל. החטיפה התרחשה רק ימים ספורים לפני שהסנדיי טיימס פירסם את האינפורמציה של וענונו אודות הפצצה הגרעינית הישראלית.129 בכלא וענונו נאלץ "להודות" בפשיעתו ויצא בשביתת רעב של שלושים וחמישה ימים. הודיעו לו שהוא יועמד למשפט על בגידה ויכול לעמוד בפני עונש מוות. וענונו עתה דורש שבית המשפט יזכה אותו מידית כי הוא הועבר לישראל על ידי הפרת החוק הבינלאומי והאיטלקי. אחיו גילה פרטים מהמקרה אך האיום של 15 שנות מאסר הביאה אותו להחלטה לא לחזור לישראל.
בהופעותיו בבית המשפט, הכריחו את וענונו לחבוש קסדה כדי להסתיר את פניו ממצלמות מרוחקות. משפטו נערך בדלתיים סגורות ולא הותר לו לומר לבית המשפט עובדות מסויימות להגנתו. שני קציני ביטחון התמקמו לצידו, מוכנים לחסום את פיו אם הוא ינסה לא לציית. בסוף הוא הורשע, הוא נידון ל-18 שנות מאסר בכלא.
בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, היו אחרים שהורשעו בבגידה ובריגול אבל לא טיפלו בהם בברוטליות או נתנו להם גזרי דין ארוכים כאלה כי הם היו ממוצא אירופאי ואילו וענונו הוא "רק מרוקאי יהודי" השייך, בהתאם למטליות הציונית, ל"חברה הערבית-האיסלאמית הנחותה".
למעשה וענונו לא ריגל למדינה אחרת, כפי שעשו אשכנזים שהורשעו, אלא פירסם, במדינה "ידידותית", אינפורמציה שהייתה ידע שכיח בכול העולם.
אם כי המניע העיקרי של וענונו היה לסייע למטרת השלום, אין ספק שהוא הצטלק עמוקות והתמרמר על ידי הגזענות שהוא ומשפחתו היו חשופים אליה במשך שנים רבות.
כטכנאי גרעיני, אין ספק שהוא היה מודע לברית האסטרטגית בין ישראל לדרום אפריקה לכיוון האפשרות של שימוש בנשק גרעיני נגד "הגזע הנחות". זו היא האווירה החברתית והאידיאולוגית שבה וענונו ניסח את פעולתו האמיצה לשלום.
השאלה הקריטית ביותר היא: כיצד "שירות הביטחון היעיל ביותר בעולם" איפשר לאדם עם רעיונות פוליטיות כמו שלו לעבוד במשך תשע שנים על פרוייקט גרעיני, לאסוף מידע סודי, לצלם מתקנים גרעיניים ישראליים ולעזוב את הארץ (שיש לה אמצעי שליטה על היציאה נוקשים ביותר) עם כל המסמכים האלה?
סביר להניח ששירותי הביטחון הישראליים ידעו על מהלכיו והעלימו עין, בהנחה שהוא ילך לחוץ לארץ, יפרסם את החומר שלו ויבהיל את העולם הערבי. ישראל יודעת שבמוקדם או מאוחר מאזן הכוחות יעבור למהלך לטובת העולם האיסלאמי, כך שהאופציה הגרעינית שלה יכולה להוות גורם הרתעה.
אין טעם לבנות כוח הרתעה בלי לידע את הצד השני על קיומו. לוענונו לכאורה הותר לעשות את העבודה הזאת ולשלם מחיר כבד עבורה.
השאלה האחרונה חייבת להיות: האם הפצצות הגרעיניות הישראליות יכולות להרתיע מתקפה משולבת ערבית-איסלאמית? התשובה היא לא. מתקפה גרעינית על אחת משכנותיה יכולה להביא לתוצאות הרסניות לישראל: אפילו ללא פעולת תגמול, ישראל לא תוכל לשרוד את הנשורת של כלי הנשק שלה משימוש קרוב.
איך שלא יהיה, אמריקה, המשלמת של ישראל, לא תרשה את השימוש בכלי נשק גרעיני, לא מתוך אהבה לאיסלאם, אלא בגלל שהם יהרסו אספקות נפט חיוניים ובכך את הכלכלה המערבית. מכל מקום, מדינות ערב הגיבו בפיתוח נשק כימי וטילים ארוכי טווח.

החזית המזרחית

כוכבי שמש וסעדיה מרציאנו – שניהם פנתרים שחורים ותיקים, הקימו את האירגון החדש הזה לאות הזדהות עם העם הפלסטיני. ב-11 באוקטובר 1986 פלסטין אלת'אורה פירסם ראיון עם שני מנהיגים אלה.
השקפתו של שמש הייתה ש"החיים לימדו אותנו, כפי שעשו המאורעות והשלכותיהם, שאנחנו יכולים לצפות רק לעוני כל עוד ה"מלחמה" נשארה כלי נשק בידיהם של הבורגנים האשכנזים וכדי לחלק יותר לחם וחלב לילדים שלנו אנו זקוקים ל"שלום". לכן חזית משותפת עם העם הפלסטיני היתה בלתי נמנעת על מנת לשים קץ לבעיית האפליה.
"הקונספט של החזית המזרחית התעורר כאירגון אשר יפעל לשלום עם הפלסטינים כאקדמה למאבק לשיוויון בקרב כל הקהילות בישראל ולטהר אותה ממגפת הגזענות".
לגבי הסכנות של המלחמה, שמש ציין שמלחמת 1967 הוכיחה שישראל, ולא הערבים, הייתה התוקפן.
למרות הפעילויות של קבוצת הרב כהנא, שמש טען שרוב הספרדים המלומדים תומכים בתנועת השלום בישראל.

כיצד אתם נבדלים משלום עכשיו?

שמש: "ראשית, אנחנו באים מרקע תרבותי ספרדי ואנחנו מייצגים את הספרדים העניים. אנשי שלום עכשיו הם בני האינטלגנציה ויש להם שורשים במדינת ישראל המתחזה כמדינה מערבית ומחפשת את הגורמים המניעים של התרבות שלה במדינות מוצאם של האשכנזים. לכן אנחנו נאבקים בתוך ישראל לשיוויון וצדק חברתי.
"הרקע התרבותי שלנו הוא מזרח תיכוני. סוגיית השיוויון והיותנו מזרח תיכונים היא סוגייה חיונית עבורנו ואילו את תנועת שלום עכשיו זה לא מעסיק בכלל.
"אנו שונים משלום עכשיו בכך שיש לנו תוכנית. היכן התוכנית שלהם?
אנו מבינים ששלום עם הפלסטינים משמעו הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. שלום עכשיו אינה דורשת זאת, ולא שמענו שהם רואים זאת כבסיס לשלום למרות העובדה שחברים רבים משלום עכשיו תומכים בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אנחנו מאמינים שניתן לשרטט את גבולות המדינה הישראלית והפלסטינית רק על ידי הכרה משותפת ומשא ומתן. אנחנו מקבלים את הגבולות של לפני 1967, אבל שלום עכשיו לא נטלו עמדה בעניין זה."

תמיכה לאינתיפאדה הפלסטינית

יהודים ספרדים, יחד עם פרוגרסיבים אחרים, לקחו חלק בהפגנות המוניות רועשות בתמיכה להתקוממות של העם הפלסטיני. אחד מהם שסירב לשרת בצבא בשטחים הכבושים במהלך האינתיפאדה, שהתחילה בדצמבר 1987, היה מ. עמור, קצין ממוצא מרוקאי וחבר החזית המזרחית. הוא נשלח לכלא מגידו. החזית המזרחית יחד עם אירגוני יש גבול, די לכיבוש, ושנת 21 אירגנו הפגנה מול הכלא. יוסף שילוח, נציג מהחזית המזרחית אמר ש"מאיר עמור הוא גיבור מאחר שהוא קורא תיגר על שלטונות הכיבוש על ידי כך שהוא דוחה את אמצעי הדיכוי המופעלים נגד העם הפלסטיני, ואנו תומכים בו על כך." שילוח ציין שעמור סירב לעשות שירות צבאי מסיבה נוספת, והיא האפליה הגזענית שסבלו ממנה הספרדים בישראל."
המפגינים קראו, "רבין, רבין, כמה עצמות שברת היום? לא לירי, לא לבכי, לא לשירות הצבאי בגדה המערבית וברצועת עזה." עמיתיו של עמור במחלקה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב פירסמו עצומה בהארץ130 בתמיכה לסירובו.
בא בעת, ארז ביטון, המשורר ממוצא מרוקאי טען במיפגש עם סופרים פרוגרסיבים, "האינתיפאדה הפלסטינית הינה יתרון בכך שהיא מביאה את ישראל חזרה לעשתונותיה. האופציה הירדנית היא מתה… אנחנו לא יכולים לחיות כצלבנים או קולוניאליסטים. עלינו ללמוד שהפלסטינים הם חלק מהחיים שלנו."131
לאחר שהוא יצא מהכלא, עמור דיבר עם רחל סער, כתבת הארץ.132 הוא האשים את ה"יונים" האשכנזים על שהם התעלמו מהאפליה נגד הספרדים.
לילי גלילי דיווחה בהארץ את מילותיו של הנוער ברחובות דימונה. "ישראל המסכנה. מי יהיה שם להגן עליה בדור הבא? כל אנשיה הצעירים אלכוהוליסטים ומכורים לסמים. הם מעדיפים תפקידים לא-קרביים בצבא. יאסר ערפאת לא זקוק לאינתיפאדה שלו. הוא רק צריך לשבת חזק לעוד עשר שנים וישראל תהרוס את עצמה לבד."133
בתקופת מהלך מאבק הספרדים נגד הכיבוש, שני חיילים זכו בניצחון מוסרי גדול. אנג'לו עידן (ממוצא לוב) ורמי חסון (ממוצא ספרדי פלסטיני) ריצו מספר עונשי מאסר בכלא ב-1989 על סירובם לשרת בשטחים הערביים הכבושים. בסופו של דבר הפיקוד הצבאי שיחרר אותם.
חסון (בן 33) לאחר 140 יום בכלא אמר שהוא גם סירב לקבל כל פקודה בצבא ושרוב החיילים הספרדיים לא רצו לשמור על השטחים האלה. הוא טען שהיו להם זכרונות טובים מעיראק וממרוקו – ארצות מוצאם. אולם, לאחר חמש תקופות מאסר הוא שוב קיבל צו-גיוס באוקטובר 1989 אך סירב ללכת….
צ'ארלי ביטון, חבר כנסת, הלך למחנה הפליטים שאבורה, על יד רפיח, ששם נורו חמישה פלסטינים למוות והוטל סגר במשך 18 יום. הוא דרש שהחיילים המעורבים יועמדו לדין.134
תושבים ספרדים משכונות המצוקה התחילו לערוך מפגשים עם שכניהם הפלסטינים במטרה לעזור להם. בירושלים, פרופסור שלמה אלבז מיהר עם חבריו אל הכפר הערבי הסמוך כשהוא שמע יריות (שנורו על ידי משמר הגבול). נוכחותו היתרה מנעה אסון נוסף.135
אפילו הספרדים שהצטרפו אל המימסד הציוני נוטים להיות יותר מתונים מאשר עמיתיהם האשכנזים. כאשר נבון, לדוגמא, הפך להיות ראש הועדה לענייני חוץ וביטחון בכנסת ב-1983, הוא דרש שהשיחות יתנהלו עם הפלסטינים במקום עם ירדן והוא האמין בשלום המבוסס על נסיגתה של ישראל מהשטחים הכבושים.136 כאשר מנחם בגין סירב להרכיב ועדת חקירה כדי לבדוק את הטבח בסברה ושתילה, יצחק נבון הופיע בטלביזיה ודרש הקמת ועדה כזו. הוא התכוון להיתפטר מנשיאותו אם הממשלה תדחה את דרישתו. נבון גם התנגד לעיקרון התייהדות הגליל באומרו "עלינו לפתח את הגליל עבור כל תושביו."137 מרדכי בן-פורת ואהרון אוזן, אחד ממוצא עיראקי והשני מטוניס, דרשו את נסיגתה של ישראל מלבנון ללא תנאים מוקדמים.138 בעוד שיסודנות דתית אשכנזית חדשה משרתת כמרכבה ללאומנות קיצונית המקבלת את השראתה מספר יהושוע, תגובת הספרדים למתירנות האשכנזית מובילה לכיוון מסורתיות בלתי-ציונית. המרכבה למגמה זו היא התמיכה הגוברת בתנועה הספרדית הדתית החדשה, ש"ס. הרב יצחק פרץ, מנהיגה הנחשב "ימני ריאקציונר" דרש את השתתפות האירגון לשיחרור פלסטין בכנס הבינלאומי המתוכנן, והתייחס להרמוניה והיחסים הטובים שהיו קיימים בין יהודים ומוסלמים במהלך ההיסטוריה המשותפת שלהם, בניגוד לסיבלם של היהודים האשכנזים באירופה.139
הרב עובדיה יוסף, הנחשב למנהיג הרוחני הראשי של הספרדים בישראל ושל ש"ס ואשר השקפותיו היוניות ידועות מזה זמן רב, הוזמן לקהיר ביולי 1989 על ידי הנשיא המצרי. בשיחתם, הרב יוסף תמך בנסיגה מחלקים של השטחים הכבושים אם ניתן היה לערוב לישראל שלום בטוח ובר-קיימא.
הביקור בקהיר עורר זעם בימין הישראלי, אך דיווחים שהרב יוסף יפסוק הלכה דתית רשמית לאורך אותן שורות גרמו כמעט לבהלה.
הימין פחד שלהצהרה על ידי הרב יוסף שחוק הדת היהודית מחייב את ישראל לוותר על שטחים אם הדבר יביא למניעת שפיכת דמים יכלה להיות השפעה חזקה רצינית על דעת הקהל.
הרב יוסף היה אמור למסור פסיקת הלכה בנושא בפגישה דתית בירושלים באוגוסט 1989. אולם, ראש הממשלה, יצחק שמיר, ופוליטיקאים ימנים מובילים אחרים כפי שנמסר לחצו עליו לא לדבר באופן רשמי על הנושא מתוך חשש שהנושא יזמין לחץ פוליטי ואפילו שפיכות דמים.140
למעשה הרב כבר קבע ב-1980 ש"הדם יותר חשוב מהאדמה", ולאחר מכן הוא הוסר מתפקידו כרב הראשי הספרדי. באפריל 1990 מפלגה זאת החליטה לתמוך בעבודה כדי להרכיב ממשלת שלום, אך חולשתה הכלכלית איפשרה לבוס האשכנזי, הרב שך, לקרוא וטו על המהלך, בדרישה לתמיכה לליכוד (חדשות, 27 באפריל).

תנועת הספרדים בחוץ לארץ

מאז שהופיעו הפנתרים השחורים ברחובות ירושלים, ספרדים פרוגרסיבים פעלו במערב, בניסיון להגביר את מודעות דעת הקהל העולמית והיהודית, במיוחד בקרב מאות אלפי היהודים שהיגרו מארצות ערב ומישראל אל המערב.
חברי תנועה זו לוקחים חלק פעיל במיפגשים פרו-פלסטינים והפגנות וכן גם בכתיבת מכתבים ומאמרים לעיתונים מערביים ופלסטיניים על האפליה נגד הפלסטינים ונגד הספרדים.
בין האירגונים הללו נמצאים אירגון הספרדים העולמי שהמטה שלו מוצב בניו-יורק, אירגון הספרדים למען שלום ישראלי-פלסטיני שהמטה שלו בפריז, ו"הועדה הבינלאומית נגד דיכוי היהודים הספרדים בישראל" שהמטה שלה נמצא בלונדון.
אירגונים ספרדים במערב נתקלו בקשיים גדולים רבים מהסיבות הבאות:
1. תמיכה מערבית, ובעיקר אמריקאית בישראל כמדיניות עקרונית על אף השיקולים המוסריים. וזאת בשל כך שישראל מהווה מוצב-חוץ צבאי מערבי נגד הגוש הסוציאליסטי והעם המזרח-תיכוני.
2. היכולת של אירגון הציונות העולמי, הקונסוליות הישראליות וסוכנויות המוסד לחדור לתוך המדיה המערבית, כמו הרדיו, הטלביזיה והעיתונות, ולמפלגות פוליטיות וגם לאירגונים פילנטרופיים ואירגונים מקצועיים וארגוני סטודנטים, במטרה להגן על ישראל על ידי העלמת עדויות על האמת.
3. יכולתה של ממשלת ישראל להפעיל השלטה מוחלטת על החיים הדתיים, הפוליטיים והחברתיים של היהודים החיים במערב, כולל הספרדים שהיגרו מהמזרח התיכון הדבר מתבצע דרך בתי הכנסת, העיתונות הציונית ואירגון הציונות העולמי.
אירגון הציונות העולמי ניצל את בתי הכנסת כדי לאסוף תרומות עבור ישראל ולהפצת תעמולה ציונית. כל התרומות נמסרות לידי אירגון הציונות, אשר אינו משלם מיסים עליהם לממשלת בריטניה, מאחר שלמראית עין הוא אירגון "צדקה" בעוד שכל ישראלי יודע שבכספים הללו משתמשים להקמת התיישבויות בשטחים הכבושים ולרכישת חומרי לחימה, ישירות או בעקיפין.
שאלתי עיתונאי מנוסה מדוע העיתונות לא פירסמה חומר על הדיכוי של הספרדים בישראל. הוא השיב, "אני מפחד. הציונים יאשימו אותי באנטישמיות." אם עיתון מפרסם ידיעה אשר ישראל רוצה להכחיש, מיד שולחים לעורך כמות רבה של מכתבים.
כאשר הבי.בי.סי. משדר ידיעה בחדשות שאינה אוהדת לישראל, הוא מקבל מספר רב של מכתבי תלונות. ישנם יותר מוסלמים מאשר יהודים בבריטניה, אך הם אינם מאורגנים באותה מידה, ואינם יכולים לתאם בין גורמים רבים בטלפונים ובמכתבים..
4. המשאבים הפיננסיים המסיביים שברשותו של הלובי הפרו-ישראלי בחוץ לארץ יכולים לקנות צבא של עיתונאים, פוליטיקאים, חברי איגודים מקצועיים ומפלגות.
5. האומות המאוחדות אינן מתעסקות עם אירגונים שאינם מייצגים מדינות חברות.
6. כמה מן המדינות הערביות אינן מגלות עניין באפליה נגד הספרדים בישראל ואינן מודעות למשמעויות של הקונפליקט הפנימי הזה.
7. הלחץ של ישראל (דרך אמריקה והממשלות הערביות) על אש"ף להפסיק כל שיתוף פעולה עם אירגונים ספרדיים.
8. השקרים המופצים על ידי השמאל הקיצוני האשכנזי נגד הספרדים בקרב הפלסטינים במגמה למנוע מהם להתאחד במאבק. האכזרי ביותר מהשקרים הללו הוא שהספרדים הם נגד הערבים. אנחנו מאמינים ששירות הביון הישראלי הוא מקור הדיבה הזאת.

החשוב ביותר מכל הגורמים הללו היא התמיכה המערבית, ובמיוחד האמריקאית, בישראל. הכוחות המערביים ישנו את המדיניות הזאת כשהם יבינו שהיא איננה משרתת את האינטרסים הלאומיים שלהם. איבחון זה אין משמעותו שאנחנו צריכים לשבת ולחכות.
למרות החשיבות של הפעילות הפוליטית במערב, המאבק הקריטי יתרחש, לא בלונדון, ניו-יורק או פריז, אלא במזרח-התיכון – בשכם, נצרת ירושלים והחוגורות השחורות, בעיירות הפיתוח והמושבים הספרדים.
זה יקרה כאשר הערבים יכירו בשורשיו של הסיכסוך במזרח-התיכון. זו איננה מלחמת דת, בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, אלא מאבק נגד הקולוניאליזם בין מתיישבים זרים ובין ילידי המקום, שהם הנוצרים, המוסלמים והיהודים הספרדים.
הגישה הקשוחה של המנהיגים הציונים המזרח-אירופאיים לעוול האמיתי ולחיי אדם דומה שהיא מיובאת מארצות מוצאם; והקריסה שאנחנו חוזים בחלק זה של העולם סביר שתחזור על עצמה בישראל עם תוצאות הרבה יותר קטסטרופיות.

הערות
1. זו הדרך, 13 בספטמבר 1989.
2. הארץ, 26 באפריל 1949.
3. הארץ, 9 במאי 1949.
4. פרוטוקול הסוכנות היהודית, 7 במרץ 1949, ו-29 באפריל 1949.
5. פרוטוקול הכנסת, כרך 3, 618, 24 בינואר 1949.
6. ראה הפער החינוכי והתרבותי, הדים, אוקטובר 1978.
7. במערכה, מס' 25, יולי 1963.
8. הודר, איסראקה, 1973, 18.
9. וולפסון, נביאים בבל, 267.
10. הודר, איסראקה, 1973. אפילו עכשיו (1990) מכריחים ספרדים ופלסטינים עניים לשלם מיסים כבדים יותר כדי לממן את הנהירה החדשה של יהודים סובייטים!
11. הארץ, 22 במרץ 1971.
12. הודר, יסראקה, 17 ו-18, ו-וולפסון, נביאים בבבל.
13. הפנתרים השחורים, 9 בנובמבר 1072.
14. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 169, וראה נספח V.
15.13 באפריל 1971.
16. מעריב, 8 ביוני 1971.
17. הארץ, יוני 1971 ו-איסראקה, ינואר 1973.
18. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 188.
19.ראה שם.
20. מורדכי סומאן, זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 181.
21. ראה ישראל והפלסטינים, איתקה, 1975, וכן איסראקה, ינואר 1973.
22. רפאל שפירא, חמסין, מס' 5, 24.
23. איסראלפט, 20 בנובמבר 1972.
24. ישראלפט, 20 בנובמבר 1972.
25. ידיעות אחרונות, 28 במאי 1971.
26. "הדו"ח והפער החברתי", עוזי בזימן, הארץ, 18 במאי 1973.
27. שבט ועם, 1978.
28. 26 במרץ 1986.
29. כותרת ראשית, 27 ביולי 1988.
30. מספר 41, 1971.
31. איסראקה, ינואר 1973.
32. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 95.
33. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 33.
34. ראה שם, 35.
35. סבירסקי 1981.
36. זו הדרך, 3 בפברואר 1982.
37. כוכבי תעשיית הקולנוע והמוסיקה הערבית בשנות החמישים והשישים.
38. במקור פורסם ב-ליקע, כתב העת של המרכז היהודי-ערבי של ההסתדרות ב-3 ביולי 1986.
39. סבירסקי, 1981.
40. על המשמר, (חותם), 4 ביולי 1986 ו-11 ביולי 1986, ו-זו הדרך, 30 ביולי 1986.
41. הארץ, 5 ביוני 1987.
42. שם.
43. הטיימס, 17 ביוני 1980.
44. הארץ, 27 ביוני 1980.
45. זו הדרך, 16 ביולי 1980.
46. שם.
47. הרלד-טריביון, 31 בדצמבר 1982 ו-זו הדרך, 29 בדצמבר 1982.
48. הארץ, 4 בינואר 1984.
49. הארץ, 5 דצמבר 1980.
50. זו הדרך, 10 בדצמבר 1980.
51. זו הדרך, 17 בדצמבר 1980.
52. הארץ, 9 בינואר 1981.
53. מונח מזלזל הלועג לצליל של הערבית.
54. 28 בספטמבר 1981.
55. זו הדרך, 24 בפברואר 1982.
56. מוסף הארץ, 26 בפברואר 1982.
57. הארץ, 4 בספטמבר 1981.
58. זו הדרך, 19 בפברואר 1986.
59. זו הדרך, 16 באפריל 1987.
60. עמוד 26 בספרו.
61. הארץ, 9 בינואר 1987.
62. עמוד 20 בספרו.
63. עמוד 26.
64. עמודים 20, 21.
65. עמודים 227 ו-228.
66. עמוד 9.
67. עמוד 17.
68. עמוד 18.
69. עמוד 27.
70. עמוד 223.
71. עמוד 242.
72. עמוד 248.
73. עמוד 296.
74. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 89.
75. שם.
76. נעים גלעדי-חלאשי, עלון הפנתרים השחורים.
77. המימד הטריטוריאלי הכי גדול של ממלכת ישראל התנכית.
78. הארץ, 20 במאי 1986.
79. זמנים מודרניים, 88.
80. ראה גם ראיון עם צ'ארלי ביטון, פלסטין אלת'אורה, 17 בינואר 1978.
81. 30 בנובמבר 1979.
82. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, פואד ג'אדיד.
83. מצפן, ינואר 1973.
84. סבירסקי, 1981, 296.
85. הארץ, 6 בפברואר 1981.
86. העיתונות הישראלית, 22 בספטמבר 1986.
87. עלון הפנתרים השחורים, 9 בנובמבר 1972.
88. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 96.
89. זו הדרך, 26 בנובמבר 1980.
90. 17 באפריל 1981.
91. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 182.
92. שם.
93. שם, 186.
94. הארץ, 11 בספטמבר 1981.
95.הארץ, 18 בספטמבר 1981.
96. הארץ, 24 בדצמבר 1981.
97. 25 ביוני 1982.
98. זו הדרך, 28 ביולי 1982.
99. מבט חדש, מרץ 1983.
100. ראשי תיבות ל"שיפור חיי הקהילה".
101. הארץ, 26 בספטמבר 1982.
102. הארץ, 23 בספטמבר 1983.
103. הארץ, 17 ביוני 1983.
104.זו הדרך, 16 בינואר 1985.
105. הארץ, 15 במרץ 1985.
106. זו הדרך, 18 בדצמבר 1985.
107. מבט חדש, מאי 1983.
108. מוסף הארץ, 29 ביולי 1983.
109. עמודים 349-354 בספרו.
110. מוסף הארץ, 9 בינואר1981.
111. זו הדרך, 29 בינואר 1986.
112. על-עאודה, 30 בינואר 1986.
113. Direct Line, מאי 1986.
114. על המשמר, 27 בפברואר 1986.
115. אל-מירסאד, 27 באוגוסט 1986.
116. חרוזי הפתיחה של הפיוט "הרצון לחיות" מאוסף שירי החיים.
117. אל-מירסאד, 7 בינואר 1987.
118. זו הדרך, 10 ביוני 1987.
119. הארץ, 12 ביוני 1987.
120. פלסטין אלת'אורה, 20 ביוני 1987.
121. ראה שם.
122. הארץ, 19 ביוני 1987.
123. הג'רוזלם פוסט, 5 ביולי 1988
124. Middle East international, 20 באוקטובר 1989.
125. פלסטין אלת'אורה, 16 ביולי 1989, כל אל-ערב, 12 ביולי 1989, זו הדרך, 12 ביולי 1989, העולם הזה, 12 ביולי 1989.
126. הארץ, 7 בנובמבר 1986.
127. 22 ביולי 1987.
128. 9 באוגוסט 1987.
130. 17 בפברואר 1988.
131. זו הדרך, 24 בפברואר 1988.
132. 1 באפריל 1988.
133. הארץ, 1 באפריל 1988.
134. זו הדרך, 12 באפריל 1989 ו-31 במאי 1989.
135. פלסטין אלת'אורה, 21 במאי 1989.
136. יואל מרקוס, הארץ, 4 בפברואר 1983.
137. הגרדיאן, 3 במאי 1983, 19.
138. הטיימס, 22 באפריל 1983.
139. חדשות, 8 במאי 1987.
140. הגרדיאן, 15 באוגוסט 1989.

מודעות פרסומת

תגים:

תגובה אחת to “מחלוקת בציון פרק עשירי ההתנגדות הספרדית”

  1. מוני יקים אנטיציוני Says:

    אחד הקבצים היותר קורקטיים בנושא המדובר
    יחד עם תיקונים ועידכונים לטעויות סופר ואחרות זה יכול לשמש בסיס למאבק בשכתוב
    ההיסטוריה המתבצע בתקשורת ובמערכת החינוך שכל מטרתם העלמת פרק זה מידיעת הציבור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: