מחלוקת בציון פרק חמ ישי

קליטה או ניחשול?
פרק זה עוסק בקליטתם של המהגרים בישראל, אם כי "קליטה" היא מילה אדיבה מידי כדי לתאר את מה שאנחנו מאמינים שקרה למעשה. "השמדה" משקפת יותר טוב את מה שלמעשה קרה במחנות הציונים שהוקמו למהגרים והיכן שהם איבדו את זכויותיהם האנושיות. הפיכת הספרדים למעמד של פועלים החלה במחנות המעבר שבחוץ לארץ, כפי שהזכרנו בפרק הקודם. ואחר כך היא המשיכה ב"מחנות העולים" וב"מחנות המעבר" בתוך ישראל, ואחר כך ביעדיהם הסופי שהיו או עיירת פיתוח, ה"קואופרטיבים" או "החגורה השחורה" של הערים הגדולות.

מחנות העולים
ווידד סיפרה לי על הגירתה מבגדאד. "היינו לבושים בבגדי השבת שלנו.כשהמטוס נחת חשבנו שישראל תקבל את פנינו בלבביות. אבל, השם ישמור, כמה טעינו! כאשר המטוס נחת בשדה התעופה בלוד, התקרב אלינו אחד העובדים וריסס את כולנו בכל מקום בדי.די.טי., כאילו שורצים כינים. איזה סוג קבלת פנים זאת הייתה? הרגשנו שהם יורקים לנו בפנים. כאשר יצאנו מהמטוס, כנוהגים עדר הם הובילו אותנו אל תוך רכבת שהייתה כל כך דחוסה שדרכנו אחד על השני והבגדים היפים שלנו התלכלכו. בעלי בכה וגם אני. אחר כך הילדים התחילו לבכות התייפחנו מבכי עד השמיים עד שהוטל ענן על הרכבת. כי בגלל שזאת הייתה רכבת עם קרון משא לא היה אור וחשמל, אך ככל שהיא דהרה אנחנו חשבנו על רכבות המוות שלקחו את יהודי אירופה למחנות הנאצים. לבסוף הגענו למחנה "שער העלייה" ונכללנו עם משפחות אחרות. לאחר מכם הם רשמו את השמות שלנו ו"נתנו" שמות עבריים חדשים. "סעיד" הפך להיות "חיים", "סועד" הפכה ל"תמר" ולי שינו את השם ל"אהובה" וכך הלאה. אחר כך היינו צריכים לעמוד בתור ארוך מאוד לאוכל, כאילו היינו קבצנים. לא היה לנו כל מושג מה יהיה איתנו." היא הביטה לעברי בעיניים דומעות ושאלה "האם זאת ישראל שסיפרו לנו עליה?"
"מחנה שער העלייה היה מרכז מעצר של הצבא הבריטי לפני שהוא הפך מחנה למהגרים. רשויות הביטחון הישראלים תגברו את אבטחת המחנה על ידי הכפלת גובה גדר התיל מסביבו והתקינו חיבור טלפוני ישיר למשטרת ישראל בנמל חיפה. היה שם כוח משטרתי של שישים שוטרים, ארבעה סמלים וקצין לפקח על המהגרים, ששוכנו באוהלים או במכלאות עם גגונים מפח, שקודם היו מחסני תחמושת עם אדמה ללא מרצפת. בעת ששוטטתי בין האוהלים האלה ארב לי קשיש עיראקי. "יש לי רק שאלה אחת," הוא אמר. "האם אנחנו מהגרים או שבויי מלחמה?" לשוני דבקה בחכי ולא יכולתי לענות. הקשיש ירק על הרצפה וקילל את ישראל וכל דבר הקשור לישראל. הבחנתי גם שתנאי התברואה במחנה היו מיושנים מאוד. השירותים היו מוצפים, כמעט ולא הייתה הפרדה בין המינים ועקב מחסור במתקני רחצה האנשים התחילו להדיף ריח."
המהגרים נלקחו ממחנה "השער של העלייה" הזה למחנות אחרים בהם הסדרי המחייה לא היו שונים. ב-1948 היו 90,000 מהגרים, דהיינו שליש מסך הכל, במחנות. לעומת זאת, למהגרים האשכנזים העניקו את בתיהם הנוחים של הפלסטינים שגורשו. יהודה בורגינסקי, בכיר במשרד הקליטה, התריע שאספקת המזון אוזלת, ועשרה אחוז מתושבי המחנה יסבלו רעב.1 בעקבות חודש תושבי המחנה קיבלו לחם וחלב עבור ילדיהם בלבד, ומנות הירקות הקצובות הופחתו בשני שליש. המהגרים במחנה פרדס חנה ארגנו הפגנת זעם.2 תנאי התברואה ביחד עם מחסור ברופאים, תרופות ואוכל, גרמו להתדרדרות בבריאותם של המהגרים, התפשטות מחלות מידבקות ועלייה בקצב התמותה. ד"ר משה סנה, חבר כנסת ממפ"ם, דיווח שמתוך 370 הילדים במחנה רעננה 200 היו חולים, ושבית החולים מסכים לקבל רק 25 אחוז מהמקרים שהרופאים המקומיים שולחים.3 יעקב גיל, חבר כנסת, דיווח שהוא ראה מחנות חדשים עם מאות משפחות מהגרים שבהם לא היה רופא קבוע או מרפאה נאותה.4 הוא גם ראה מאות אנשים עם מחלות מידבקות שעדיין גרו בקרב משפחותיהם, היות ובית החולים לא מוכן היה לקבל אותם. בכפר ברנדיס, על ידי חדרה, הוא ראה ילד עם שחפת יושן במיטה שהשתמשו בה שתי משפחות נוספות.5 צבי חרמון, בכיר במשרד הקליטה, אמר "התנאים במחנות המהגרים הם בלתי נסבלים. לא תהייה זו הגזמה לומר שהתנאים היו יותר טובים במחנות הנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה."6
בספטמבר 1949 רות קליגר, בכירה במוסד לעלייה, כתבה בדו"ח שלה. "במחנות יהודים רודים ביהודים אחרים. עושה רושם שהם לא למדו דבר מן הטרגדיה של העבר."7 היא הוסיפה "למהגרים אלה יש תחושה של אזרחים ממדרגה שנייה."חינוך לא היה שם לחלוטין במחנות. לא היו בתי ספר וגם פעילויות עבור הילדים לא היו ומרבית המבוגרים היו מחוסרי עבודה. עלינו להזכיר שהאדם האחראי ישירות לתנאים הללו, גיורא יוספטל, היה יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית לפני המלחמה ואז הוא הפך להיות מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. תיקים במשרד ראש הממשלה כללו מספר דיווחים על הקשיים שנתקלים בהם המהגרים. בארכיונים המרכזיים של הציונות ישנן דו"חות על שחיתות בחלוקת האוכל.8 יהודה בורגינסקי אמר לחברי מועצת הפועל של הציונות "לא הכנו להם לא מחנות ולא הסדרי מחייה. מה עלי לעשות עכשיו? אני בונה מכלאות עם גדר תיל ושומר אותם שם כמו חיות במצב של אשליה אופטית."9 אפילו בן גוריון הקשוח הכריז כאשר הוא ביקר את הילדים התימנים בתל השומר "זהו הדבר הגרוע ביותר שראיתי בחיי." בנאומו בכנסת הוא הוסיף שהילדים הללו "נראו יותר כמו שלדים מאשר יצורים חיים…הם היו חלשים מדי אפילו לבכות, ואחדים מהם היו חלשים מדי להיות מסוגלים לבלוע אוכל."10
באפריל 1949 מזכיר המפלגה השולטת מפא"י (העבודה) הכריז "הביורוקרטיה היא כמעט פלילית" בקשר לקליטת המהגרים. יוספטל הודיע למפלגתו שהמחנות שהיו תחת פיקוחו היו אמורים לקלוט 40,000 מהגרים, אבל הם למעשה החזיקו בין 50,000 ו-60,000, מחציתם היו גרים באוהלים. פינחס לבון, מזכיר ההסתדרות, ציפה ל"פיצוץ גדול". בן גוריון, ראש הממשלה ומנהיג המפלגה, התנגד לתזה הזאת,ואמר שהמדינה מפנקת את המהגרים. "אינני יכול לקבל את הפינוק הזה…אנשים אלה יכולים בהחלט לגור באוהלים במשך מספר שנים. מי שלא רוצה לגור באחד לא צריך לבוא לפה."11 שנה לאחר מכן, הלכתי למחנה סאקייה לבקר את הקרובים שלי. המחנה היה מורכב אוהלים הצפופים יחד. בן גוריון נתן שם נאום שבו הוא ציין "משה החזיק אתכם באוהלים במשך ארבעים שנה במדבר סיני. אני אחזיק אתכם באוהלים רק מספר שנים מעטות."
גולדה מאיר הייתה אחראית לבניית מגורי העולים בתפקידה כשרת העבודה. היא קודם נתנה הוראה לבנות צריפים מפח או עץ ואחר כך ממלט. הצריף היה לא יותר מאשר חדר בודד והוא נבנה על ידי מכונה עם צינורות אופקיים, שכינויה היה "התותח של גולדה". 27,000 צריפים כאלה נבנו ב-1948, שמהם 18,000 נבנו מעץ והיו אמורים לשכן את אלה שגרו באוהלים.12 חרמון, הבכיר שהיה אחראי על הקליטה, אמר ב-29 במרץ 1949, בישיבה של מועצת הפועל של הציונות, "אנחנו נעים לקראת הצבת משכני עוני וצפיפות יתר ממושכת." זה בדיוק מה שקרה לגבי המחנות הללו, עיירות הפיתוח וה"קואופרטיבים". כולם הפכו לאזורי משכנות עוני בדיוק כמו "החגורה השחורה" בערים הגדולות. עיתונאית אמריקאית, רות גרובר, כתבה לבן גוריון "האדישות של הציבור מדהימה. החברה הציונית לחמה לאורך המנדט הבריטי על הזכות להגר וזכתה בה, אולם עתה אף איש אינו נותן את תשומת ליבו לתושבי המחנה, והמעטים שלהם תחושת אשמה אומרים: גם לנו היה קשה כשבאנו לראשונה, אז שהם יסבלו גם כן."13 הרשויות הצבאיות, שגייסו מייד את המהגרים הצעירים ושלחו אותם לחזית, סירבו לתת מחסה לקשישים ולצעירים במהלך השיטפונות החמורים בלוד. יהודה בורגינסקי דרש שהצבא יעביר את שדה התעופה שבכפר סירקין לרשותו של משרד הקליטה. הצבא סירב, אבל כן הציע את מחנה תל-נוף שהיה על יד מחנה צנחנים ואשר הודיע לבורגינסקי שהם ישתלו מוקשים כדי למנוע מתושבי-האוהלים לגור על ידם.14 קיבוץ משגב עם סירב לתת מחסה למהגרים שהוברחו פנימה מלבנון והם נאלצו להמשיך ברגל שעתיים נוספות. כשהם הגיעו לקיבוץ מנרה נאמר להם שאם הם לא ישלמו על התחזוקה שלהם הקיבוץ לא יקבל מהגרים יותר בעתיד.15
נעים סיפר "האופן שבו התייחסו הציונים לספרדים שאותם הם הבריחו איננו חדש. אני זוכר איך הם התייחסו אלי ואל חברי העיראקים בתחילת מלחמת העולם השנייה. סוכני הציונות הבריחו אותנו לבירות, ואחר כך הם שלחו אותנו למטה לכיוון הגבול של פלסטינה עם מדריך דרך לבנוני – מוסלמי ככל שאני יכול לזכור. הרכב נעצר באזור הררי והתחלנו ללכת ברגל בעקבות המדריך במשך מספר שעות. כשגשם זלעפות התחיל לרדת המדריך אמר "תמשיכו הלאה לכיוון האור הזה –זה הקיבוץ." אחר כך הוא עזב אותנו וחזר לבירות. הלכנו ברגל במשך כל הלילה בתוך אזורים נרחבים של גשם וקור צורב. האור היה רחוק מאוד לחלוטין. עד שהגענו לקיבוץ הבגדים שלנו היו רווים במים ומטונפים. אחדים מאיתנו איבדנו את נעלינו בבוץ. השומר לקח אותנו לחדר האוכל והם נתנו לנו ספלים של תה ולחם עם מרגרינה. אחרי כן הם לקחו אותנו לספרייה והושיבו אותנו שם למרות שרעדנו מקור והבגדים שלנו היו עדיין רטובים. בבוקר הם לקחו אותנו לעליית שחת ושם ישנו כאילו היינו בהמות. היה זה לקח שופך אור בהכנסת אורחים אשכנזית. זה היה קיבוץ כפר גלעדי. לאחר מכן הפרידו אותנו ואותי שלחו לקיבוץ חולתה על יד החולה. שם הם תחבו אותי לתוך צריף עץ קטן, שורץ כינים ופשפשים, ששכן בדיוק על קצה היישוב ואשר היה במיוחד עבור הספרדים. הוא היה בדיוק כמו רפת. למרות שהייתי נער צנום וחיוור, הכריחו אותי לעשות עבודה פיסית מהבוקר עד הלילה. בלילה אחד מחברי הקיבוץ היה מלמד אותי חצי שעה עברית. העבודה הייתה מאומצת מאוד. חשבתי שהגב שלי עומד להישבר מהכאב והעייפות. על ראש חבורת העובדים עמדה בחורה גרמנייה בשם גרדה שהוסיפה לצעוק עלי ואשר השפילה אותי לאורך כל היום. לא ידעתי מדוע, הואיל ובזמנו עשיתי את מיטב יכולתי, אבל גרדה הייתה עדיין רודה בי במשך כל היום והחלומות שלי היו מעיקים עלי במשך כל הלילה. נוספת לכך העובדה שכל הזמן נתקפתי על ידי פשפשים וכינים שבתוך הצריף. בשנתי הייתי רואה את אבי מחפש אחרי בהרים ובעמקים, עם שנאה בעיניו בגלל שהציונים לקחו אותי ללא ידיעתם של הורי. היטלר רדה בגרדה, אחרי כן גרדה באה לפלסטינה, ועכשיו גרדה רודה בי! בסוף ברחתי מירקות וחקלאות, ומגרדה… כבר לא היה איכפת לי מכלום. התחלתי לרוץ לכיוון ההרים, בוכה תוך כדי ריצה הרחק מן הישוב. לפתע נתקלתי במוסא, שהיה שחום עור, היו לו עיניים שחורות נוצצות ודיבר ערבית. הוא ומוסא השני, הסנדלר, היו חברי הקיבוץ הספרדים היחידים בקיבוץ. מוסא הראשון היה יהודי נתין פלסטין, אני מאמין ממוצא תימני, והשני היה מסוריה. הוא שאל אותי, "מה קרה, נעים? למה אתה בוכה?" כשסיפרתי לו על הדרך שגרדה מתייחסת אלי הוא כעס ונזף בה קשות. "הישאר איתי," הוא אמר, "ואנחנו נעבוד יחד עם המריצה הזאת." מוסא זה היה האדם הראשון בקהילה הציונית שהתייחס אלי בצורה אנושית. לעיתים קרובות הייתי הולך לסדנא של מוסא הסנדלר מדמשק, והייתי חש תענוג בל יתואר כשדיברנו בערבית. עכשיו אני יודע את הסיבה – היא לשון הדיבור, השפה של הורי ושל הסבים והסבתות שלי. לא יכולתי להבין מדוע גרדה התייחסה אלי באופן שהיא עשתה עד שהתרחש אירוע שהבהיר לי את העמדה שלי בחברה האשכנזית. בקיבוץ חולתה היה שם חבר בשם ישראל, עד כמה שאני יכול לזכור, אולם האנשים בקיבוץ נהגו לקרוא לו "סטאלין". לא ידעתי מדוע. סטאלין זה ניצל קבוצה של דייגים ערבים באגם חולה. יום אחד אני רואה אותו עומד על גדות האגם עם הפועלים הערביים שלו. הוא צעק עליהם וקילל אותם, אחרי זה הוא תפס את אחד מהם בכוח והתחיל להכות אותו ולבעוט בו בפראות. הערבי לא הגן על עצמו. חבריו נותרו בשקט ולא זזו. הייתי מופתע מאוד, מפני שמעולם בכל חיי לא ראיתי יהודי מתייחס כך לערבי. מכאן היה יהודי גרמני או פולני, זר, מכה בן אדם, שבמקרה היה יליד ערבי. ומכן הייתה גרדה גם, שהתייחסה אלי בנוקשות. מרגע זה והלאה הייתי מודע לעמדתי המושפלת וגם לעמדתם של אחי הפלסטינים הערבים. לא הייתי מופתע כשהביאו את אבי ואת משפחתי לפה בתחילת שנות החמישים ודחסו אותם לתוך המחנות בתחילה לפרדס חנה אחרי זה לסאקייה ואחר כך לפתח תקווה שם אבי נפטר לאחר שהוא שרד במשך עשר שנים בצריף מעץ כאשר רופא המחנה סירב לבוא לטפל בו. הרופא אמר לאימי "שהוא יבוא אלי לראות אותי", אבל אבי היה חולה מדי כדי ללכת ברגל. הוא נותר במיטתו עד שהוא נפטר כמה שבועות לאחר מכן. ורק אז לקחו אותו לבית חולים אבו-כביר כדי לקבוע את סיבת המוות. אימי אמרה "זה מה שהנאצים עשו להם.""זה כל מה שנעים יכל לומר.
על אף התנאים הטרגיים במחנות הללו, בן גוריון, ראש הממשלה ומנהיג מפלגת מפ"י (העבודה), התרעם על כל פת לחם שהספרדים אכלו. בועידת המושבים השמינית, המנהיג אמר " 100,000 יהודים חיים במחנות העולים ואת המזון שהם אוכלים מספקים להם מתוך חסד."16 רק כמה שבועות לאחר מכן בן גוריון דרש לארגן את המהגרים לתוך "גדודי עבודה" משהו בדומה לשורות צבאיות או צבאיות-למחצה ולשמש כעובדי כפייה בבנייה וסלילת כבישים, לטובת הציבור, ללא תשלום מיוחד. בן גוריון חשב שקבוצות עבודה אלה צריכות לכלול גברים בגילאים בין 18 ל-45 שיקבלו לפי מידת הצורך עבור עצמם ומשפחתם ונוסף לכך אותו סכום כסף כמגויס לצבא. הוקמה ועדה כדי לבחון את ההצעה. חבריה כללו את יהודה אלמוג, חיים גבעתי, הילל דן, גרשון זק, גיורא יוספטל ושלום הכהן. הועדה המליצה להקים את המחנה הראשון עבור 3,000 מהגרים מגויסים בסביבת באר שבע. אולם התוכנית נכשלה בעקבות התנגדות ממשרד העבודה שלא היה ברשותו מספיק משאבים כספיים כדי לגבות את התוכנית, ואף לא יכל לוותר על עבודות שאותם הוא כבר הבטיח עבור מהגרים אחרים.17 הרעיון של "גדודי עבודה" צץ מאוחר יותר במבנה של עבודת חירום ומשכורות חירום, ואשר אנו נבחן אותו יותר מאוחר.
כאשר האוכלוסייה היהודית של פלסטינה הגיעה לרמה הרצויה של מיליון, מועצת הפועל של הסוכנות היהודית ארגנה חגיגה בתל אביב, אבל רק 15 אנשים נענו להזמנה.18 זה מראה שהגירה המונית נדחתה על ידי המהגרים, וגם על ידי הישוב הציוני שהפך להיות עתה מיעוט דמוגראפי ואשר התחיל להתלונן על "ההרכב של החברה". משרד החוץ הכין תמסיר שאותו הוא הפיץ לנציגים הישראלים בחוץ לארץ שבו הוא נתן תשומת לב לעובדה שמרבית המהגרים מגיעים עתה מארצות ערביות אסלאמיות וששיעור הספרדים ימשיך לעלות. המשרד הזהיר שעובדה זאת "תהווה הטבעת חותם על כל מישורי החיים במדינה" והתכוון לכך שבמטרה לשמר את "קני-המידה התרבותיים" של הישוב הם יצטרכו מספר רב של מהגרים מערביים ולא רק "מזרחים."19 שושנה פרסיץ, חברת כנסת, אמרה על הספרדים "אין לנו שפה משותפת איתם, בדיוק כפי שרמת ההתפתחות שלנו אינה תואמת את שלהם. הם עדיין חיים בימי הביניים."20 בו זמנית התקשורת הישראלית, שהייתה כולה תחת שליטה אשכנזית, ניהלה מסע גזעני נגד נתינים יהודים אלו ותרבותם הערבית ה"נחותה" כדי להצדיק את האפליה נגדם (ראה פרק שמיני).
חבר הכנסת התימני, זכריה גלוסקא, מחה על האפליה שכוונה נגד חבריה העניים של קהילתו בתחום הדיור, שירותי הדת, השירותים האזרחיים, קצבאות ילדים ואפילו תוכניות רדיו. הוא אמר שאפילו תוכניות רדיו תימניות הוכנו על ידי "מומחים אשכנזים".
הגם שהתימנים היו בררנים בניקיון בהיקף נרחב יותר מכל קהילה אחרת אני ראיתי, נציג מהסוכנות היהודית שטען "ישנו סוג של תושבים שאותו קשה מאוד להורות בענייני תברואה." הסוכנות הבטיחה שהיא תשקוד על בניית בתי שימוש קרובים לבתי המגורים במטרה לאלף את "האנשים האלה" (קרי, התימנים) להשתמש בהם לעשיית צרכים."21 יתר על כן, פעילי מפלגה אשכנזים בצורה פעלתנית ניסו לשנות את סגנון חייהם של התימנים כדי להרוס את השפעת האב והמורה.
היעלמותם של ילדי תימן
מאז אפריל 1950 ארגון התימנים היה שולח מכתבים לשר המשטרה אודות היעלמותם של מאות מילדי תימן לאחר שהם הועברו לבתי החולים.22 השר לא ענה לאף אחד מהמכתבים הללו. 18 שנים לאחר מכן רשויות הצבא שלחו צווי גיוס לילדים אבודים אלה, ובעיה מחרידה זאת התגלתה לאור. מקורות ספרדיים בפלסטינה אומרים שהאשכנזים ש"טיפלו" בענייני התימנים גנבו את הילדים ומכרו אותם להורים מאמצים בתוך ומחוץ למדינה גם יחד. וועדת החקירה הממשלתית שהוקמה ב-1968 חשבה שבעיית ההיעלמויות הייתה קשורה למצב הליקויים במחנות אבל הודתה שהבעיה הייתה מזעזעת. הוועדה בחנה 342 תלונות, בעיקר של תימנים והשאר היו של ספרדים אחרים מארצות ערב. היא מצאה רק ארבעה ילדים ולא העלתה שום תוצאות אודות האחרים. אולם היא כן ציינה שהמידע שלה מהווה הצדקה לחקירת משטרה בפנים ובחוץ לארץ, ושלחה דו"ח בהקשר לכך לשר המשטרה והמשפטים, והרשויות דחו אותו. ביולי 1986 יהודים ספרדים ערכו מפגש המוני ביד אליהו על יד תל אביב ויצאו בקריאה אל הרשויות לבצע את החקירות הנדרשות כדי למצוא 559 ילדים שנגנבו בתחילת שנות החמישים.24
הדיכוי שכוון נגד התימנים היה בלי ספק גרוע יותר מהדיכוי שממנו סבלו ספרדים אחרים כלשהם. אפשר שהיה זה בגלל שהתימנים עברו תהליך של ערביזציה לגמרי ועד לאחרונה ממש היו ללא השפעה מהתרבות האירופאית. לעולם לא אשכח את החורף של 1944 כאשר הסוכנות היהודית הביאה מאות תימנים והושיבה אותם במחנה קרוב לקריית שמואל באזור חיפה. הם נשלחו על ידי ארגון העובדים של ההסתדרות למחנה מוצקין והיה זה שם שראיתי אותם מסתובבים יחפים לבושים בסחבות, ורועדים מקור. האוהלים שלהם השקיפו אל הים והיו חשופים לרוחות קרות וגשמי זלעפות. מפלגת מפא"י והמפלגה הדתית הפועל המזרחי היו מוטרדים רק על אודות השגת הקולות של האומללים האלה. בקיץ מחנה התימנים היה הופך לגיהינום בגלל צפיפות היתר וערמות של טינופת. בסופו של דבר הם התקוממו ופלשו לתוך הדירות הלא גמורות שהרשויות היו בונים. מנהיגים אשכנזים ברשות המקומית הגיבו בכך שהם לא התקינו דלתות או חלונות וניתקו את אספקת המים בתקווה לגרש בתוקף את התימנים. באותו זמן את המהגרים האשכנזים היו משכנים בדירות גמורות בקריית חיים. כאשר התימנים התלוננו שאלו אותם בעוקצנות "היה לכם יותר טוב בתימן?" והם ענו "כן, למען השם."
לאחר שמדינת ישראל נוסדה, האפליה הפכה למדיניות גלוייה. למהגרים האשכנזים העניקו את הבתים הטובים ביותר של הפליטים הפלסטינים, או שנתנו להם דירות חדשות בחינם אין כסף. לאחר 1950, לכשהוכרז שעל המהגרים לשלם עבור הדיור שלהם, הסוכנות היהודית, ההסתדרות והרשויות המקומיות התחילו בבניית דירות עבור האשכנזים ונתנו להם משכנתאות ל-30 שנה. בו זמנית, הממסד הציוני היה דוחס מאות אלפי ספרדים בתוך המחנות שלא נסגרו סופית עד 1980.
הפרוטוקולים הבאים של מועצת הפועל של הציונות מראים כיצד כל המפלגות הציוניות, מהימין הקיצוני עד השמאל הקיצוני, החליטו לתת יחס מועדף לאשכנזים מפולין על חשבונם של הספרדים.
תאריך: 9 באוקטובר 1949
אליהו דובקין (מפא"י-עבודה): אנו חייבים להעניק למהגרים אלה הטבות, ואינני חושש מן המילה.
לוי אשכול (מפאי):…אם אנחנו מקימים מחנות עם מאה אלף איש בהם ואחר כך פתאום אנחנו נותנים לאשכנזים הטבות, קל לדמיין את המחאה…"לא חוסכים מהאשכנזים!"
צבי חרמון (מפ"ם-ציונים שמאל קיצוני):…אם זו שאלה של הענקת הטבות במהלך הקליטה, אני חושש שלא נצא מזה חיים…אינך רואה איזה משמעות תהיה לכך אם עשרים אלף איש יקבלו הקצבות מיוחדות?
הוחלט פה אחד להרכיב וועדה לבחון את הנושא.
תאריך: 26 בדצמבר 1949
י. גרינבאום (עצמאי):..יהיה צורך להכין בית מלון ל-800 איש לערך אשר יהיו המגיעים הראשונים מפולניה בסוף נובמבר. עלינו להזדרז כדי שהם לא יפתיעו אותנו וכדי שאנשים מכובדים לא יאלצו ללכת למחנות. ישנם אנשים בעלי מעמד בין המהגרים וזה יהיה אסון אם נאלץ לשלוח אותם למחנות.
א. דובקין (מפא"י): עלינו לעשות מאמצים יוצאי דופן כדי להקל על קליטתם של אנשים אלה. אינני רואה נזק בכך שהוועדה תשכיר מלון כדי לשכן אותם… ההגירה מפולין תלויה בדרך שבה מהגרים ראשונים אלה נקלטים. אם ניכשל, האחרים לא יבואו..וזו תהייה מכה לכל התנועה הציונית.
מ. גרוסמן (רביזיוניסט-ימין): אני מאמין שאנחנו חייבים לעשות כל מה שביכולתנו כדי לסייע בקליטת המהגרים הפולנים, אולם אני מתנגד שהמשימה תהייה באופן רשמי בידי הוועד הפועל . עם כל הכבוד ליהודי פולניה, לא יבינו את הפרשה. מדוע פתאום מתייחסים ודואגים ליהודים אלה בשונה מאחרים? העניין פורסם וממנים חבר מיוחד מהוועד הפועל. מה לגבי היהודים של גרמניה, מרקש, טוניס, טריפולי ושאר היהודים? אני בדעה שאומרת שעלינו להחליט כאן בוועדה מה שנחליט, אבל הוועד הפועל חייב לא לצרף את מר גרינבאום כחבר בוועדה. הוא אישיות חשובה ומקובלת על ידי היהודים מפולניה וימלא כל תפקיד שיהיה מוטל עליו, וכולנו נסייע לו. אינני רוצה שכל העולם ידע שלקחנו על עצמנו את האחריות לטפל בעניין הזה… וועדה ציבורית יכולה לקום עבור יהודי פולין, בתנאי שמר גרינבאום יהיה בה, אבל לא כממונה של הוועד הפועל. אני כבר יכול לדמיין את כותרות העיתונים. אני מוכן לשריין תקציב עבור הפרויקט הזה, אבל ללא שום פרסום – כי פרסום יכול להיות מזיק ואינני רואה צורך בכך.
ב. לוקר (מפא"י): באמת כולנו תומכים בתכנית הזאת, אולם השאלה היא "האם אנו זקוקים למנדט פורמאלי ממועצת הפועל או לא?
י. גרינבאום (עצמאי ושר הפנים): בהקשר לפרסום, אתה יכול לסמוך עלי…
המועצה החליטה אם כן להקים וועדה ציבורית לעסוק בקליטת יהודים מפולניה עם השתתפותו של מר גרינבאום. עוד יתגלה שהוא לא ייצג את הוועד הפועל אבל פעל כאחד ממנהיגי יהדות פולין.
שבוע לאחר מכן (ב-2 בינואר 1950), המועצה נפגשה כדי לדון בהקמת מחנה מיוחד עבור המהגרים מפולניה שבהם לכל משפחה יהיה חדר משלה, בניגוד לחדרי המגורים של המשפחות המרובות במקומות אחרים. אגף הקליטה לקח על עצמו לדאוג להסדרי מחייה ל-2,000 מהגרים פולנים תחת התנאים האלה.
י. גרינבאום (שהיה פולני) ביקש שמתקנים אלה יורחבו כדי לכסות על כל המהגרים הפולנים, אך זו נדחתה.
י. גרינבאום: זאת אומרת שמפברואר יהיה צורך לשים מהגרים פולנים בתוך צריפים עם 20 ל-30 מיטות צמודות אחת לשנייה ושמשפחות שלמות ישנו ביחד… אם חדשות על כך יגיעו מסביב הם יגרמו לרושם רע מאוד.
י. רפאל (הפועל המזרחי-מפלגת עבודה דתית): המהגרים הפולנים אינם כמו מהגרים מארצות אחרות. מהגרים מארצות אחרות נמצאים פה בגלל שדרשנו. במשך זמן רב מאוד הם לא רצו להגר ודחו את זה. מסיבה זו אין לנו שום אחריות כלפיהם, בשעה שיהודי פולניה לא יכלו להגר – לא הייתה להם ההזדמנות לעשות זאת. אם אנחנו נפטור אותם מהמחנות וניתן להם עדיפות בדיור, הם יתאקלמו הרבה יותר מהר מאשר המזרחים במחנות, מפני שיש ביניהם מומחים שהמדינה צורכת במידה רבה. זה יהיה לתועלת הכלכלה באופן כללי לכן אני מציע לתת להם עדיפות בדיור. היהודים מפולניה באים מרקע אמיד ולכן חיי המחנות יהיו קשים יותר עבורם מאשר ליהודי תימן אשר רואים במחנות מבצע חילוץ. לפיכך אני חושב שישנן מספיק נימוקים לטובת יהודי פולניה, וזה חייב לקרות בשתי דרכים. ראשית, יש להעניק להם עדיפות בדיור ושנית, אם זה בלתי אפשרי – אז אני תומך בהצעה של מר גרינבאום שנספק להם תנאים יותר טובים במחנות… אנחנו יכולים להקים קרן מיוחדת, הממומנת בעזרה של הקרובים שלהם והכסף שהם מביאים איתם. קבוצת עולים זו איננה כמו העולים התימנים. כאשר יהודי פולני מקבל הלוואה, הוא יודע שעליו לשלם אותה בחזרה.
י. בורגינסקי (מפ"ם-ציוני/מרקסיסטי): ישנה אפשרות שיהיה לנו רק מחנה אחד, שזה מחנה עתלית בו נמצאים עתה התימנים. נדחוף אותם למקום אחר ואז נוכל לצופף בין שלושה לארבעת אלפים (למרות שזה לא יהיה לוקסוס כמו שגרינבאום דורש), כמו במחנות אחרים… כאמצעי זהירות שכרנו בין מאתיים ושלוש מאות דירות ב-200 לירות ישראליות כל אחת. אנחנו ניקח את הבתים שהוקצבו לצפון אפריקאים ולתימנים וניתן אותם ליהודים מפולניה. לכך נצטרך לא מאתיים אלא שלוש מאות לירות. הבעיה היא אם אנחנו יכולים לאסוף סכום כזה?
א. דובקין (מפא"י, או עבודה): החלטנו נכונה לתת יחס מועדף ליהודים מפולניה. העדיפות צריכה להינתן לאלה שמגיעים ראשונים. זה לא חייב להימשך לאורך כל הזמן, אבל המטרה שלנו היא שהמגיעים הראשונים יעבירו מסר לאחרים בפולניה שהמצב לא רע בכלל כאן. אנחנו לא חייבים לטפל בכל עשרת האלפים כך. אין בכך כל נזק לתת לאלה שיבואו בעקבותיהם אחר כך לחיות כמו שאר הפליטים.
י. גרינבאום: במקום לצופף את היהודים מפולניה יחד כך, אני מאמין שעדיף יהיה לטפל ביהודים מטורקיה ומלוב כך. זה לא יהיה בלתי הוגן. עליכם לדעת שיהודים אלה הם של עילית. לכל משפחה היו שלושה או ארבעה חדרים – בית גרמני עם רהיטים גרמניים והמנעמים הגרמניים החדישים ביותר. יבואו הנה רופאים מפולניה. תשים רק אחד מהם במחנות בבית-ליד או פרדס חנה ותראה מה הוא יחשוב אז ואיך הוא ירגיש.
לוי אשכול, יצחק גרינבאום וממונה ממחלקת העלייה נבחרו לנציגים כדי לבחון דרכים בהם יהיה ניתן לשכון את היהודים מפולניה " ברוח ההצעות שהועלו בישיבה."25
מרבית ההחלטות שהיו בלתי אנושיות ומנוגדות לחוק הבינלאומי בוצעו באופן בלתי רשמי. ההחלטה לגרש את הערבים מלוד ורמלה היא דוגמא לכך. יצחק רבין, אמר כשהוא, כקצין בצבא, הלך לבן גוריון, שר הביטחון וראש הממשלה, כדי לשאול אותו על גורלם של תושבי שתי הערים הללו, בן גוריון לא השיב אבל רמז על ידי תנועה שכוונתה הייתה "להיפטר מהם." מאוחר יותר הוכחש שבן גוריון הורה על גירושם של תושבי לוד ורמלה. ב-1956 כשקצין שאל מה יקרה אם האיכרים שלא ידעו על העוצר שהוטל לאחר שהם יצאו לשדות, יחזרו בערב לכפר שלהם של כפר קאסם, הקצין המפקד השיב עם הפתגם הערבי "אללה ירחם עליהם", שבז'רגון הצבאי כוונתו "לשחוט אותם", וזאת הם עשו. בלבנון הפלנגות הנוצריות קיבלו הוראה להיכנס לסברה ושטילה, הוראה שכוונתה יכלה להיות רק טבח הפליטים הפלסטינים. כאשר דוד לוי, שר ישראלי ממוצא מרוקאי, התריע שכניסה זו של ה"כתאאיב" משמעותה טבח, אבל הוא ניתקל בהתעלמות מוחלטת.

המעברות
בפרק הקודם הזכרנו איך בן גורין התרעם על המנות הקצובות העלובות שניתנו למהגרים ואיך הוא רצה לגייס אותם לקבוצות עבודה מיוחדות ללא תשלום. התכנית אז נשמטה עקב קשיים שונים, אך העיקרון התישם מתחילת 1950 באופן שונה. או שהפכו את מחנות העולים למחנות מעבר, או שסילקו את המהגרים בכוח למחנות חדשים, וכך מרבית הספרדים הגיעו בסופו של דבר אל מחנות המעבר. הממסד הציוני הפסיק למהגרים את האספקה באוכל ונאמר להם שעליהם למצוא עבודה ולצאת להתפרנס. מטרתו של הממסד היה להפחית את העלות של ההגירה הגוברת במידה רבה ולהכריח את הספרדים לעשות עבודה גופנית עבור שכר נמוך מאוד. כאשר כמה מן המהגרים סירבו ללכת למחנות החדשים, הממסד הפעיל לחץ עליהם על ידי הפסקת כל שירותי הרווחה.26
מחנות מעבר אלו הוקמו ליד היישובים האמידים של האשכנזים או הערים הגדולות, כדי לספק להם עובדים בזול. תנאי החיים במחנות היו אחידים: אוהלים וצריפים מעץ ופח. אפשר שהתנאים במחנות האלו היו גרועים מקודם, היות והממסד השולט לא היה אחראי להבטחת אספקת מזון למהגרים. לא הייתה "מדינת רווחה", ואם אדם היה ללא עבודה, הוא לא קיבל סיוע כספי מן הממשלה. בעוד שתושבים אחדים מן המחנות הישנים קיבלו בתים בחינם או דירות, תושבי מחנות המעבר היו צריכים לקנות את הדיור שלהם מחברה מממשלתית. הרשויות, במיוחד מפלגת מפא"י השולטת, השתמשה באבטלה כדי לטמטם את הספרדים וכדי שהחיפוש אחר עבודה, כל עבודה (וזו הייתה על פי רוב עבודת שוליים), יהפוך לעניין של חיים ומות למישהו עם משפחה גדולה. השתמשו בספרדים לפיתוח הכלכלה הישראלית ולהגברת הרווחים של העסקים בלי שום תנאים סוציאליים. שילמו להם שכר נמוך, יכלו לאבד את עבודתם בכל רגע והיו קורבנות של כל משבר כלכלי שהמדינה עברה. ב-1952 שיעור האבטלה במחנות נע בין 40-50 אחוזים, בעוד ששיעור האבטלה הכללי בארץ היה רק 6-10 אחוז. אפילו כאשר האבטלה ירדה בכל הארץ, השער במחנות נותר גבוה אף על פי שמחנות אחדים לא היו מוטרדים מהאבטלה – שבהם התושבים עבדו בבנייה, סלילת כבישים, ייעור, או ביישובים של עמק הירדן וגינוסר. כל מי שהייתה לו עבודה עבד שבוע עבודה של ארבעה ימים והרוויח שתי לירות ישראליות ביום.
לאחר שהתושבים של מחנה קריית שמונה סיימו לנקז את אגם החולה, הקיבוצים האשכנזים קיבלו 40,000 דונמים27 וארבעה מטעים גדולים חדשים הוקמו לכותנה ומוצרים אחרים לשימוש בתעשייה. לעובדים ממחנה קריית שמונה לא הקציבו אפילו את החתיכה הכי קטנה של האדמה שהוכשרה לשימוש. הצבא גם השתמש בתושבים רבים לעבודה הנדסית. אחרים עבדו על פרויקט "מלחה" שנוהל על ידי חברת (מים) מקורות. חלק גדול מתושבי המחנה עשו עבודות חקלאיות עונתיות כמו קטיף פירות. החלטה של המועצה המקומית במגדל מה-8 ביוני 1951 קובעת ש-80 אחוזים מתושבי מגדל והמחנה היו מובטלים בתום עונת קטיף הירקות.
המעסיקים לא רק שהם לא הסתפקו בכך שהם שילמו שכר עלוב, הם גם קיבלו סיוע כספי מן הרשויות כדי לעודד אותם להעסיק מהגרים. בפרק תשיעי אנו נראה בפרטים כיצד הרווחים שלהם סייעו לכלכלה הישראלית להתפתח. הממשלה, יתרה מזאת, המציאה דרך חדשה לקצץ בשכר שהייתה להעסיק את המהגרים ב"עבודת-חירום" שבהם מקבלים "שכר חירום" שהוא פחות בהרבה מהשכר שהוזכר קודם. הממשלה טענה ש"עבודת חירום" אינה חיוניות ושהמטרה שלה הוא למנוע את התפשטות האבטלה. מחקר הראה שעבודה זו אכן הייתה כלולה בתקציב הפיתוח. עבודת חירום ב-1953-1954 כללה את הדוגמאות הבאות: מיפוי-שטחים, הגברת ייצור של שטחי ירקות, שמורות טבע, ייעור, הכשרת אדמות ויערות מדינה, עיבוד אדמות קרן הקיימת, עיבוד הדרים, מיפוי-שטחים לגינון בתי ספר ובתי חולים, איסוף אשפה, פרויקטים לפיתוח ועבודות ציבוריות, פרויקטים של השקיה וסלילת כבישים. תקציב הפיתוח מכסה פרויקטים זהים ולממשלה אין זכות לקרוא להם "עבודות חירום". השכר היומי הממוצע באותו זמן בערים הגדולות היה חמש או שש לירות ישראליות ליום (בערך לירה סטרלינג אחת). לתושבי המחנות שילמו רק לירה ישראלית אחת ולכל היותר לירה וחצי. כל אחד גם כן חייב לקחת בחשבון שזו הייתה עבודה קשה עבור המהגרים הספרדים שהיו קודם סוחרים, סופרים או אומנים. משפחתה של ווידד, שאותה הכרתי במחנה שער העלייה, נשלחה למחנה המעבר מגידו, ואחרי זה לתל-מונד ואחרי זה לסלמה ג'. בעלה, איש עסקים קטן בשם אבו סאלי, היה בעלים של אוטובוסים בבגדאד ועבד כמורה נהיגה באופן פרטי. אף על פי שהוא עשה זאת במשך שלושים שנים, סירבו לתת לו רישיון נהיגה בישראל וכאדם בעל עמידה הוא נאלץ לעשות עבודה גופנית קשה. לאחר עשר שנים של כך הוא פיתח מחלת לב. הרופא שלו באותו זמן אמר לו שהוא לא יכול לעבוד יותר. המחבר אמר לווידד "אם הוא ימשיך לעשות את אותה העבודה היא תהרוג אותו." היא ענתה "מה יותר גרוע? שנמות מרעב? יש לנו שבעה ילדים! הממשלה לא סייעה להם." אבו סאלי המשיך לעבוד ומספר שבועות לאחר מכן הוא נפטר. ווידד התחילה לתפור ולעשות עבודות בית כדי לגדל את שבעת ילידיה.
בנוסף לשכר הנמוך, זכויות עובדים מוכרות לא הוענקו למהגרים האלה. השכר שולם מאוחר. בשעה שכמה מהגרים עבדו שבוע של חמישה ימים, אחדים עבדו רק ארבעה ואפילו יומיים בשבוע, והתורים היו נמתחים מחוץ למשרדי העבודה מחצות עד סוף היום. חסות קהילתית או מפלגתית שיחקה חלק ברכישת עבודה, אבל ככל שלא יהיה, המהגרים היו הולכים הביתה מחוסרי עבודה. ויכוחים ומריבות היו פורצים בזמן שהמהגרים צעקו במשרד סוכנות העבודה "הוניתם אותנו לבוא לפה, למחנות האלה. הלוואי שהשם ינקום בכם! לכו ותרקבו בגיהינום!" הפקידים היו אז משיבים בצעקות "תחזרו לעיראק!" היה שיר מאוד פופולארי במחנות בימים ההם:
בן גוריון ראה, מה עשית לנו,
אתה הברחת אותנו,
בגלל העבר
על אזרחותנו (העיראקית) ויתרנו
ולישראל הגענו.
אילו רק באנו על חמור רכבנו
להגיע לא הצלחנו!
מה אומלל הזמן
איזה תכנון אומלל
שאותנו הביאו לכאן!
המהגרים העיראקים האמינו שההגירה שלהם התבצעה לאחר שנחתם הסכם חשאי בין נורי סאעיד לבן גוריון. הם חיברו שיר עממי על כך:
שם אותנו הם מכרו!
שם אותנו הם קנו!
אחר כך לכאן,
אותנו הם העלו!
במקרים מסוימים משרדי התעסוקה היו נכבשים בסערה. המשטרה הייתה מגיעה במהירות, מפנה ונועלת אותם. במקרים אחרים השכר לא שולם במשך שבועות וחודשים. ההסתדרות למעשה הסכימה לקצץ את משכורות החירום בשליש וב-1954 מועצת ההסתדרות סירבה להקשיב לנציגי המחנות. תושבי המחנות אז הפגינו בקולניות מחוץ לבניין ההסתדרות ושוב המשטרה הייתה צריכה להזדרז להגנת חברי המועצה.
המפלגה השולטת (מפא"י-עבודה) ניצלה את החוויה המרה של המהגרים כדי לקבע את סמכותה. מפא"י הובילה את הממשלה, ההסתדרות, הסוכנות היהודית, את היישוב החקלאי האשכנזי, ופעלי ההסתדרות, הבנקים, חברות השיווק ודברים אחרים. במחנות, פעמים רבות חילקו ג'ובים באופן אקסקלוסיבי לחברי מפא"י והמפלגות הדתיות הקטנות שהיו בקואליציה של הממשלה. מדרג העבודה במחנות היה כדלקמן: מנהל המחנה, מנהל משרד העבודה, מזכירי מפלגה, עובדי ניקיון, קצין מודיעין (הש"ב) והמרגלים שלו. כל המשרות הללו, מלבד עובדי הניקיון, נשלטו בידי אשכנזים. המפלגה השולטת השתמשה בשוחד, בדרך כלל במבנה של ג'ובים, איום ואלימות, וטיפחה כנופיות כדי להשליט טרור בכל מי שיעביר ביקורת על הממשלה. חוגים דמוקרטים פרוגרסיביים אשר השתתפו במאבק לשחרור לאומי וחברתי בארצות ערב חוסלו. המשטרה החשאית השתמשה בהיסטריה כדי לחפות על העריצות שלה וכדי לשמור על מפא"י בשלטון. כל מי שהעז לפתוח פיו כדי לעמוד על הזכויות של העם שלו נקרא קומוניסט, והטרור היה זרוע באיומים של פיטורים מהעבודה. מצב עניינים זה ארך עד שהמפלגה הימינית ליכוד עלתה לשלטון ב-1977. לפני כן, למפלגת העבודה השולטת היה רוב מכריע של הקולות במחנות בבחירות לממשלה בגלל לחצים כלכליים, בעוד שהיא זכתה רק בשליש בערים הגדולות.
תושבי המחנות לא היו מיוצגים במועצות המקומיות שאליהם המחנה שלהם היה שייך בגלל ש"הבחירות כבר נערכו לפני שהמחנות הצטרפו למועצות." שר הפנים הוציא צו המגביל את הסמכויות של המועצות המקומיות אשר המחנות הקימו בעצמם, ובכמה מן המחנות הסוכנות היהודית מינתה וועדה שתוכל לגשר בין דיירי המחנות וההנהלה. שר הפנים לא הכיר באף וועדה ממונה או נבחרת במחנות.
לעיתים קרובות למדי חבורתו של מזכיר המפלגה וזו של קצין המודיעין הייתה אותה החבורה. המפלגה והמשטרה החשאית (ש"ב) סמכו על גורמי פשע כדי להפחיד את דיירי המחנות. התפקיד הרשמי של המשטרה החשאית היה לשמור על בטחון המדינה נגד ריגול על ידי מדינות ערב, אבל למעשה כלל לא היה ואך אחד אף פעם לא הואשם בכך. הש"ב היה פשוט כוח משטרתי חשאי פוליטי אשר עבד כדי לתמוך במפלגה השולטת. ש.מ אמר לי שנתנו לו תפקיד קטן בתמורה לאספקת מידע לש"ב אודות אנשים המעבירים ביקורת על המדינה או המערכת. הוא הוסיף שהוא חש אשמה בגלל שהמידע שלו חיסל את המשפחות של האנשים האלו, שפוטרו מעבודתם ואמצעי מחייה לא היו להם. הוא ציין שמרבית מן האנשים הללו לא היו אויבי המפלגה השולטת בכלל, אבל הש"ב הפעילו לחץ עליו כדי לספק שמות נוספים של "חשודים", והוא היה חייב לתת להם שמות של אנשים שבכלל היו אפוליטיים, ואפילו תומכים של המפלגה השולטת. בהזדמנות אחת פגשתי את זכריה, אחד מחברי מימי בית הספר, והוא התחיל להתלונן על מפלגת מפא"י. " הם ניצלו אותי כדי לשלוט על מחנה התימנים ואחר כך זרקו אותי." זכריה ( שהיה תימני) המשיך, "מינו אותי למדריך חקלאי במחנה, אבל עבודתי האמיתית הייתה לעזור למפא"י. ביום של הבחירות לממשלה נציגים ממפלגות אחרות באו למחנה כדי לשדל את הדיירים. החלטנו להטיל עוצר על המחנה, "מטעמי ביטחון" – אמרנו לדיירים, והחזקנו אותם בתוך האוהלים שלהם עד שהפוליטיקאים עזבו. בשיטות אלו מפא"י הצליחה לזכות ב-90 אחוזים מהצבעת מחנה התימנים."
הממשלה והסוכנות היהודית החליטו לא לספק כל שירותי רווחה למחנות. המועצות המקומיות שבתחום סמכותם מחנות אלו שוכנים היו אמורים לספק אותם, אבל היות שהמועצות הן אשכנזיות היה להן מגע מועט מאוד עם המחנות. הם גם התנגדו להקמת מחנות חדשים בסמוך אליהם היות שתושבי המחנות לא יכלו לשלם מיסים מקומיים. היו סיבות גזעניות אחרות גם כן, לדוגמא, כאשר עיריית הרצלייה לא הייתה מוכנה לקבל שום מחנות בסביבה בגלל בתי המלון הגדולים לתיירים, והמוני-עם נראים לעין של שחומי עור עניים יהוו נזק גם למלונות וגם לישראל, שהפיצה הרחק והרחב את המיתוס של הצדק החברתי שלה והדמוקרטיה האמיתית. לכן, ב-1953 על אף החוק, היו עשרים ושש מחנות ( עם 30 אחוזים מסך כל תושבי המחנות) מחוץ לעירייה איזה שהיא והשאר היו חלק מהרשויות המקומיות העניות. שתיים עשרה מחנות נאלצו להקים מועצות מקומיות ולספק לתושביהם שירותים, אולם עקב העוני המכריע במחנות, לא ניתן היה לספק את השירותים הנחוצים והממשלה החליטה להפקיד אותם תחת סמכותו של משרד הפנים – שלא עשה דבר. העיריות שכן קיבלו את המחנות לא סיפקה להם שירותים, היות ושוב תושבי המחנות לא יכלו לשלם מיסים מקומיים. כאשר המועצות המקומיות ביקשו סיוע ממשלתי נוסף הם לא קיבלו כלום. ב-1952/3 ו-1953/4 סיוע ממשלתי למועצות המקומיות למעשה ירד, וגרם לירידה ברמתם של השירותים וכלשהם שהיו קיימים. במצבים מסוימים מספר תושבי המחנות היה גבוה בהרבה יותר ממספר הדיירים ברשות המקומית הסמוכה. בנחלת יהודה הוא היה פי ארבע יותר. תל-אביב, עם 254,000 תושבים, הסכימה לקבל 2,700 מהגרים מן המחנות הסמוכים וזאת רק לאחר לחצים נמרצים. המחנות באזורי הכפר למעשה השתייכו למועצות הקיבוץ והמושב האשכנזים, שלא הסכימו לקבל אף נציגים מהם. אולם היישובים האשכנזים כן השתמשו בתושבי המחנות ככוח עבודה זול וכתוצאה מכך הרווחים שלהם הוכפלו ורמת החיים שלהם עלתה באופן דרמטי בהשוואה לתקופה שלפני ההגירה ההמונית.

בין עשרים לשלושים אחוזים מן המחנות הוקמו באזורים מרוחקים ובאזורי הגבול. הם סבלו מהקשיים הכלכליים הבאים:
1. אבטלה. מעסיקי ההסתדרות ומעסיקים פרטיים שקיבלו סיוע כספי כדי לקלוט את המהגרים, העדיפו להשתמש בכסף הזה באזורים המרכזיים שם הרווחים היו גדולים יותר.
2. ההסתדרות העדיפה לבנות מקומות מגורים באזורים המרכזיים, היות והרווחים היו גדולים יותר מאשר באזורי הגבול, אבל דירות אלו היו הרבה יותר קטנות. עבודת הבנייה התקדמה לאט מאוד דבר שגרם לתושבים לגור באוהלים למשך מספר שנים.
3. מחסור באספקה. ההסתדרות אפשרה לחברות השיווק שלה (המשביר המרכזי) לפתוח חנויות רבות למכירת מזון וביגוד באזורים המרכזיים, דבר שגרם למחסור באספקה ולמחירים גבוהים יותר במחנות המרוחקים. בקיצור, הממשלה החליטה לפזר את האוכלוסייה סביב הארץ בלי להכריח את הרשויות אשר קיבלו סיוע ממשלתי להשתמש בו בכל האזורים בארץ.
את רשלנות ההסתדרות בתפקידיה לגבי הספרדים במחנות ניתן לראות בבהירות חדה יותר כשמבינים שהמחנות למעשה הוסיפו לערכה של ההסתדרות. 76 אחוזים מתושבי המחנות השתייכו אליה בכפייה (במטרה להשיג עבודה וביטוח רפואי), בעוד שממוצע החברות בכל רחבי הארץ היה בין 40 ל-50 אחוזים מן האוכלוסייה (1950-1954). 78 אחוזים מילדי המחנות הלכו לבתי ספר "סוציאליים" של ההסתדרות, לעומת הממוצע הלאומי של 43 אחוז. המפלגה השולטת השיגה בין 40 ו-50 אחוזים, או במספר מחנות בין 80 ו-90 אחוז, מן הקולות, לעומת 32 אחוז ממניין הקולות המקיף. אם נוסיף למחנות את עיירות הפיתוח, הקואופרטיבים והאנשים שחיו ב"חגורה השחורה", אנחנו רואים שהיו אלה המהגרים הספרדים, בנוסף לניצול כלכלי, שהניעו את מפלגת מפא"י (עבודה) להחזיק בשלטון במשך 29 שנים. דוברים מטעם ישראל בחוץ לארץ טענו שהמערכת הישראלית הייתה הדמוקרטיה המבוססת הכי יציבה באזור, אבל כל אחד שחי בישראל יודע ששליטת הממשלה על הפרט הינה הדוקה להפליא.
היהודים הספרדים סבלו ממצבי בריאות קשים במחנות כאשר כל משפחה, בדרך כלל עם הרבה ילדים , חיה באוהל אחד שהשטח שלו היה קטן יותר מחדר נורמאלי. ב-1950/1 החורף היה קשה במיוחד, עם מפלי שלג בכל מקום. באוהלים ובצריפים לא היה חימום, ומאחר שהיו שם רק צינורות בודדים של מים בכל מחנה האנשים היו צריכים לעמוד בתור ארוך עבור קצבת המים שלהם. באזורים הכפריים, העדיפות ניתנה לחקלאים האשכנזים ובמחנות ניתקו את המים. פעמים רבות המים היו בוציים ואינם ראויים לשתייה דבר אשר הוביל לעלייה בתלונות ולהפגנות אלימות נגד הרשויות אשר נמחצו ביד ברזל. הייתה מקלחת אחת, עם מים קרים כמובן, עבור כל 16 איש, אבל זה היה נדיר למצוא מקלחת שעבדה באופן סדיר. בתי השימוש היו מורכבים מבור קטן בגודל מטר על מטר, והיה אחד כזה לכל ארבע משפחות. התורים להשתמש בהם היו ארוכים ולעיתים היה רק אחד מהם למאה איש. לאחר גשם כבד, תכולת הבורות הייתה מוצפת ובקיץ הם נתנו ריח מדיף והזינו צבאות של חרקים עוקצים. לממשלה לא היה איכפת מפינוי האשפה, ומאחר שבמחנות לא היו תעלות ביב, ערמות של זבל נערמו. מאחר שכמה מן המחנות שוכנים בדרך לוד-תל-אביב, עיתונאים אשכנזים כתבו שהמחנות הללו מסכנים את תדמיתה של ישראל היות וניתן לראותם על ידי תיירים זרים וזה יהיה יותר טוב להזיז אותם הרחק מן הדרך הראשית. הממסד לכן החל לבנות בקתות ממלט כמה קילומטרים הרחק ודרש שתושבי המחנות יקנו אותם ועברו לשם. הספרדים, מכל מקום, התייחסו בזלזול להצעה בגלל שלא היה שם כביש אספלט מהמיקום החדש אל הדרך הראשית, אבל העיתונות האשכנזית ליקטה את זה ודיווחה "הספרדים האלה סירבו לגור בבניינים בגלל שהם רגילים לחיות באוהלים כמו בדויים."
הממשלה לא חיברה את המחנות לרשת החשמל האזורית והתושבים היו צריכים להשתמש במנורות פרפין. מחוץ לאוהלים היה חושך גמור. לא הייתה דרך סלולה בתוך המחנות והקרקע הייתה מלאה בכל כך הרבה שלוליות ובוץ שהיה קשה לעבור מאוהל לאוהל. לעיתים תכופות התקשורת בין המחנות והערים הסמוכות הייתה קשה מאוד וזאת בשל הדרכים הגרועות והמחסור בתחבורה, שכתוצאה מכך הבידוד הגיאוגרפי והחברתי של המחנות גבר.
היחסים היחידים שהיו בין הספרדים ובין החברה האשכנזית של המתיישבים הם זה של שליט ונשלט. המגעים בין המהגרים הספרדים החדשים, ובין נתיני פלסטינה היהודים היו קשים, מפני שהאחרונים חיו בערים הגדולות, אולם לבידוד הזה היה יתרון אחד בכך ששוכני המחנות הספרדים קיימו את המסורות שלהם בחיים. הם המשיכו לדבר ערבית, לשמוע מוזיקה ערבית ולשמר את זהותם. זה היה ליתרון רב בשנות השבעים והשמונים כאשר הייתה תחייה של התרבות הערבית בקרב הספרדים. מצד שני הממסד פיצל את משפחותיהם בקרב מספר מחנות, דבר שהחליש את מאבקם נגד הרשויות. למרות כל זאת, היהודים הספרדים כן התאחדו לחברה אחת, בעיקר דוברת- ערבית ומאוחדת על ידי המורשת התרבותית המשותפת שלהם. בו זמנית הרוסים, פולנים, הונגרים ויהודי אשכנז אחרים התמזגו לגבש חברה אשכנזית בודדת, מלוכדים ביהירות שלהם כלפי היהודים מהעולם הערבי והערבים החיים בו.
הבידוד הגיאוגרפי של המחנות הוליך לכך שבקושי היו מצרכים והם היו יקרים. הממשלה הטילה תקנות צנע והנפיקה כרטיסים להנהיג קיצוב. וכך התפתח שוק שחור והמשפחות האשכנזיות בערים יכלו לקנות את המצרכים שלהם בשוק השחור, דבר שגרם למחסור. מרבית תושבי המחנות, לעומת זאת, לא יכלו להרשות לעצמם אפילו לשלם על מנות המזון הקצובות שמותר היה להם לקנות. מחוסרי העבודה וראשי המשפחות הגדולות היו מוכרים את קצבאות המזון שלהם לאשכנזים. יתרה מזאת, גם בחנויות המזון שבמחנות המרוחקים היה מחסור במוצרים בסיסיים.
שירותי הבריאות סופקו על ידי קופת החולים השייכת להסתדרות, וכן גם על ידי משרד הבריאות והצבא. שירותי הבריאות סבלו ממחסור ברופאים ובמרפאות. הממשלה ניסתה לגייס רופאים לעבודה במחנות, אבל נכשלה ונאלצה למנות רופאים מקרב המהגרים עצמם. במהלך ביקורים במחנות סאקייה, פרדס-חנה, פתח-תקווה ותל-מונד, בין היתר, התברר שהיו שם מקרי מוות, בעיקר של קשישים, שהאנשים לא היו מודעים להם עד שהגופות המתות התחילו להדיף ריח. שיעור תמותת הילדים היה גבוה מאוד בהשוואה לקצב בערים הגדולות וביישובים האשכנזים.שיעור התמותה הגבוה היה ללא עוררין עקב המחסור באוכל ותנאי החיים והבריאות במחנות.
הספרדים במחנות לקחו חלק במספר הפגנות, ושלחו מספר רב של עצומות לרשויות בהם הם התלוננו על התנאים של חייהם. זוהי אחת מהן:
28 במרץ 1954
לראש הממשלה
ירושלים
אנו החתומים מטה, תושבי מחנה ב' ומחנה ג' על יד העיר רמלה, מגישים לך ברחשי כבוד את בקשותינו החיוניות כדלקמן:
אנו חיים בנסיבות כלכליות, תרבותיות וחומריות מזעזעים שאנחנו לא מורגלים בהם. רובם המכריע של התושבים הינם מחוסרי עבודה או מועסקים חלקית ומקבלים שכר חירום, זאת אומרת שלוש וחצי לירות ישראליות ליום, עבור שניים עשר ימי עבודה בחודש לכל היותר. אנחנו חיים בתנאים האיומים והנוראים הללו כבר יותר משלוש שנים ללא התעניינות או סיוע מן הממשלה או מן הממסדים העירוניים. ישנם 8-10 אנשים לכל צריף ואנחנו חיים בקרב ערמות של לכלוך אשר גורמים למחלות ומגיפות היות שלחיידקים ולגורמי המחלות יש את מרב התנאים המביאים לגדילתם. אחוז גדול מן הילדים שלנו לא נשלח לבית הספר עקב מחסור במשאבים כספיים. יש לנו רופא אחד ואחות אחת ל-5,000 אנשים. אין לנו דרכים סלולות המקשרות את המחנה אל העיר, דבר שגורם לקשיים בתעבורה ומאלץ את הנשים שלנו, כולל הנשים בהריון והקשישות ללכת העירה ובחזרה ברגל. זהו גם המצב עבור הגברים אשר עובדים בעיר ואשר צריכים ללכת ברגל מרחקים ארוכים לאחר יום עבודה ארוך. מרבית תושבי המחנה לא היו מסוגלים לשלם את שכר הדיור ואת מיסי העירייה שלהם במשך השנתיים האחרות או יותר וחברת עמידר ועיריית רמלה לקחו אנשים לבית משפט על כך. לאחרונה מיסי העירייה עלו ב-20 אחוז ומס הכנסה עלה ב-7.5 אחוז בניסיון לשלם את החובות שלנו לעירייה. משרד הרווחה נותן לנזקקים 4-8£ ישראליות לחודש, אולם סכום קטן זה אינו מספיק כדי לפתור את הבעיה מכיוון שהוא אינו מתקרב אפילו בכדי להספיק לתמוך במשפחה של 6-8 נפשות …
מצב זה היה הלם נפשי אלים עבור הספרדים, מפני שמרביתם חיו באזורים המשובחים של בגדאד, קהיר, אלכסנדריה ובירות. הייאוש שלהם העמיק יחד עם תחושת האדישות שלהם, אבל לפעמים פעולות של אלימות התבצעו נגד הממסד הציוני.
דבורה ברנשטיין כתבה במחקרה המפורט, מחנות המעבר בשנות החמישים, שמסמכים רשמיים אינם מזכירים דבר אודות הבעיות הנפשיות במחנות. לעומת זאת כמה מן התושבים כן כתבו על הבעיות הללו בסיפורים קטנים כמו העיראקי שמעון בלאס שכתב את הספר הטוב ביותר בעברית אודות מחנות המעבר – המעברה. סמי מיכאל, סופר עיראקי נוסף, כתב את הספר הידוע שווים ושווים יותר. גיבור הסיפור הזה, דוד, נער בן שש-עשרה, שחי באחד ממחנות המעבר (מעברת חירייה, על ידי תל-אביב), מספר:
אבי בכה! כמובן הקשבתי לצלילים-בל-יאמנו- אבו-שאול בוכה. כעבור רגע טלטלה אותו אימא בכתפיו: "יעקב… לחשה, די, יעקב לא נתאבל על מה שהיה"… אולם ידעתי שאבא לעולם לא יחדל מהתאבל על חלומו המנותץ; כלום לא עמד על סף חדרה של אהובתו החדשה… נכנס אליה בששון…ואז הוגפה מאחוריו הדלת. והוא מצא את עצמו במחיצתה של מפלצת אדישה. אולי אימא לא הבינה, אנו הבנו, גופו של אבא הוסיף לחיות, רוחו גססה בקרבו. הוא היה עולה חדש מעיראק, זקן, מטופל במשפחה, חסר פרוטה, מטולטל בתוך עדר אדם, ללא שמץ של סיכוי לפרנס את בני ביתו בכבוד…" כל אלה היוו את הבסיס לגילוי נוסף שהיה גרוע פי כמה יותר: התגלה שהוא השתייך לגזע נחות… והוא לא יכל להתגבר על ההשפלה הבוערת הזאת.28
מחצית ממחנה חירייה הפך לפח זבל ענק שספג יום יום את כל הזבל של תל-אביב. לדעתי זוהי אנדרטה חיה למה שהתרחש שם. אני זוכר מזמן, ידעתי שכולנו התושבים נזרקנו לתוך פח הזבל האנושי על ידי אנשים אלמונים חוורי-פנים האלה מן העיר הגדולה.29
חשבנו כשנגיע לישראל זה יהיה כמו להגיע הביתה. יהודים בין יהודים. עם אחד. אבל זה לא היה כך. מישהו פיצל אותנו לשני עמים. אני זוכר את הקשיים שעברנו בעיראק – אבל מעולם לא היינו נחותים! הם לא רודפים יהודים כאן, תודה לאל, אבל עוד לפני שהגענו הם החליטו לעשות מאיתנו אנשים ממדרגה שנייה.30
ציפורה, הפקידה האשכנזית שהייתה אחראית על התברואה במחנה, האמינה שלא רק את בתי השימוש והמקלחות צריך לנקות, אלא גם את התושבים באותה מידה.31
כשדוד איחר לעבודה בשטיפת בקבוקים, גולדנבורג, המעביד שלו, אמר לו "עצלנות זה אופי ערבי נתעב…"
כאשר דוד ניסה להסביר שכל האוטובוסים היו מלאים, מר גולדנבורג נאנח. "אה, דוד, דוד! אתה חייב לעזוב מאחור את כל השטויות הערביות האלה לתמיד. לא תוכל להסתדר כאן עם שקרים ותירוצים."32
לדוד יש תחושה שהסולידאריות בין החיילים האשכנזים והספרדים היא ארעית לחלוטין וכאשר הם יחזרו ממלחמת ששת הימים הם יצטרכו לחזור למקומם הקודם בחברה, המקום של הקהילה ה"שחורה". האשכנזי יחזור לסדינים הלבנים במיטה שלו והספרדי לשכונת העוני שלו. אחרי זה הוא הוסיף שהכריחו אותו לצאת למלחמה ושהוא יגן על עצמו. הוא לא חיבב את ישראל… אבל הוא לא מכיר אף מצרי. אחר כך הוא תוהה איך הוא יכול לשנוא בן-אדם שמעולם הוא לא ראה.33
במהלך הבחירות לממשלה, בעלי בתים אשכנזים הציעו לתושבי המחנות עשר לירות ישראליות מזומן על כל הצבעה.34
זה אותו דבר שם (בקיבוצים) גם. ה"שחורים"35 הם אזרחים ממדרגה שנייה. הם פקחו עין עלי כל הזמן, כאילו שהייתי פצצת זמן – או פצצת סירחון."36
ציפורה (האשכנזייה) אמרה לדוד, העיראקי, "תתרחק מהבת שלי, אתה שומע? מרגלית היא בשביל שחור מלוכלך כמוך…"37
דוד אמר, "הבט על בתי הספר ובמיוחד האוניברסיטאות. כמה "מזרחים" אתה מוצא שם, למרות שאנחנו הרוב. ישנה אפליה בכל מישור. צפון תל-אביב נגד מעברת חירייה ואזור שכונת העוני התקווה, אשכנזים נגד ספרדים. אפילו באשנב של משרד העבודה, יש ציפורה מצד אחד ואני מהאחר.38
ברכב המוגן, החייל דוד חושב על החיילים האשכנזים שמסביבו, אך לא יכל לראות כל קשר בינו לבינם. לא הייתה חברות, לא הזדהות, לא אחוות הנשק "… אני גוף זר בקרבם."39
אחר כך המחבר מתאר את הגנגסטר הגדול ביותר במחנה – אבו חאלאווה: "הוא לא פחד מאיש. כל המפלגות הפוליטיות ניסו לרצות אותו. מזכיר המחנה ליקק לו את התחת והמשטרה הייתה עיוורת למעשיו."40
בדיחה החביבה על האשכנזים הייתה:42 "ישנם שני דברים שאני שונא בכל מאודי, והם הראשון אפליה עדתית, והשני פרנקים."42
לסיפור יש סוף שמח כשהגיבור מקבל עיטור על אומץ ליבו במלחמת 1967 ואיתו תחושה של כניסה והתקבלות לחברה הישראלית. סיום זה הוא כל כך רחוק מלהתיישב עם המוטיב המרכזי של הספר שניכר בכך שהוסיפו בו משהו כדי שהוא יהיה ראוי להוצאה לאור.
מדיניות אי-החינוך במחנות הייתה בדרכה אל שיאה. חלק גדול מן הילדים כלל לא קיבל חינוך כלשהו, על אף שהחוק קובע שחינוך יסודי הוא חובה. מוסדות החינוך היחידים במחנות היו בתי ספר יסודיים וגני ילדים, אשר סבלו ממחסור במבנים, במורים בעלי הכשרה, ספרים וציוד. ילדים בגילאים בין 6 ו-12 היוו 75 אחוזים ממרכב התלמידים בארץ, אך במחנות הם היו רק 50 אחוז והשאר כלל לא קיבלו חינוך כלשהו. רמת החינוך הייתה הרבה יותר נמוכה מזו של שאר בתי הספר במדינה. ספרדי ממוצא סורי שהיה חבר מפלגת השמאל הציונית אחדות העבודה, אברהם עבאס, כתב ש-50 אחוז מתלמידי המחנה באזור באר-שבע לא יכלו לקרוא או לכתוב. רמת החינוך בבתי הספר היסודיים הללו לא עלתה מעבר לרמה של כיתה ג' בבתי ספר רגילים. (בבתי הספר היסודיים בישראל יש שמונה כיתות). הוא הוסיף ששליש מכלל הילדים בגילאים בין 6 ו-13 לא הלכו לבית הספר למרות החוק של חינוך חובה, וש-90 אחוז עזבו את בית הספר בסוף כיתה ד'. עבאס הבחין בהתפוררות הערכים והדגיש שהסיבה האמיתית לתופעה הזו היא מצב החינוך הגרוע מאוד, לא רק באזור באר שבע, אלא בכל המחנות, במושבים הקואופרטיבים של הספרדים ו"החגורה השחורה". עבאס טען ששכר הלימוד מנע ביעילות מן הילדים לקבל חינוך יסודי, וזו הסיבה מדוע ישנם כה מעט ספרדים באוניברסיטאות. הארגון העולמי של יהדות הספרדים נקט באמצעי לחץ עצומים על הממשלה ועל הסוכנות היהודית אשר הסתיימו בהקצבה של 145,000 לירות ישראליות עבור סיוע לסטודנטים מן הקהילה הזאת. 90 אחוז מן המהגרים הספרדים לא היו רגילים לעשות עבודה גופנית, מפני שהם היו מעורבים במסחר ובשירות המדינה. 90 אחוז ממחוסרי העבודה היו ספרדים, בנוסף לאלה שעבדו בעבודות חירום וקיבלו משכורות חירום. עבאס הוסיף, כשהוא מצטט את ד"ר סמילנסקי, שארבעים אלף ילדים בין הגילאים 14 ו-18 לא היו במוסד חינוכי כלשהו, שליש מאלו שלא היו בבית הספר היו מובטלים, שליש נוסף עשו עבודות שוליים, והשליש האחר חי מאמצעים מפוקפקים. שיעור הספרדים בבתי הספר התיכונים היה כמעט אפסי – מתוך 1,300 תלמידי בתי ספר תיכון בתל אביב, לדוגמא, היו רק 13 ילדים ספרדים43 (ראה פרק שביעי).
לשנת 1954 מספר המתגוררים במחנות הגיע ל-200,000, כש-80 אחוז מהם היו ספרדים, (אם כי בהתאם לארכיון הציונות המרכזי S84/77 הם היו יותר מ-90 אחוז ב-1953). לעומת זאת, האשכנזים המעטים שהיו במחנות נשארו רק למספר ימים או שבועות, בעוד שהספרדים היו שם במשך שנים. ב-1954 יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, הציע לכנסת שהם יבדקו את עניין האפליה נגד הספרדים. אך הוא נחל מפלה ברוב מכריע.44
בנאום שלו ב-1954 אל הועידה העולמית של היהודים הספרדים שנערכה בירושלים, אברהם אלמליח, מנהיג קהילה, תיאר את התנאים הטרגיים במחנות, את רמת החינוך הנמוכה של הדור החדש, ואת חוסר היכולת של האבות לשלם שכר לימוד בתיכון ובאוניברסיטה. הוא ציין כיצד תלמידים צריכים לעזוב את בית הספר כדי לסייע למשפחותיהם, ודיבר על אבטלה, על מרירות חייהם, רעב ואפליה. אלמליח העיר גם כן שספרדים רבים רוצים לחזור לביתם. הוא האשים פקידים רשמיים אשכנזים ברודנות ובכך שלא הבינו את המנטאליות של קורבנותיהם עקב הפילוג התרבותי בינם ובין הספרדים. במקום לפתור את הבעיות שלהם, פקידים אלה מוסיפים לדחות את המהגרים ונוהגים איתם ביהירות ומטרטרים אותם מפקיד אחד לפקיד אחר עד שהמהגר נדחק לטירוף מרוב תסכול. אף על פי שהם הביאו אותם לפלסטינה, הם צעקו עליהם "מי ביקש מכם לבוא לארץ הזאת? מי ביקש מכם להביא כל כך הרבה ילדים?" וכיוצא בזה. אלמליח מתח ביקורת על שליחי הציונות שבזבזו את הכסף שהם אספו מהתרומות על חיי מותרות במקום להוציא אותו על המהגרים העניים. הוא האשים אותם על שהם מפיצים רוח של שנאה בקרב בני המשפחות ובחטיפת ילדים מהוריהם, ועל שהם מחלקים אותם בקרב המפלגות, כאילו שהם מתחלקים בבקר.45
בגלל העובדה שסיוע למחוסרי העבודה, האלמנות והיתומים כמעט ולא היה קיים, ראיתי אמהות נוטשות את ילדיהם במשרדים של משרד הרווחה ונמלטות. לאחר מכן המשטרה הייתה עולה על עקבותיהן של האמהות ועוצרת אותן, כדי להכריח אותן לקחת את הילדים בחזרה. אדם יכול רק לתאר לעצמו את הטראומה שהילדים האלה עברו. ללא ספק רוב הנשים המעורבות בפשיעה או נמצאות בכלא היום (1990) נולדו וגדלו במחנות הנוראים האלו. שאלתי פקיד במשרד הרווחה "אין לך רגשי אשמה כאשר אתה רואה את הילדים הללו צורחים ובוכים בצורה היסטרית?" "לא," הוא ענה. "כי ישראל צריכה מטאטאי רחובות ועובדים לעשות עבודות שירות, והילדים הללו יעשו זאת…"
במחקר שלה, דבורה ברנשטיין אומרת שעם תום שנת 1951 היו 127 מחנות מעבר שכללו 250,000 מהגרים.46 היא הוסיפה שבדרך כלל המהגרים לא יכלו לבחור באיזה מחנה הם יגורו בו.
ראיתי את הקשיים שעלו בגורלה של משפחת אבו-סאלי כאשר הם עברו ממחנה מגידו למחנה תל-מונד, ללא רשות, בגלל שאחיו ואחותו של אבו-סאלי היו שם.
לאחר כמה שנים שוכני מחנות המעבר הועברו לבקתות בטון מכוערות קרוב למחנה ושם המחנה שונה. זה מה שקרה למחנות סאקייה וחירייה שאיחדו אותם וקראו להם בשם חדש אור-יהודה (האור של יהודה!). אחרים הועברו ל"כפרי עבודה קואופרטיביים" ו"עיירות פיתוח". חלק הועבר לאזורי העוני של הערים הגדולות ו"חגורה השחורה" השתרעה יותר רחוק. למרות העובדה שמחנות אלו נקראו "מחנות מעבר", עדיין היו 30,000 נפשות חיים בהם בשנת 1980 47 – במחנה של ג'סי כהן, נוף ים, חולון ובת-ים. העיתונות הישראלית פרסמה חומר רב על התנאים במחנות ועל ההפגנות האלימות והסוערות נגד הממסד שבהם הם נערכו. המפגינים יצאו בקריאה לאומות המאוחדות להתערב לטובתם ולדאוג להם כפי שהם דואגים לפליטים במקומות אחרים בעולם. עלובי החיים הללו נותרו במחנות במשך יותר מ-30 שנים.48 נחום גולדמן, ראש הקונגרס היהודי העולמי ב-1959, הודה שהדירות שנבנו כדי לשכן בהם את הספרדים, ברגע האחרון, נמסרו לאשכנזים –והדבר גרם להתקוממות של וואדי אל-סאליב בחיפה.49 פרופסור כדורי(1970) מסכם את הטרגדיה של יהודי עיראק: "במחנות העולים הישראליים, מרומים ולא מרוצים, פרנסתם וביתם נלקחו מהם, קהילתם העקבית נהרסה והם בעצמם הובאו בכוח לשירות של אידיאל שהם לא רק שלא הבינו אלא גם לא היו חלק ממנו" (עמ' 313); הוא ממשיך להאשים את הציונים ואת שליטי ערב על העובדה ש"יהודי ערב נעקרו, נושלו ופוזרו במהלך תקופה של שנה" (עמ' 314-315). (להדגמת חומר נוסף ראה נספח I.)
עיירות הפיתוח,
או מחנות עובדים זולים
ב-1952 הממסד הציוני שינה את המדיניות שלו על קליטת המהגרים הספרדים, במיוחד המרוקאים. במקום לשלוח אותם אל מחנות המעבר שהוזכרו קודם, הוא התחיל להקים מה שנקרא "עיירות פיתוח" וגם הפסיק להביא לישראל את הקשישים והחולים או למעשה כל אחד שאינו יכול לעשות עבודה גופנית קשה. גל זה של מהגרים נקרא "עלייה סלקטיבית" והיא לא חלה על האשכנזים. המהגרים נלקחו בכוח מן האונייה ישר אל מדבר הנגב, הגבול הלבנוני או אזורים מרוחקים אחרים. כאשר הם ראו את המדבר הצחיח ואת המחסור בדיור, וסירבו לרדת מן המשאיות, ללא גינונים מיותרים הם הושלכו החוצה. אחרי כן אילצו אותם להקים לעצמם את האוהלים ולעבוד בשביל היישובים האשכנזים הסמוכים או בפרויקטים ראשיים אחרים. זו הייתה שיטת קליטה הרבה יותר זולה מאשר מחנות המעבר מכיוון שהייתה ישירה וקבועה. בין 1954-1956 42 אחוז מן המהגרים נלקחו לנגב, 42 אחוז לגליל, 8 אחוזים לירושלים ו-8 אחוזים למישור החוף.50
חיה צוקרמן-ברלי כתבה במאמר שלה, "הסיבות לנטישת עיירת פיתוח", כי בהתאם להצהרה רשמית ממשלתית עיירות אלו הוקמו "מסיבות כלכליות, ביטחוניות והתיישבותיות".51 ניתן לפרש זאת לכוונה לספק לישובים האשכנזים וההון הפרטי בעובדים זולים עונתיים, ליישב אזורים שוממים כדי למנוע את חזרתם של תושבים ערבים ובנייה של חומה אנושית כדי להגן על הישובים האשכנזים מפעילות גרילה פלסטינית.
לשנת 1984 היו עשרים ותשעה עיירות כאלה, ועם 1985 חיו בהם חצי מיליון אנשים – שהיוו 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית של ישראל בתוך "הקו הירוק".52 ישנן שתיים עשרה ערים הדומים לעיירות הפיתוח בעוני ובתת-ההתפתחות שלהם, אלא שהממשלה מסרבת לסווג אותם כעיירות פיתוח. אם הן היו כן נכללים, מספר התושבים של "ישראל השלישית" היה אמור להיות 750,000, 53 או 25 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. אם ניקח בחשבון את תנאי החיים, הכלכלה והתרבות, נמצא שאין הבדל בין עיירות הפיתוח ומשכנות העוני של הערים הגדולות ובין הכפרים הקואופרטיבים שבהם המהגרים הספרדים חיו, החדשים שהגיעו והתושבים הותיקים גם יחד.
עם שנות השבעים, מספר העובדים בעיירות הפיתוח הגיע ל-150,000, 45 אחוזים מהן עבדו בתעשייה, 12 אחוז בבנייה, והשאר בחקלאות ובתעשיות השירות. התעשיות שקיבלו את הסיוע הממשלתי הגדול ביותר היו טקסטיל, הלבשה ומזון, אשר אינן דורשות כמות גדולה של הון אלא שהן זקוקות לעובדים זולים בלתי מיומנים. בדימונה שני מפעלי הטקסטיל מעסיקים 96 אחוזים מכוח העבודה של עובדי התעשייה, או 50 אחוז מכלל כוח העבודה של העיירה. בקריית שמונה 71 אחוזים מכוח העבודה גם כן מועסק בטקסטילים. בירוחם 92 אחוזים מועסקים בעבודות כמיכליות ובמחצבות. אם המפעל בעיירה נסגר, מרבית מתושבי העיירה נשארים מחוסרי עבודה. בעקבות מבנה כלכלי זה, עובדי הצווארון הכחול בעיירות הפיתוח מהווים 87 אחוזים מכלל כוח העבודה, לעומת 51 אחוזים בערים הגדולות. עובדי הצווארון הלבן הם רק 22 אחוז, לעומת 46 אחוזים מהכלל הארצי. עובדי הצווארון הלבן הם אשכנזים בעוד שעובדי הצווארון הכחול הם ספרדים. לפיכך האפליה הייתה כפולה גם מעמדית וגם גזענית.54 המעמד של בעלי העסקים בעיירות הפיתוח היה מורכב משתי תת-חלוקות, קפיטליסטים אשכנזים וחברי קיבוץ "סוציאליסטים"- גם כן אשכנזים. הסיוע הממשלתי לבעלי העסקים כלל מענקים של קרקע כמעט בחינם, הלוואות וקרנות ממשלתיות אחרות.
סבירסקי ושושן כותבים שהתנאים והשכר של עובדי הייצור במפעלים הללו הרבה יותר גרועים מהתנאים באותם מפעלים בערים הגדולות, ויתרה מכך, ההפרש בין השכר בעיירות הפיתוח ובין הערים הגדולות הופך להיות רחב ממדים משנה לשנה.55
המפקד של 1983 מוכיח שישנו פער ענקי בין עיירות הפיתוח ובין אזורים אחרים של הארץ בתחומים של אבטלה, דיור ורמת החיים. בעיירות הפיתוח 30 אחוז מן המשפחות זקוקות לסיוע ממשלתי, בעוד שהממוצע הכלל ארצי הוא 20 אחוזים. בהתבסס על נתונים מלשכות התעסוקה הממשלתיות ב1985, האבטלה בעיירות הפיתוח היא 28 אחוזים מכלל האבטלה, בעוד שתושבי עיירות הפיתוח מהווים רק 15 אחוז מן האוכלוסייה, ואחוז זה עולה משנה לשנה.56 אם נבחן כל עיירה בצורה אישית נמצא שהאבטלה היא גרועה מכך. בשדרות, לדוגמא, היו 1080 מובטלים מתוך אוכלוסייה של 2700, מה שאומר ששיעור האבטלה היה 40 אחוז בעוד שהשיעור הלאומי היה רק 7 אחוז.57 אם נבחן את מצב האבטלה הכלל ארצי, נמצא שכמעט כל המובטלים הם ספרדים. בישובים האשכנזים שיעור האבטלה הוא אפסי, וזה לא יכול להיות לגמרי מזל. ישנם מתיישבים אשכנזים על האדמות שנכבשו לאחר 1967 שיש להם שתי עבודות – אחת בהתיישבות והשנייה בירושלים או באחת הערים היהודיות בישראל. יש להם שני בתים, אחד בישראל ואחד בשטחים הכבושים, על חשבון המדינה.
כל השירותים הסוציאליים בעיירות הפיתוח הם מסוג ב' בהשוואה לשאר המדינה, ומסוג ג' כאשר עושים השוואה לשירותים החברתיים שמעניקים למתיישבים האשכנזים. מרבית מעיירות הפיתוח מרוחקים מבתי החולים הגדולים והמרפאות בעיירות חסרות מומחים וציוד חדש. שיעור המרפאות בערים הגדולות הוא פי 2.35 יותר גדול מאשר בעיירות הפיתוח, וישנם פי שלוש מזה רופאים בערים הגדולות אף על פי שישנם רק כפליים מזה תושבים. זו היא אחת הסיבות שקצב תמותת התינוקות בעיירות הפיתוח הוא פי שניים וחצי יותר גדול מאשר ביישובים האשכנזים.
פער זה מתקיים גם בתוך תחום החינוך. ילדים ספרדים מקבלים חינוך מסוג ג' עקב האיכות הירודה של בתי הספר, הציוד, ספרים, כישורי הוראה וההוראה עצמה. שיעור הנשירה הוא לכן גדול ביותר בעיירות הפיתוח. הטבלה הבאה מראה את ההבדל בין ההישגים של תלמידי בית ספר ספרדים בעיירות הפיתוח לבין ההישגים של תלמידי בית ספר אשכנזים ביישובים האמידים האשכנזים59
עיר מספר התושבים (בני+15) אחוז רוכשי תעודת תיכון אחוז רוכשי תואר אקדמאי
עיירות פיתוח ספרדים

אופקים 8,185 33.4% 1.2%
בית שאן 8,145 30.0% 1.9%
חצור (הגלילית) 3,605 32.4% 1.1%
ירוחם 3,845 33.5% 2.1%
שדרות 5,715 30.8% 1.9%
שלומי 1,400 30.1% 1.1%
יישובים אשכנזים
גבעתיים 36,575 58.3% 10.9%
הרצלייה 43,550 57.6% 13.2%
סביון 1,820 74.5% 25.8%
עומר 2,780 76.3% 36.0%
קריית אונו 15,320 61.1% 15.4%
קריית טבעון 7,835 56.0% 13.1%

המציאות למעשה הייתה גרועה יותר מאשר נתונים אלה מראים, משתי סיבות: רוב התלמידים מעיירות הפיתוח אשר רכשו או תעודות תיכון או תארים אוניברסיטאיים היו חברי העילית המנהלית או העסקית האשכנזית של אותן עיירות; ושנית, אי-הכללתם של פועלים ומשרתים ספרדים רבים אשר חיו ביישובים האשכנזים מעוותת את האחוזים. (ראה פרק שביעי.)
תנאי החינוך והתנאים הכלכליים העלובים, ובעיקר האבטלה, סייעו להניע יותר אנשים אל מחוץ לעיירות הפיתוח מאשר לעבור אליהם, כפי שהנתונים הבאים מן התקופות 1978-1984 מראים:60
עיר שדרות בית שאן מגדל העמק נתיבות ירוחם ממוצע (כל עיירות הפיתוח)
שיעור העזיבה 32% 26% 28% 36% 41% 37%
שיעור הכניסה 13% 2% 13% 13% 0.5% 13%

העזיבה של העילית מחלישה את הקהילות הללו וחושפת אותן לשליטה וניצול נוספים.
בסוף שנת 1985, מנהיגי מועצות העובדים של ההסתדרות בעיירות הפיתוח של שדרות, קריית שמונה, ירוחם ובית-שאן, כינסו מסיבת עיתונאים עם חברי הסתדרות. הם הצהירו שעיירות הפיתוח נעים במהירות לקראת התדרדרות, כאשר 90 אחוז מן הנוער בהם עוזבים בגלל אבטלה, והם איבדו 25 אחוזים מן התושבים שלהם בין 1979 ו-1984. 61
הסיבות לדעיכת עיירות הפיתוח, אבטלה והנטישה
התושבים
1.עיירות אלו חסרות בסיס כלכלי. הן זקוקות למימון כדי לממש את התוכניות הכלכליות שלהן. מעצם ראשיתן, העיירות הללו לא תוכננו עם התושבים שלהם במחשבה מראש, אלא ליתר דיוק עבור האינטרסים של המתיישבים האשכנזים והמדיניות הדוגלת בהתפשטות ובהרחבה ולצרכי הביטחון של הממסד השולט. חובה לציין שבניית מפעל אחד שיעסיק את המקומיים, אינו מהווה בסיס כלכלי עליו עיר יכולה לצמוח.
2. לא אפשרו לתושבים לקחת חלק בניהול של פרויקטים או עניינים טכניים, מלבד פשוט לספק עבודות שוליים. לא העניקו להם שום אמצעים להתקדמות מקצועית והיו כפופים לאשכנזים שקיבלו תקציבי פיתוח מן הממשלה.
3. המדיניות של מצב מלחמה נגד מדינות ערב בלעה את מרבית המשאבים של המדינה על חשבון עיירות הפיתוח, "החגורה השחורה" ומושבים ספרדים אחרים.
4. מאז 1967 הממשלה העניקה עדיפות ליישובים האשכנזים בשטחים הכבושים ועזבה את עיירות הפיתוח להתנודד לעבר התפוררות כלכלית וחברתית. את זה אי אפשר להסביר פשוט על ידי מדיניות ההתפשטות וההרחבה, הואיל והממשלה לא הייתה מתעלמת מעיירות הפיתוח אם הן היו מאוכלסות על ידי יהודים מפולניה או מאמריקה. לשנת 1984 הסכומים שהוצאו על היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים היו פי 7.2 מן הסכומים שהוצאו על עיירות הפיתוח.62 ב-23 בנובמבר 1979, הארץ כתב שהממשלה התכוננה להוציא 4.7$ מיליארד על בניית יישובים חדשים, אשר מייצגים 40 אחוז מתקציב המדינה או פי ארבע מן הכמות הנצרכת כדי לשכן מחדש את המתגוררים בשכונות העוני בערים הגדולות. הטיימס הלונדוני כתב ב-4 במרץ 1980 שהמדינה עומדת להוציא 100£ מיליון סטרלינג על התיישבות במהלך אותה שנה. עזר וייצמן, ציוני מתון, מאמין שהיישובים אינם מגבירים את ביטחון ישראל כפי שהשליטים טוענים.63 צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים, הכריז בכנסת ב-19 בנובמבר 1980 שהיישובים בשטחים הכבושים סווגו כאזורי פיתוח מדרגה א' או א'+, בעוד שעיירות הפיתוח הספרדים סווגו כדרגה ב', וזאת הסיבה ש-80 אחוז מתקציב הבנייה הוצא על יישובים אשכנזיים חקלאיים בשטחים הכבושים. אפליה זו, הוא המשיך, השתרעה לתוך החינוך גם כן, כשבבתי הספר קיימת צפיפות יתר בלתי קבילה, בעוד שבבתי הספר האשכנזים ביישובים ישנו רק מספר קטן של תלמידים לכל כיתה. הממשלה הקציבה 413 מיליון לירות ישראליות לבניית בתי ספר ברחבי הארץ, שמהם 76 מיליון הוצא על בניית בית ספר אחד ביישוב מעלה אדומים שבגדה המערבית.
הממשלה שילמה פיצויים אדירים ל-350 המשפחות שהתיישבו בסיני. כל משפחה קיבלה 190,000£ סטרלינג, למרות שהאדמה שהם פינו לא הייתה שייכת להם אלא הייתה רכוש מצרי ורוב הכסף שהושקע ביישובים בא מהמדינה. ב-21 בנובמבר 1980, הארץ קרא למתיישבים הללו "מפירי שלום". בנוסף לסכומים אלו ששולמו על ידי המדינה, סכומים דומים שולמו לתושבי ימית בסיני. כתוצאה ממחוות אלו הממשלה הייתה צריכה להוריד את תקציב החינוך ב-7.5 אחוז, ואת תקציב הרווחה ב-3.3 אחוז, לאחר שתקציב החינוך כבר קוצץ ב-23 אחוזים בשנה שקדמה לה, ובניית בתי ספר ב-50 אחוז.64 עזר וייצמן אמר שהוא חושש לפגוש בתושבי עיירות הפיתוח שהצביעו עבור הליכוד ב-1977, מאחר והליכוד אינו עושה דבר לשיפור מצבם.65
ב-5 בפברואר 1982 הארץ פרסם הצהרה שהוציא כנס ראשי עיירות הפיתוח בהרצלייה. ראשי העיירות תקפו את מדיניות הממשלה הנותנת עדיפות ליישובים בשטחים הכבושים. ראש העיר של נתיבות אמר שהממשלה הייתה בונה רק שלושים ושש דירות באותה שנה בעיירה שלו שבה יש 9,000 תושבים, וששני שליש מן הזוגות הצעירים היו חסרי דיור ונאלצו לגור עם משפחותיהם. ראש עיריית בית שמש הוסיף שדיור הוענק כמעט בחינם ביישובים בגדה המערבית וברצועת עזה. ב-26 בנובמבר 1979, ידיעות אחרונות דיווח ש-85 אחוז מן המתיישבים האשכנזים היו בבעלותם שתי דירות – אחת בישראל ואחת בשטחים הכבושים. הכנס הוכיח לראשי העיירות שישנו ניגוד של אינטרסים בין התושבים הספרדים שלעיירות הפיתוח לבין המתיישבים האשכנזים. הממשלה הוציאה 75 אחוזים מן התקציב שלה על הביטחון, שכלל יישובים אשכנזים בשטחים הכבושים וקונסולידציה של הכיבוש על חשבון השירותים החברתיים בישראל. ב-17 בינואר 1986 הארץ דיווח שראשי עיירות הפיתוח הקימו מחנה במשרד ראש הממשלה כדי להדגיש את תביעותיהם.
ב-7 במרץ הארץ פרסם טבלה אשר מציגה כיצד היישובים האשכנזים קיבלו יחס מועדף לעומת עיירות הפיתוח. הטבלה הייתה מבוססת על נתונים ממשלתיים רשמיים, וניתן לחלק אותה לארבע רשימות.
הטבלה הראשונה עוסקת בעידוד הממשלה במסחר ותעשייה. הממשלה חילקה את עיירות הפיתוח לשלש קטגוריות – A+, A ו-B, אולם את היישובים בשטחים הכבושים חילקו ל-A+ ו-A בלבד.
1. עיירות פיתוח עניות כמו בית שאן וקריית מלאכי בין היתר הוצבו בקטגוריה השלישית, בעוד שאת כל היישובים העשירים כמו אריאל, הציבו בקטגוריות של העדפה הראשונה או השנייה.
2. עיירות פיתוח כמו דימונה, שדרות, נתיבות, אופקים ואחרים, שסבלו מאבטלה ורעב הינם מסווגים בקטגוריה השנייה.66

עיירות פיתוח ו"אזורי פיתוח" (בעיקר ספרדים) מתיישבים בשטחים הכבושים (בעיקר אשכנזים)
A+ A B A+ A
קריית שמונה כרמיאל (אשכנזים) יוקנעם מעלה אפרים יישובים קיימים
שלומי צפת עכו עפרה ועתידיים אחרים
מעלות טבריה בית שמש קדומים
חצור (הגלילית) ראש-פינה קריית מלאכי בית-אל
בית שאן עפולה קריית-גד אריאל
קצרין גוש שגב באר-שבע סנור
מטולה נהרייה אשקלון תקוע
מיגדל מיגדל נווה-צוף
העמק
יבנאל אופקים שילה
בני יהודה נתיבות קרני שומרון
מרכז הסבית שדרות אלון מורה
ירוחם דימונה מעלה שומרון
מצפה רמון ערד (אשכנזים) דותן
אילת רמת חובב רימונים

הטבלה השנייה מראה את האפליה הגזענית באופן שבו הוענקו משכנתאות לדיור.
1. משכנתאות הרבה יותר גדולות הוענקו למתיישבים האשכנזים בשטחים הכבושים מאשר לתושבים העניים של עיירות הפיתוח.
2. אחוז ההלוואות, שאינן צמודות לדולר, שהוענקו לאשכנזים הוא גדול יותר מאשר בעיירות הפיתוח הספרדיות. זה אומר שהאינפלציה תפחית בהדרגה את הסכום ללווים האשכנזים. זוהי נקודה חשובה אשר גרמה לפשיטת הרגל של משפחות עניות רבות אשר קיבלו הלוואות צמודות לדולר לרכישת דירות. ככל שהאינפלציה עולה, תשלומי המשכנתא עולים, אבל לווים רבים מגיעים למצב של פיגור בתשלומים והחובות שלהם נערמים עד לנקודה בה כל ההכנסה של המשפחה נסחטת כדי לשרת את ההלוואות שלהם. היהודים הספרדים לכן הפכו לבני ערובה לתאוות הבצע של הבנקים הפרטיים והציבוריים גם יחד אשר מנוהלים על ידי אשכנזים.
חלוקת משכנתאות לדיור בעיירות הפיתוח משכנתאות לדיור ביישובים בשטחים
הלוואה למשפחות עם: למשפחות עם:

3 ילדים 4-5 ילדים 6 ילדים ויותר 3 ילדים 4-5 ילדים 6 ילדים ויותר
שקלים חדשים 26,000 23,700 40,400 38,900 43,200 48,300
לא צמוד לדולר 15% 27% 34% 15% 31% 38%
צמוד לדולר 85% 73% 66% 85% 69% 62%
(2.5 שקלים חדשים = 1£ סטרלינג)67
הטבלה השלישית שפורסמה מסבירה את הסיבה למחיר היחסי של הדיור בעיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים בשטחים הכבושים. בגדה המערבית, לדוגמא, מחיר חלקות האדמה לדיור הוא רק 5 אחוז מהמחיר הרשמי במטרה לעודד את המתיישבים. חלקות אדמה בעיירות הפיתוח נעים בין 12 ו-60 אחוזים מהמחיר הרשמי.68
הטבלה הרביעית בעיתון מראה שתושבי היישובים בגדה המערבית נהנים מיתרון נוסף, והוא הורדה של 7 אחוזים במס ההכנסה שהם משלמים, בעוד שהישראלים העניים ביותר בעיירות הפיתוח מקבלים החזר של בין 3-10 אחוז.69
אנו יכולים לפיכך לסכם את הפריבילגיות אשר האשכנזים ביישובים שבשטחים הכבושים נהנים מהן כדלקמן:
1. מענקים לעידוד תעשייה ומסחר.
2. משכנתאות ארוכות-טווח.
3. אדמה במחיר מוזל לדיור.
4. הורדה במס ההכנסה.
5. בתי-ספר בעלי איכות גבוהה עם כיתות קטנות.
זכויות היתר של הקיבוצים הוותיקים
הפריבילגיות הללו לא הוענקו מאז 1967 בלבד, אלא מאז תחילת ההתנחלות הציונית, כפי שהזכרנו בפרקים השני והשלישי. אנו נדון בדפים הבאים על האפליה נגד עיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים האשכנזים בישראל מלפני 1967.
בעוד שהקיבוצים והמושבים האשכנזים נבנים על בסיס כלכלי מוצק בשל מיקומם הגיאוגרפי, כמות ואיכות האדמה הצמודה אליהם ותקציבי המימון שלהם, עיירות הפיתוח לא היו בעלים לא של אדמה, לא של מפעלים ולא היה להם תקציב למימון עבודה. הם רק סיפקו את העבודה לממסד הציוני ולהון הפרטי, או לקיבוצים ה"סוציאליסטים". הם ממוקמים הרחק ממרכזי הכלכלה, במדבר הנגב או על הגבולות, למטרות ביטחון, ללא התייחסות לאינטרסים של התושבים בהם, מלבד העובדה שתקציב המימון עבור העבודות היה הרבה יותר פחות מהמימון שהיה מצוי ביישובים האשכנזים. שירותי הבריאות והחינוך בעיירות הפיתוח הרבה יותר נחותים לעומת הקיבוצים השכנים. כתוצאה מכך, הפער ברמת החיים הוא רחב מאוד.
זה גרם להרס הבסיס הסוציאליסטי של הקיבוצים אשר ניצלו את מאגר כוח העבודה הזול ועשו כאלה רווחים מופרזים שהם עתה התחילו לסחור בבורסה. ב-18 במרץ 1983 הארץ דיווח שהתנועה הקיבוצית המאוחדת החליטה להשקיע חמישים מיליון דולר בחוץ לארץ. ההשקעות הנוכחיות שלה הן כדלקמן: 72$ מיליון בשווקים הפיננסיים, 8$ מיליון בנדל"ן ו-60$ מיליון במניות. ארגון הקיבוץ קנה גם כן 25 אחוזים ממניות קיי-מד בארצות הברית.
הקמת התעשיות בקיבוצים הייתה נקודת המפנה לכלכלות שלהם. ההכנסה שלהם עלתה ב-39 אחוז, ושיעור החברים העוסקים בתעשייה והשירותים עלה עד ל-50 אחוזים.70
ב-10 בינואר 1986 הארץ ציין שתלמידי השנה העשירית בבי"ס בקיבוץ יפתח פרסמו מכתב גלוי לחברי הקיבוץ בדרישה לחזור לעקרון השוויון. הם מחו על כך שכמה מחברי הקיבוץ קנו מכוניות פרטיות, מכונות ווידיאו ודירות בערים, ופתחו חשבונות בנקים פרטיים וכיוצא בזה.
עלינו לציין שעד 1948 כל הקיבוצים סירבו להעסיק עובדים שאינם חברי-קיבוץ, בין שהיו יהודים או ערבים, מכיוון שהם התנגדו לעשיית רווחים מעבודתם של אנשים אחרים. רווחים סימלו "ניצול רכושני" וזה יצא כנגד הכלל האידיאולוגי החשוב ביותר של תנועת הקיבוץ. בתקופת המנדט, הקיבוצים לא הרשו לחבריהם להחזיק מכשירי רדיו או קומקומים חשמליים פרטיים, מכיוון שהיה מטבעה של סחורה לא-מתכלית לעורר "דחפים רכושניים, תאוות-בצע ואינדיבידואליזם". לאחר 1948, כאשר הקיבוצים קיבלו מענקים לפתוח מפעלים במטרה להעסיק ספרדים, מטעמים "לאומנים" שתמך בהם בן גוריון בעצמו, הרווחים התחילו להצטבר והאנשים התחילו להיכנע לחמדנות החומרית. היסוד הסוציאליסטי של תנועת הקיבוץ נהרס, ומצידם של העובדים השכירים הם היו מוסדות קפיטליסטים. רמת חייהם עלתה והאידיאלים של צנע חברתי ושיווין נפלו בשולי הדרך. חברי הקיבוץ שעבדו עם הפועלים תמיד קיבלו את העבודות ה"נקיות". אלכוהוליזם ושימוש-יתר בסמים התפשטו ורוב הזמן הניצול של הספרדים היה גרוע יותר מהניצול שהיה במפעלים הרגילים הפרטיים. הספרדים שעבדו עבור הקיבוצים הגיעו למסקנה שאויביהם היו חברי הקיבוץ ולא הקפיטליסטים בגוש הליכוד תחת מנחם בגין. תופעה זו (יחד עם מדיניות ממשלת העבודה כלפי מהגרים ספרדים) הייתה אחת הסיבות החשובות ביותר מדוע הספרדים התחילו להצביע לליכוד ובגין ב-1977.
הקיבוץ יכול לפטר עובד כאשר הוא מגיע לגיל ארבעים או חמישים. לפועלים היה אסור לאכול בקפיטריה של היישוב, או להשתמש בבריכה או בספרייה. חברי הקיבוץ התייחסו לפועלים הספרדים בצורה גרועה ולעגו להם על הרקע האתני שלהם ועורם השחום. העובדים הספרדים עושים את עבודות השוליים ללא תקווה לקידום או הכשרה מקצועית. גדי אילת, חבר קיבוץ בית אלפא, ניסה לשפר את היחסים בין הקיבוץ לעובדים אך הוא נכשל והתפטר מתפקידו. מי שבא במקומו, דן סער נכשל גם כן, ואמר לעיתון הארץ ב-22 באוקטובר 1982 שהמנהיגות של מפלגת העבודה ושל הקיבוצים לא נתנו לתהליך הפיוס שום תמיכה.
יצחק נבון, יהודי יליד פלסטינה ונשיא המדינה לשעבר אמר "כאשר לעובד ממגדל העמק שעובד עבור קיבוץ אלונים אסור להשתמש בבריכה בגודל-אולימפי של הקיבוץ הדבר משקף את היעלמותם של השאיפות החלוציות הבסיסיות."71 מנכ"ל משרד העבודה אמר שב-1984 40 אחוז ממחוסרי העבודה ברחבי הארץ היו בעיירות הפיתוח, למרות שהם מהווים רק 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לפיכך באזורי הפיתוח היא כמעט פי 3.3 יותר מכל מקום אחר. ב-1984 שיעור האבטלה הכלל ארצי היה 7 אחוזים אבל הוא היה 30 אחוז בעיירות הפיתוח.72 ראשי העיירות מבלים את רוב זמנם בטיפול בבעיית האבטלה, ובשל חולשה כלכלית 75 אחוז מהכנסות של הרשויות המקומיות בא מהמדינה.73
במכתב להארץ ב-25 בספטמבר 1981, פרופסור עזרא זוהר ציין שלספרדים הגדלים בעיירות הפיתוח ואזורי שכונות העוני לא מציעים הזדמנויות חינוכיות כלשהן.
למעשה היה אסור לעזוב את עיירות הפיתוח, הואיל ומישהו היה מאבד את מקומו ברשימת הדיור. פרופסור זוהר מאשר שלאינטלקטואלים הספרדים בישראל אין את אותו המעמד החברתי שהיה להם בארצות ערב. הוא טען שהמדינה הרסה את התא המשפחתי המזרח-תיכוני אבל לא היה לה מאום כתחליף במקומו, ושהספרדים לא יכלו להשתלב לתוך החברה של המתיישבים האשכנזים עקב הביורוקרטיה והפרוטקציה.
העיתונאי, זאב יפת עשה השוואה בין מדיניות הממשלה בעיירות הפיתוח ובין מדיניותה בשטחים הכבושים, והגיע למסקנות הבאות:
1. הממשלה מעריכה את היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים כ"אזורי פיתוח" כדי להצדיק את זרימת הכספים אליהם.
2. אדמה לבנייה בעיירות הפיתוח היא פי עשר יותר יקרה מאשר האדמה בשטחים הכבושים. מתיישב אשכנזי משלם רק 5 אחוז ממחיר האדמה, או מקבל אותה בחינם. המחיר לחצי דונם בשטחים הכבושים הוא רק 3,000 שקלים, בעוד שהוא נע בין 120,000 ו-246,000 שקלים בעיירות הפיתוח באזורים של לפני 1967.
3. הממשלה בונה מפעלים חדשים ביישובים שבשטחים הכבושים, ולעומת זאת תושבי עיירות הפיתוח סובלים מאבטלה עקב מחסור בהשקעות בכלכלה שלהם.74
ובאשר לחיים התרבותיים – אמנות, מוזיקה, דרמה וכיוצא בזה –השלטון המרכזי כופה את התרבות אשכנזית על הקהילות הללו באמצאות החברה שלו "מתנסים". ראשי העיירות, גם כן, לא היו תושבי העיירות אלא נכפו על ידי המפלגות האשכנזיות. כיום הם אנשים מקומיים אבל נשלטים על ידי אותן מפלגות. וכך הממסד הציוני שולט בכל מישור בחייהם של קהילות אלה.

קריית שמונה
העיתונאי עמוס איילון העריך שהאוכלוסייה של העיירה שעל הגבול הלבנוני הזאת הינה כמעט 14,000 והשווה אותה לקיבוצים השכנים, כמו קיבוץ דן, קיבוץ דפנה, קיבוץ כפר גלעדי וקיבוץ מנרה. איילון ציין שהצעירים עוזבים את העיירה עקב אבטלה ומחסור בעבודה מקצועית. 50 אחוז מן הילדים מסווגים כ"טעוני טיפוח". אנשים גרים בדירות דמויי קופסאות, כמו אלה שבפרוורי העוני שבדרום אפריקה. הקיבוצים השכנים מדורגים כיישובי גבול ולפיכך מקבלים פיצויים מן הממשלה על האבדות שהם סובלים כתוצאה מפעולות גרילה. קריית שמונה, איננה, לעומת זאת, מקבלת פיצויים כלשהם. מאותן סיבות, הקיבוצים האשכנזים אינם משלמים מיסי מדינה, אבל קריית שמונה צריכה לשלם אותם במלואם. ישנם רופאים החיים בקיבוצים, אף אחד לא גר בקריית שמונה. העיירה החלה כשהיא הייתה מחנה מעבר אך לאחרונה הפכה לשכונת עוני המוקפת בקיבוצים אשכנזים עשירים ששאבו את כוח העבודה הזול שלהם ממנה.
העיתונאי אחרי זה השווה את העיירה לקריית ארבע האשכנזית, שעל ידי חברון. הוא כתב שבקריית ארבע בכל בית יש טלפון. דירה בקריית שמונה עולה 20,000 לירות ישראליות יותר מאשר דירה דומה בקריית ארבע. ישנן 400 דירות ריקות בקריית שמונה המחכים למתיישבים חדשים, בעוד שישנן 90 משפחות צעירות חסרות דיור. המחירים גבוהים יותר מאשר בערים הגדולות ב-3-10 אחוזים, וחומרי הבנייה יקרים יותר ב-25 אחוז. הוא כותב שאותם התנאים קיימים בעיירות פיתוח אחרות כמו בית שאן, כרמיאל ומעלות.75
כדי להחמיר יותר את המצב, הממסד השולט שולח מתנדבים אשכנזים אל עיירות הפיתוח, כדי "לסייע לתושבים ולשדל את רוח ההתיישבות". צבי צמרת, מנהל בית הספר של העיירה מתח ביקורת על הצעירים הללו על יהירותם ובורותם הגזענית. דוד אורן מתאר את התנאים הקיימים בעיירת הפיתוח של ירוחם בנגב ותוהה "מדוע המדינה איננה מוציאה את כספה על סיוע לעיירות הללו במקום לבזבז אותו על המתנדבים השחצנים הללו?"76
בתקופת מערכת הבחירות של 1981, פעילי הליכוד פרסמו קריקטורה עממית עם הכותרת "המאפיה של הקיבוץ" היה בה ציור של מפלצת שעל חזה היה כתוב "תנועת הקיבוצים", על בטנה "אחדות העבודה", זרועותיה היו חקוקות ב"הסתה" ו"הפחדה", כאשר היא מניפה פטיש הנושא תווית "איומים". המפלצת הובילה חבורה גדולה של חיות פרא המייצגים את הקיבוצים השונים המקיפים את העיירה. לקריקטורה הייתה כותרת משנה אשר קראה "שקט! הם באים". ברקע הקדמי היו הבניינים של קריית שמונה.
ישראל שחק, ראש הליגה לזכויות אדם, כתב שהסיבה לשנאה הבין-עדתית היא הניצול והפער ברמות-החיים של כל אחת ואחת. הוא הוסיף שהקיבוצים איימו להטיל עונש קבוצתי של חרם כלכלי על קריית-שמונה בגלל התנגדותה. בנוסף לרודנות כלכלית, חברי קיבוץ גם שולטים על העיר פוליטית.77
בהתאם לדיווחים בהארץ ב-24 ביולי 1981, מרבית מ-17,000 תושבי העיירה נמלטו מהפגזות הגרילה, ונותרו מאחור רק 3,000 ל-4,000, מכיוון שהרשויות לא סיפקו לעיירה מקלטים מצוידים כראוי, כמו שבקיבוצים יש להם. המקלטים הבודדים בעיירה מצויים במצב גרוע, מלאים פסולת, מים מלוכלכים וריחות מצחינים. במקלטים הללו לא היו מים לשתייה, לא חשמל ולא טלפונים.
שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה, הודה בכך שבעיירה יש רק 0.4 מטר מרובע של מרחב מקלט לכל אדם.78 זו הדרך דיווח ב-29 ביולי 1981 ש-95 אחוז מן התושבים נמלטו מן העיירה בגלל הפגזות הגרילה והרשויות המקומיות סירבו לשמור את מקום העבודה פתוח עבורם, דבר שעורר תרעומת רבה בקרב האוכלוסייה. תרחישים מן הסוג הזה לא היו בקיבוצים האשכנזים היות והממשלה סיפקה להם מקלטים נוחים ומצוידים כהלכה.
רפי פרץ, שעבד במחצבות של קיבוץ כפר גלעדי, אמר שחברי הקיבוץ לא עבדו במחצבות ושהקיבוץ התנגד לכונן בית ספר משותף לילדיהם ולילדים מקריית-שמונה. הוא הוסיף שחברי הקיבוץ "דפקו אותנו" ושהם "נחמדים אלינו רק במשך התקופות של הבחירות. הם צוברים עושר על חשבוננו. הם קונים טלביזיות צבעוניות ובאים לעיירה שלנו עם רכבם הפרטי."79
אמנון שמוש80 תקף את ההתנשאות של הקיבוצים. הוא השווה את מצב יהודי מרוקו בישראל עם מצבם של אחיהם בצרפת והדגיש שצרפת מתייחסת למהגרים היהודים שלה ממרוקו בכבוד. הם חיו בכבוד.81
עיתונאי אחר, יורם המזרחי, כתב במאמר בהארץ ב-25 בדצמבר 1981, שהעניים של קריית שמונה חיו על לחם, מרגרינה וריבה. אחד התושבים הוותיקים אמר לו "תגיד להם שאנחנו סובלים מקור ואין לנו כסף לקנות פרפין." חנווני אמר לו, "אנשים קונים רק לחם, חלב ומרגרינה והעסק שלי לא יכול להתקיים על כך." המזרחי גילה שהתושבים נטשו את העיירה, ומקצתם היגרו. האבטלה הייתה נפוצה. מנהל מפעל "רמים", שמואל אוחנה, אמר לו שהוא נזקק להשקעה של לפחות 70 מיליון שקלים אלא שהממשלה יכלה להעלות רק 13 מיליון. כתבים של הארץ הוסיפו שכל עיירות הספרדים שבגליל היו במיתון. כפר מרגליות צמצם את עצי האפרסקים שלו מתוך חשש ממס ההכנסה שהם יצטרכו לשלם, וירדנה איים לצאת בשביתה כללית וסגירת בתי הספר. המשטרה ובתי המשפט היו מוצפים עם תיקים של חובות שלא שולמו. שכרו החודשי של עובד בקריית-שמונה היה 11,000 לירות ישראליות, בעוד ששכרו של צעיר העובד במוסך בתל אביב היה 18,000 לירות ישראליות. תושבי העיירה היו אלה שניקזו את אגם חולה אולם הקיבוצים האשכנזים היו אלה שחטפו כליל את 40,000 הדונמים שהוכשרו לשימוש ומי שהשתמשו בתושבי העיירה לגדל את הכותנה ואת היבול התעשייתי שלהם. חברי הקיבוץ שלטו על כל מישורי החיים בעיירה מכיוון שהם היו המעבידים, בעלי מפעלים וראשי איגודים והחזיקו בכל התפקידים הרשמיים בסוכנות היהודית, בממשל המקומי באמצעות מפלגת העבודה השולטת.82
הסופר, דן שביט, מקיבוץ כפר סאלד שבגליל, מסתייג מן הרודנות של הקיבוצים על הספרדים בעיירות הפיתוח. במאמר בהארץ ב-20 למאי 1983 הוא אפיין את עמדת הקיבוצים כלפי היהודים הספרדים כ"פטרנליסטי, אוטוריטריאני ואליטיסטי". שביט תהה "כיצד אני יכול להיות מאושר כשמישהו מקהילה אחרת בא אלי ומתערב לי בחיים, ואומר "אני יודע מה טוב בשבילך ואני יעזור לך הלאה." הוא הוסיף שהוא יכול להבין את התרעומת של הספרדים, מכיוון שאף אחד לא רוצה לחיות עם חותמת רשמית האומרת "נחות – הוא יודע פחות מאחרים, מבין פחות ופחות מוכשר." אחרי כן הסופר הביע את תמיכתו למנחם בגין שגינה את הקיבוצים וקרא להם "מיליונרים שחצנים". שביט סיכם על ידי גינוי אהבת הבצע והאנוכיות של הקיבוצים.
לחומר נוסף על קריית-שמונה, ראה נספח II. בדיקה מפורטת של עיירות פיתוח אחרות חושפת דפוסים דומים. ראה נספח III.
המושבים (כפרים קואופרטיבים)

הדרך הרביעית לקליטת המהגרים מהעולם הערבי הייתה ליישב אותם במושבים אשר הוקמו באזורים מרוחקים, בעיקר באזורים ההרריים של הגליל, ירושלים והנגב. אריה נחמקין, שר החקלאות ב-1986, תולה את הקמת המושבים הללו בנימוקים ביטחוניים ומדיניים. בעיית הפרנסה הייתה בעלת חשיבות קטנה יותר.83 המנהיגות הצבאית הישראלית רצתה מושבים (ועיירות פיתוח) באזורי הגבול כדי לבצר את היישובים האשכנזים ה
עשירים על ידי שימוש ביישובים ספרדים כחיץ נגד התקפות גרילה פלסטינית. מטרתו של הממסד הפוליטי הייתה לפזר את האוכלוסייה באופן שווה, אולם בעיקר באזורים שהיו מאוכלסים על ידי פלסטינים לפני שהם גורשו ב-1948, במטרה לאלץ את הערבים לקבל עובדה מוגמרת דמוגרפית ולגרום לאי אפשרות לפליטים הפלסטינים לחזור לכפריהם. שר החקלאות הודה שהמכנה המשותף בקרב המושבים היה העדר כל בסיס כלכלי. הוא הוסיף שאף אחד בהתחלה לא חשב לעשות מהכפרים האלה מושבים, ולכן הם נקראו בתחילה "כפרי ייעור" היות והממסד השולט רצה להעסיק את התושבים שלהם בתוכנית הייעור שלהם עבור הקרן הקיימת היהודית. עבודה זו הייתה חלק מ"עבודות החירום" שהזכרנו קודם, וכשהסתיימה העבודה הוחלט להפוך את הכפרים האלה למושבים.
השר לא הזכיר שהמטרה הכלכלית של הממסד הייתה להשתמש בתושבים ככוח עבודה זול עבור היישובים האשכנזים. מה שלמעשה קרה היה שמרבית התושבים עבדו כפועלים שכירים מחוץ לכפרים שלהם. עקב העדר תשתית כלכלית, הבסיס השיתופי של הכפרים התפרק ומאתיים וחמישים מהם פשטו את הרגל.
ב-1983 היו 402 מושבים, שמהם 65 היו מושבים אשכנזים שנוסדו בתקופת המנדט. ליישובים עשירים הללו היו את המאפיינים הקלאסיים המקוריים של כפר שיתופי הידוע בשם "מושב", שבהם לכל חבר הייתה את אותה כמות אדמה, מקנה וכיוצא בזה, אבל הם השתתפו במכונות, בשיווק, בחנויות שיתופיות, וכיוצא בזה. רוב המושבים שנוסדו לאחר 1948 היו עבור הספרדים, וכפי שכבר הזכרנו, הם נעדרו כל בסיס כלכלי. לשנת 1983 החובות שלהם הגיעו ל-7 מיליארד שקלים (70 שקלים = 1£ סטרלינג).84 פינחס מוסקו, סגן מנהל הסוכנות היהודית במחוז הנגב, הוסיף שהמושבים בנגב חייבים לארגון הרכש 130-150$ מיליון בנוסף לסכומים שהם היו חייבים לבנקים ולמוסדות פיננסיים בשני השווקים השוק החופשי והשוק השחור. מתוך 3,360 משפחות במושבי הנגב, 1,400 מהם (שליש מהמשפחות) אין תקווה שאי פעם יסיימו לשלם את חובותיהם והם תלויים במושבים שלהם. יצחק נחמיה, מנהל ארגון הרכש אמר שחובותיה של משפחה ממוצעת הגיעו ל-50,000-100,00$, אלא שישנן משפחות החייבות יותר מ-200,000$.85
נציגי המושבים שבגליל הודיעו למי שהיה אז ראש הממשלה, שמעון פרס, שכל משפחה חייבת 100,000$ (בשיעור ריבית של 60 אחוזים, ולכן התהוות של התאוששות כלכלית איננה אפשרית). ראש המועצה המקומית במעלה יוסף הצהיר שהיו 1,200 ילדים של חברי מושבים שאינם זכאים לרשת מאביהם (רק ילד אחד יכול לרשת מאביו) שעתה הם חסרי דיור וחסרי קרקע.86 המשטרה עצרה 12 מתוך 80 מחברי קריית נוגה ובית המשפט ציווה עליהם לשלם את חובותיה, שהגיעו ל-2,000,000 שקלים, למכור את נכסיהם או ללכת לבית סוהר.87
הייתה גם סיבה פוליטית להפיכת מושבים אלה לחברי ארגון המושבים. בעוד שלמפלגת העבודה (מפא"י) הייתה שליטה מוחלטת על הארגון הזה, היא יכלה לשים את התושבים של הכפרים האלה תחת ההגמוניה שלה ולזכות ברוב קולותיהם בבחירות (כפי שקרה במחנות המעבר ובעיירות הפיתוח). לא הותר לתושבים הספרדים לבחור את האפיליאציה הפוליטית של המושב שלהם ולא הותר להם לעבור למושב עם גוון פוליטי אחר.
בקטע הקודם הזכרנו את "העדר כל בסיס כלכלי" במונחים כלכליים מוחלטים, אולם זה כלל גם כן שרשרת של צעדים מפלים נגד התושבים הספרדים של המושבים הללו אשר ניתן לסכם אותם כך:
1. כאשר הממסד הציוני מקים יישוב אשכנזי חדש הוא מיד מספק לו מספיק אדמה עבור ייצור חקלאי, ואת האמצעים הנחוצים לייצור כמו מקנה ומכונות, יחד עם מענקים שנתיים לקיום ולפיתוח. את הספרדים, לעומת זאת, הובילו במשאיות הישר מן האוניות אל אזורים שוממים ושם שפכו אותם מן המשאיות כמו חצץ וציוו עליהם להקים לעצמם מאהל. העסיקו אותם בעבודות השוליות ביותר, ונתנו להם את השכר הנמוך ביותר – "משכורות חירום". הם אפילו לא קיבלו את חלקות אדמת הטרשים הקטנה שהקצו עבורם, כי שכניהם העשירים, המתיישבים האשכנזים, חטפו כליל את כל האדמה באמתלה שהספרדים לא הבינו בחקלאות. האשכנזים עדיים מחזיקים בכמה מן חלקות האדמה הללו.
2. אפליה בחלוקת אדמות חקלאיות. כל משפחה ביישובים האשכנזים קיבלה בין 80 ל-150 דונמים, אולם במושבים הספרדים, למרות שהמשפחות היו הרבה יותר גדולות, לכל משפחה הקציבו 18 דונמים בלבד.
3. כמות המים להשקיה, האשרות הכספיים, והאמצעים לייצור שניתנו ליישובים האשכנזים היו גדולים במידה רבה יותר מאלה שהוקצבו למושבים הספרדים. 54 אחוז מכל הכספים שהושקעו בחקלאות הלכו לקיבוצים האשכנזים ו-37 אחוזים אל המושבים, למרות העובדה שהקיבוצים היוו 12 אחוזים בלבד מכלל היישובים החקלאיים ברחבי הארץ, בעוד שהמושבים היוו 66 אחוזים. ב-1960 היו 229 קיבוצים ו-366 מושבים. בנוסף לאפליה זו לטובת הקיבוצים, הייתה הפליה ניכרת במעמדות המושבים לטובת המושבים הוותיקים שנוסדו בתקופת המנדט. בבעלותו של חבר מושב אשכנזי וותיק היו 2.3 פרות ו-300 עופות, בעוד שבבעלותו של חבר מושב שלאחר 1948 היו 1.2 פרות ו-50 עופות. בבעלות מושב אשכנזי היו 2.5 טרקטורים בעוד בבעלות מושב שלאחר 1948 היו 0.7 טרקטורים. נוסף לכך, מושבים אשכנזים שהוקמו לאחר 1948 קיבלו יחס מועדף על חשבונם של המושבים הספרדים.
4. איכות הקרקע. האדמות שקיבלו היישובים האשכנזים היו הרבה יותר פוריים מהאדמות שעליהם הוקמו המושבים הספרדים, שהיו, כפי שציינו קודם, שטחים של מדבר הנגב, או אדמות מסולעות באזור הגליל ובירושלים, שאותן בדרך כלל הספרדים היו צריכים להכשיר לשימוש לפני שהם יכלו לעבד.
5. היישובים האשכנזים נבנו במרכז הארץ, דבר שסייע להם לשווק את התוצרת החקלאית שלהם בקלות יותר ולהגביר את רווחיהם. המושבים הספרדים היו ממוקמים באזורים המרוחקים יותר, לכן הוקשה עליהם יותר לשווק את יבולם ורווחיהם הופחתו, נוסף על העלאת עלות התיקשור והסחורה החיונית.
6. סיוע ממשלתי. אף על פי שהיישובים האשכנזים שגשגו, הכמות הכספית מהתמיכה הממשלתית אליהם הייתה גדולה במידה רבה יותר מהתמיכה שניתנה לתושבי המושבים הספרדים העניים יותר. בין 1948 ו-1977 מצב המושבים היה טוב יחסית עקב תמיכה כספית על ידי ממשלת העבודה. אולם כשהליכוד עלה לשלטון היא ניתקה את כל התמיכה הכספית ועודדה אותם לגדל פרחים והבטיחה לתושבי המושב לספק להם את ההלוואות הנחוצות ואחרי כן נכשלה בקיום ההבטחה. בינתיים הכפרים הוציאו הלוואות מסיביות ושילמו 300 אחוז ריבית, וכך החובות שלהם נערמו גבוה יותר מאי פעם.88 חובות אלה הינם בדרך כלל גדולים יותר מאשר כל ההכנסה של המושב, ואשר באופן כללי הכניסו אותם למחדל ודחפו את המושבים לשווק את התוצרת החקלאית שלהם מחוץ לארגון השיווק הציוני. פעולות אלה מהווים את אחד הגורמים להתפרקות היסודות של הקואופרטיביזם.
7. התפתחות התעשייה בקיבוצים. לפני 1948 רמת החיים בקיבוצים האשכנזים לא הייתה גבוהה בכלל. אולם, לאחר 1948 הממשלה השקיעה סכומים אדירים בקיבוצים לפיתוח התעשיות שבהם יעסיקו ספרדים אשר יעלו את ההכנסות ורמת החיים שלהם. דבר זה לא התרחש במושבים. הממשלה לא השקיעה כספים כלשהם לפיתוח התעשייה במושבים, והבסיס הכלכלי הצר שלהם אף לא צייד אותם במידה מספקת כדי לתמוך במשפחה הספרדית. תושבי המושב לכן החלו להתפרנס כעובדים שכירים מחוץ למושבים (61 אחוזים מהם עובדים כפועלים שכירים עבור הקיבוצים. בקריית אלייקים, לדוגמא, רק 5 אחוז מן התושבים עובדים בחקלאות, 30 אחוזים הינם מחוסרי עבודה ו-65 אחוזים עובדים כפועלים שכירים בקיבוצים).
8. קיבוצים אשכנזים והממשל המרכזי. בעוד ההתיישבות החקלאית הייתה אחת המטרות החשובות ביותר של הציונות מראשיתה, המתיישבים האשכנזים היו הקבוצה החשובה ביותר בהיררכיה הציונית העולמית ובמנהיגות המקומית, דהיינו בממשלה, בסוכנות היהודית ובארגוני ההתיישבות החקלאית. הארץ כתב ב-5 באוגוסט 1983 שממשלת מפלגת העבודה כללה ארבעה שרים מקהילות המתיישבים, שהם ועובדי המדינה הבכירים שלהם, לפיכך היו בעמדה של מתן ייעוץ כלכלי, פוליטי ומסחרי להתיישבויות. הם הגנו על האינטרסים של ההתיישבות ודאגו לעדכן אותם על תוכניות הממשלה העתידיות. "אינפורמציה פנימית" זו אפשרה ליישובים תכנון מוצלח יותר. המושבים הספרדים לא היו "יעילים" באותה מידה מכיוון שלא היו להם חברים בצמרת ההיררכיה, ואף אחד שייצג את האינטרסים שלהם בפני הרשויות השונות. יתרה מזאת, התכנון הכלכלי של המושבים היה בידיהם של "המנהיגים" האשכנזים מן היישובים הסמוכים שתפרו אותו לפי האינטרסים של עצמם. נוסף לכך, ליישובים האשכנזים, ובעיקר לקיבוצים הסמוכים, הייתה שליטה מוחלטת על המושבים (ועיירות הפיתוח) דרך מפלגת העבודה, ההסתדרות והמועצות המקומיות. המתיישבים האשכנזים, חברי המושבים העשירים שמלפני 1948, כמו נהלל (ביתו של משה דיין), שולטים גם כן על ארגון המושבים, אשר בתור כאלה שולטים על המושבים הספרדים.89 בעוד שילדי הקיבוץ יכולים להישאר עם משפחותיהם בקיבוץ, המחסור באמצעים כלשהם להתפרנס במושבים אילצו את הילדים לעזוב, והמשפחות התפרקו.
מול רקע כזה כל אחד יכול להבין מדוע ספרדים אחדים כתבו את הסיסמה הבאה על קירות בניין איגוד החקלאים בתל-אביב: "הקיבוצים מוצצים את הדם של המושבים. יחי המהפכה הספרדית!" היא נחתמה על-ידי "מע"צ",90 שהייתה האלימה ביותר בין הארגונים החשאיים שהקימו הספרדים. הם ביצעו פעולות רבות של הצתה בזדון (ראה פרק עשירי).
עוזרו של מנהל היישוב, אריה אליאב, חבר כנסת, אמר על הענקת האדמות הפוריות ליישובים האשכנזים, "זה לא היה תוצאה של קשר אשכנזי… או של כוונות רעות. זה פשוט בגלל שמנהיגי תנועת ההתיישבות, לקחו את אלה שהיו מסביבם, שהייתה להם מנטאליות, רקע והשקפת חיים דומה. אין להם דבר במשותף עם אחרים. הם גם לקחו בחשבון שהמתיישבים יצביעו למפלגת העבודה."91 יוסף וייץ, מהקרן הקיימת היהודית אמר "את אזורי הגבעות ניתן להכשיר לשימוש וליישב שם את היהודים ה"פשוטים". וכן ציין "אדמות מסולעות אלה לא טובות לקיבוצים האשכנזים."92
אחד המכשולים של מדיניות זו היה אי התאמת העבודה החקלאית עבור היהודים הספרדים, הואיל שבארצות מוצאם הם עסקו במקצועות עירוניים. הממסד כפה עבודה חקלאית על יותר מ-70 מן התימנים, ובין 1948-1953 הם נדחסו בתוך 57 כפרים שיתופיים שמהן 39 בלבד שרדו. כפרים אלה לעיתים קרובות נקראו "כפרי עבודה", קרי, מחנות עבודה, והתושבים עבודה בפינוי אדמה מסולעת. עיתונאי כתב, "התימנים עבדו בפינוי אדמה ובשתילת עגבניות, מכיוון שלחברי הקיבוץ הייתה עבודה מועילה יותר לעשות." עיתון אחר דיווח, "המהגרים החדשים מתימן עובדים (בקיבוץ) למרות שהם מקבלים שכר של ערבי ולא של יהודי."93
חבר הכנסת התימני, זכריה גלוסקא מחא על שרשרת של פעולות אפליה בתחום הדיור, שירותי הדת וסיוע למשפחות מרובות ילדים. הקצבאות שולמו רק עד שלשה ילדים ואישה אחת. התורה אינה אוסרת פוליגמיה, והרבנים הספרדים לא הכירו בחרם שהוציאו הרבנים האשכנזים בהקשר הזה.94 אחד הדוחות שנשלח לראש הממשלה, בן-גוריון, ציין שמרבית התושבים בעשרים ושמונת הכפרים השיתופיים היו מובטלים וקיימת התפשטות של הרעב. הדו"ח, שנכתב על ידי עמי אסף מארגון ההתיישבות החקלאית, הוסיף שהאנשים לא יכלו להרשות לעצמם אפילו את מנות המזון הבסיסיות המסובסדות. ואף לא יכלו להרשות לעצמם לקנות את הביגוד שנמכר להם כמעט בחינם. המחבר הביע את חששו שפעולות מתוך מפח-נפש עלולים להתבצע על ידי האנשים כשהם רואים את הרעב על פניהם של ילדיהם.95
מרבית מן הכפרים האלו לא היו מחוברים לרשת החשמל, או למערכת המים או הביוב. הבקתות שלהם היו מרוחקות מדרך סלולה. היו להם בעיות שיווק – תנובה, חברה של ההסתדרות, קנתה את התוצרת שלהם במחיר עלוב מאוד. הם סבלו ממחסור בשירותי בריאות וחינוך.96 אריה אליאב, עוזרו של לוי אשכול שהיה ראש מחלקת ההתיישבות, אמר "גם מהגרים אלה סירבו לרדת מהמשאיות. והיה צורך לשפוך אותם החוצה."97
ב-1953 בן-גוריון הטיל את התפקיד על זלמן ארן, ישראל ישעיהו וקדיש לוז לבחון את מצב התימנים בכפרים. בדו"ח שלהם הם כתבו שהרעב וההזנחה הגיעו לנקודה של התפוררות עקב מחסור בסיוע כלשהו מן הרשויות. היה מחסור בעבודה היות ומשרד ההתיישבות, שהיה חלק מהסוכנות היהודית, חשב שזוהי אחת מחובותיו של משרד העבודה. משרד העבודה האמין ההיפך. הבתים פיתחו סדקים במהלך של שנתיים ו"המומחים" החקלאיים אינם מוכשרים. התושבים היו עניים מדי בכדי לשלם מיסים ולכן שירותי הבריאות נותקו. הכפרים נעדרו מכל פעילות חינוכית. מרבית הצעירים עזבו והותירו מאחוריהם את הקשישים בלבד. התושבים היו צריכים לעבוד ביום, ולעשות שמירות בלילה, דבר שהותיר אותם מותשים.98 ב-1963 המשרד לענייני רווחה תיאר את התימנים הללו כ"מפגרים ופרימיטיבים, חסרי אונים לחלוטין". "מומחים" אשכנזים לחצו על התימנים כדי לשנות את מנהגיהם והם הרסו את סמכות האב שבמשפחה. מרבית ה"מומחים" היו שליחי מפלגה.99 כשביקרתי את התימנים בראש העין בתקופת שנות החמישים, מצאתי שהשחפת נפוצה.
כמה שנים לאחר מכן הרשויות אילצו את הכפרים ההרריים לגדל עופות, למרות שעבודה זו צרכה רק שעתיים ביום. כאשר התפוקה עלתה, הכריחו אותם להפחית אותה. אולם, עבודה זו, יצרה רק מחצית מההכנסה הנחוצה למשפחה, ומרבית מתושבי הכפרים הללו היו צריכים להמשיך כפועלים שכירים שכיסתה רק 60 אחוז מהוצאות מחייתם. הכפרים באזורי הגבעות על יד ירושלים חדלו להיות יצרנים לחלוטין והפכו לאזורי מגורים בלבד אשר מתרוקנים מוקדם בבוקר בשעה שהתושבים ממהרים להתפרנס במקום אחר.100
באזור לכיש בדרום שלוש עשר מתוך ארבע עשר הכפרים השיתופיים איבדו את הבסיס הקואופרטיבי שלהם. ראש המועצה המקומית תיאר את ההתמוטטות הזו, "הם תחבו אותנו לתוך מסגרת אשכנזית." פינחס מוסקו, סגן יושב ראש אזורי של הסוכנות היהודית, העיר שרוב הכפרים השיתופיים יתפרקו לכפרי מגורים ללא קשר עם חקלאות. הוא הוסיף שבאזור בין אילת לקסטינה היו 76 כפרים שיתופיים (עם 29,000 תושבים). 48 אחוז מהם חיים מחקלאות, 19 אחוז מתפרנסים לרוב מחוץ לכפרים, אך עובדים עבודה חלקית בחקלאות. 21 אחוז עובדים מחוץ לכפרים שלהם, ו-12 אחוז חיים מקצבאות סעד.101
אנו נתאר את התנאים בכמה מן המושבים הללו ונשתמש כבסיס בעיתונות הציונית, ובעיקר העיתון העצמאי הארץ. (ראה נספח IV.)
החגורה השחורה: שכונות עוני עירוניות
שכונות-עוני אלו החלו להופיע לקראת סוף המאה התשע-עשרה, כאשר הממסד הציוני האשכנזי התחיל לתעל את כל המשאבים היהודיים והתרומות אל תוך התוכנית הציונית להקמת יישובים אשכנזיים, למינהל הציוני, להכנות צבאיות חשאיות ולשירותים החשאיים. לכן הם התעלמו מן האינטרסים של הקהילות הספרדיות שחיו בערים הגדולות. העוני התפשט בתוך השכונות של היהודים הספרדים.102
לאחר הקמת מדינת ישראל, מאות אלפי ספרדים הובאו לישראל, הודחסו לתוך מחנות עולים, מחנות מעבר, עיירות פיתוח ומושבים. אולם בגלל התנאים הקשים המתוארים בפרק זה, אלפים רבים נמלטו אל אזורי העוני של הערים בחיפוש אחר מחייה. בדרך זו שכונות המצוקה התפשטו, והעוני העמיק. כאשר מנחם בגין עלה לשלטון ב-1977 והתחיל בתוכניתו לשקם את האזורים הללו, כבר היו 169 מהם כולל עיירות פיתוח שלמות.
ההבדל הכלכלי הבסיסי היחידי בין עיירות הפיתוח לבין משכנות העוני היה גיאוגרפי. עיירות הפיתוח שוכנות בכפר ומספקות את היישובים האשכנזים בכוח עבודה זול בעוד שאזורי משכנות העוני יוצרים רצועה מסביב לערים הגדולות המספקת להון האשכנזי כוח עבודה זול. הם גם מספקים משרתים לנשים האשכנזיות. חובה לציין שמשרתות אלה ובנותיהן מתייצבות מול הצורה הגרועה ביותר של דיכוי. הן מקופחות מחינוך, ובדרך כלל אין להן כלום מן הערבויות שהוענקו לעובדים המאורגנים. להלן הן הבעיות החשובות ביותר באזורי שכונות המצוקה:
1. דיור. ישנה צפיפות יתר בלתי-משוערת. ילדים גדלו ונישאו, אך אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה משלהם, ולכן מרביתם נשארים בבית הוריהם ובהמשך ילדיהם נולדים שם. לפיכך ניתן למצוא שלושה דורות שגרים באותה דירה קטנה. הרשויות המקומיות המנוהלות על ידי אשכנזים מנסות להעלות את ערך השכונות באזורי מצוקה על ידי החרבתם עד היסוד ובניית מרכזי קניות ודירות יוקרה על מנת למשוך משפחות ממעמד גבוה יותר. לכן לתושבים לא הוענקו היתרי בנייה להגדלת בתיהם. לעיתים קרובות למדי יהודים ספרדים בנו חדר נוסף ללא היתר בנייה, אולם המשטרה הייתה באה לאחר מכן והורסת אותם – כפי שקורה בכפרים הפלסטינים. הדבר גרם להתנגשויות דמים בין הספרדים והמשטרה, אולם השפעת הציונים על התקשורת המערבית פירושה הייתה שעל כך דווח לעיתים נדירות.
2. חינוך. ישנו פער עמוק בין בתי הספר בשכונות המצוקה (בדרך כלל ספרדים) ובין בתי ספר אשכנזיים. את זאת ניתן לראות באיכות המבנים, רמת החינוך, כישרונם של המורים, הציוד החינוכי כמו מעבדות וספרים, וכן מספר הילדים לכיתה. עקב תנאים נוראים אלו ישנן בעיות במשמעת. במטרה להסתיר את המצב הזה, הממשלה החליטה לשלוח מספר תלמידים ספרדים לבתי ספר אשכנזיים באזורים העשירים יותר וקראו להם "בתי ספר מקיפים". איך שלא יהיה שתי הקבוצות לא משתלבות, מאחר שאת התלמידים הספרדים בודדו בשכבה נמוכה יותר. ההנהלה, המורים והתלמידים האשכנזים כולם התנשאו כלפי "הספרדים המפגרים". בסוף היום את התלמידים הספרדים היו מסיעים באוטובוס חזרה אל שכונות המצוקה שלהם בעוד שהתלמידים האשכנזים היו נשארים לקחת חלק בפעילויות מחוץ לתכנית הלימודים. מהתלמידים הספרדים גם מנעו לקחת חלק במסיבות בערב. כמה מן התלמידים המנודים הללו ניסו לאתגר את החרם ופרצו דרך הגדר, והדבר הסתיים בהתנגשויות אלימות (ראה פרק שביעי).
3. מובטלות והניכור של הנוער. האבטלה הינה אחד הגורמים הגדולים ביותר של העוני. בקריית-אתא, לדוגמא, שמונה אנשים שפוטרו איבדו את עצמם לדעת.103 אלה שיש להם עבודה מקבלים שכר גרוע מאוד, מאחר שהם בדרך כלל עובדים בעבודות שוליות. אם נוסיף את גודל המשפחה, שעל פי רוב היא כפולה ממשפחה אשכנזית או יותר, את תנאי הדיור, את חוסר הכישורים כתוצאה מחינוך יקר ועדיין גרוע, ההבדלים ברמות החיים של הספרדים והאשכנזים בולטים. ממשלת בן גוריון עודדה גידול אוכלוסין ונתנה מענק של 50 לירות ישראליות לאם היולדת עשרה ילדים או יותר.נשים מסכנות נפלו לתוך המלכודת של אספקת יותר ילדים לממשלה כדי שיהיו פועלים וחיילים.
ישנם אלפים רבים של צעירים שאינם עובדים ואף לא לומדים ובנוסף מסרבים לעשות שירות צבאי. ישנם אזורים "מסוכנים" שלמים בהם הצבא נתקל בחוסר אפשרות לכפות את הגיוס שם. הם יודעים שאם היו מנסים, עימותים עקובי דם יפגעו בשמם הטוב שהוא "אינו צבא מתקפי". אלה השמים לב לחוק הגיוס הזה הם המיעוט הקטן שחושף את עצמו ללעגם של חבריהם. השאלה המקובלת ביותר המוצגת בפניהם היא "למה אתה צריך לשרת את המדינה? מה המדינה עשתה בשבילך?" הצבא התחיל להעלים עין מהחומקים הללו והמדינה חוקקה חוקים המגבילים את זכויותיהם של אלו שאינם ממלאים שירות צבאי דהיינו על פניו מוסלמים, נוצרים וספרדים המסרבים להשקיע בצבא. חברי מעמד המעסיקים האשכנזים החלו להתייחס אל החומקים הללו כאל דחויים וסירבו להעסיקם. קבוצות אלו גם שיתפו פעולה עם הפלסטינים (ראה פרק עשירי) על יסוד גורל ותרבות משותפים.
עוני ובערות הזינו ניכור, עבריינות, פשע, שימוש בסמים וזנות בקרב הצעירים. תופעות אלו היו חסרות תקדים בחברה היהודית בעולם הערבי.
4. זקנה: ד"ר יולי נודלמן מבית החולים רמב"ם בחיפה ציין שהאנשים בבתי האבות בישראל נראים כאילו שהם יצאו ממחנות ריכוז נאציים בסוף מלחמת העולם השנייה.104 לשנת 1986 היו 430,000 קשישים (מתוך אוכלוסייה יהודית של 3.5 מיליון). למחציתם לא הייתה פנסיה והם חיים מתחת לקו העוני. 12,600 היו במוסדות מיוחדים ורוב השאר חיים בלי שיהיה מי שידאג להם ובתנאי מצוקה.105 מאחר שהיא החשיבה את אלו שגדלו בארצות ערב כ"דור המדבר", ישראל פשוט מחכה להם שימותו.
5. נשים וילדים בחגורה השחורה. את הרוב הגדול מן הנשים והנערות בחברה הספרדים הפכו לצבא גדול של משרתות בית עם תת-שכר עבור הנשים האשכנזיות שהשחרור היחסי שלהן בנוי על הניצול של מעמד תחתון השונה מבחינה אתנית. בדרך כלל הן עומדות בפינות הרחוב ומחכות שיבחינו בהן ולהשיג עבודה. מרבית התלמידים שעוזבים את בית הספר היסודי הן בנות, שעושות זאת במטרה לסייע למשפחותיהן. ישנו גם מספר מהותי של נשים וילדות העובדות במפעלים ובשדות כפועלות עונתיות זולות.
כתוצאה מהעוני והבערות נוסף על הרס המשפחה המסורתית, מספר מצער של נשים נפלו לידי הזנות. משרד העבודה והרווחה פרסם מחקר על הזנות106 שקבע ש-97 אחוזים מן הזונות הן ממוצא ספרדי. מחקר נוסף שפורסם על ידי דינה גיל 107 קבע שאמהות חד-הוריות סובלות מתת-תזונה ו-50 אחוז מהן ממוצא מרוקאי. מרבית השאר היו ממוצא ספרדי שונה. תופעה זו מעולם לא הייתה חלק מהחיים היהודיים בעולם הערבי, אלא היא תוצר של ישראל. הלשכה הממשלתית לענייני רווחה דיווחה 108 ש-38 אחוז מהאלמנות חיות מתחת לקו העוני. 43 אחוז מהן עובדות כעוזרות בית ול-25 אחוז אין השכלה כלשהי. פרופסור שבח וייס אישר 109 שמעמד הנשים בישראל הינו גרוע יותר ממעמדם של הנשים במערב. ישנן 60,000 נשים מוכות והמשטרה בדרך כלל לא מתערבת בנושאים משפחתיים. בעקבות קיצוצים בשירותי הרווחה, מקלטים לנשים מוכות נסגרו. שכרן של הנשים הוא משכרם של הגברים, אך בחקלאות זה יורד ל-50 אחוז. לישראל יש 352 קטגוריות של עבודה, אולם 50 אחוז מהנשים עובדות רק ב-20 מהקטגוריות הללו. רק 6 אחוז מעובדי המדינה הבכירים הן נשים בשעה ששיעור הנשים בממשל המקומי ירד מ-4 אחוזים ב-1950 ל-2 אחוז ב-1983.
נתונים אלה כוללים את כל הקבוצות האתניות ולכן עלולים להטעות את הקורא שאינו חי בישראל, שכן הפער העמוק אינו בין הנשים האשכנזיות לבין המערביות, אלא בין אישה מזרחית (יהודייה, מוסלמית ונוצרית) לנשים המערביות. אנו חייבים לציין שהנשים הספרדיות מייצגות 70 אחוז מכלל הנשים היהודיות בישראל, ועלינו להוסיף את הנשים הפלסטיניות המייצגות 17 אחוז מכלל הנשים במדינה. על אף העובדות שנאמרו למעלה, התעמולה הציונית בחוץ לארץ עדיין מספרת עד כמה הנשים הישראליות משוחררות הן. האמת היא שלנשים הספרדיות היה יותר טוב והיה להן יותר כבוד בעולם הערבי.
ראה נספח V
כפי שהראנו, הממסד הציוני הצליח בקליטת מאות אלפי מהגרים מהמזרח התיכון ובהפיכתם לכוח עבודה זול. את ההצלחה הזאת ניתן לראות בבירור על ידי עיון במחקר שנכתב בידי נוזהה קצב אודות גורלם של יהודי עיראק, לדוגמא, בישראל.110 על אף שקהילה זו נאבקה כדי לשמר את התרבות והכישורים שלה ביתר גבורה מכל קהילה אחרת אשר היגרה לישראל מהמזרח התיכון, היא נדונה לכישלון. להלן חלוקה של הקהילה למקצועות השונים שעסקו בהם יהודי עיראק לפני יציאתם מעיראק ב-1950/51:
16 עסקו באדמיניסטרציה ועבודה משרדית
6 אחוז במקצועות ההנדסה
27 אחוזים בסחר פנימי; הם גם שלטו על סחר החוץ ועל חלק גדול ממערכת הבנקאות.
51 אחוזם בעלי מלאכה מומחים, צורפים, נגרים וכיוצא באלה.

לאחר עשר שנים תחת הדיכוי הציוני החלוקה הייתה כך: 28 אחוזים עבדו בסחר, ביורוקרטיה ובמקצועות חופשיים (על פי רוב במעמדות נמוכים מאשר האשכנזים) ו-72 אחוז הפכו לפועלים.
זה מראה ששיעור הסוחרים ירד מ-27 אחוז ל-7 אחוז (יחד עם זאת הם ממלאים סטאטוס נמוך מבחינת איכות, שהיה משמעותי יותר מאשר התאחוז). עובדי הצווארון הלבן התמעטו מ-50 אחוז בקירוב ל-28 אחוז. בעלי מלאכה ובעלי חנויות קטנות איבדו את עצמאותם הכלכלית והפכו לעובדים שכירים, חשופים לאבטלה וניצול כלכלי. היו 490 רופאים, 224 מהנדסים ו-716 מורים (מתקבל על הדעת שנתונים אלה אינם כוללים את אותם היהודים שנותרו בעיראק ואשר מאוחר יותר היגרו למערב). ילדיהם ונכדיהם שנולדו וחונכו בישראל לא היו אפילו קרובים להצלחה כמוהם. מה קרה לילדים של הרופאים, הסופרים, המהנדסים, עורכי הדין, המורים והמשוררים הללו? זהו סוד "בטחוני" ידוע היטב. מחנות המעבר, עיירות הפיתוח, המושבים ושכונות המצוקה לא יצרו מה שבגדאד והקהילה היהודית שלה יצרו. התנאים בישראל יצרו עובדים בלתי מיומנים, עבריינות נוער, משתמשי סמים וזונות בין היתר. המעטים שהגיעו לפסגת ההיררכיה הצבאית והפוליטית מדקלמים את דבריהם של אדוניהם האשכנזים שמינו אותם. גורלם של התימנים והמרוקאים וצפון אפריקאים אחרים היה הרבה, הרבה יותר גרוע, והם מהווים את רוב הספרדים בישראל. הם בדרך כלל עמדו בפני אפליה הרבה יותר קשה מזו שכוונה נגד העיראקים שהייתה להם מודעות פוליטית מתקדמת יותר ואשר לקחו חלק בתנועות שחרור עיראקיות וערביות לפני שנורי סאעיד מכר אותם לבן-גוריון

הערות
1. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 12 באוגוסט, 1949.
2. ארכיון הציונות המרכזי, 41/2471 S – יוספטל אל לוקר, 9 ביוני 1949.
3. פרוטוקול הכנסת, 7 ביוני, 1949.
4. פרוטוקול הכנסת, 10 באוגוסט, 1949.
5. ראה שם.
6. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 29 במרץ, 1949.
7. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, סעיף 333/0/43.
8. קליטה 41/2471 S
9. 4 בספטמבר, 1949.
10. פרוטוקול הכנסת, 21 בנובמבר, 1949.
11 ארכיון מפלגת העבודה, 22 באפריל 1949, 24/49, סדרה שנייה.
12. משרד ראש הממשלה, ארכיון המדינה, דיור עולים C7135/5559.
13. גרובר, 12 באוגוסט, 1949, ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, מחנות פליטים, C5588.
14. מועצת וועד הפועל הציוני, 12 באוקטובר 1948, 21 במרץ 1949 ו-2 בינואר 1950.
15 ארכיון הציונות המרכזי, יהודי המזרח התיכון, 20/5538 S
16. יצחק קורן, 56.
17. ארכיון המדינה, 160/I.
18. מועצת וועד הפועל הציוני, 18 בדצמבר 1949.
19. 20 באוקטובר 1949, תיקים של המוסד לעלייה והארכיון הצבאי, 14/372.
20. פרוטוקול הכנסת, 6 במרץ 1950.
21. הארץ, 18 בדצמבר 1950.
22. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, מחנות עולים C 5558: 11 באפריל 1950, 18 באפריל 1950, ו-8 במאי 1950; ראה גם מעריב מה-1 באפרים 1966.
23. מרץ 1968, ארכיון המדינה, 1/968/1.
24. זו הדרך, 9 ביולי 1986.
25. שגב (בעברית, עמודים 171-174). תרגום בערבית, עמודים 184-188.
26. פרוטוקול מועצת וועד הפועל הציוני, 2 בינואר 1950.
27. דונם = 900 מטר מרובע בקירוב.
28. סמי מיכאל, שווים ושווים יותר, 21-22.
29. ראה שם, 10.
30. עמוד 25.
31. עמוד 30.
32. עמודים 52-53.
33. עמודים 54-55.
34. עמוד 78.
35. דהיינו, ספרדים. באופן אירוני יהודים אשכנזים נוטים לתאר את כל האנשים דרומה מרוסיה גופאכ"שחורים" או "שוורצס".
36. עמ' 81.
37. עמ' 94.
38. עמ' 112.
39. עמ' 121.
40. עמ' 127.
41. עמ'. 216.
42. כינוי גנאי לספרדים.
43. שבט ועם, 1958, 1954.
44. שבט ועם, 1954.
45. ראה שם 30-32.
46.עמוד 6.
47. הארץ, 19 בדצמבר 1980.
48. השווה הפליטים הפלסטינים. ראה הארץ, 23 במאי 1980, וזו הדרך, 13 בפברואר 1980 ו-8 בספטמבר 1980.
49. ראה פרק עשירי.
50. סבירסקי וברנשטיין, מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.
51. רבעון לכלכלה, ספטמבר 1978.
52. דהיינו ישראל שלפני 1967.
53. "ישראל השלישית" הוא השם שהמתיישבים האשכנזים נתנו לעיירות העניות הללו.
54. אלבז, Les Temps Modernes.
55. סבירסקי ושושן, 1985.
56. לדוגמא, ב-1984 זה היה 26.8 אחוזים, ב-1983 זה היה 24 אחוזים.
57. מזכיר מועצת הפועלים בעיירה. זו הדרך, ה-9 ביולי 1986.
58. כלומר: כמות הכסף שהוצא לנפש על האשכנזים, או הפרויקטים שמעסיקים אותם, בהשוואה לכמות שהוצאה לנפש על הספרדים בעיירות הפיתוח או בכפרים השיתופיים, או על הכפרים הפלסטינים הערביים.
59. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 16 ביולי 1986, 6.
60. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 9 ביולי 1986.
61. ראה שם.
62. זו הדרך, 4 באפריל 1984.
63. הארץ, 7 במרץ 1980.
64. הארץ, 22 בינואר 1982.
65. הטיימס, 20 בנובמבר 1980.
66. מקור: משרד המסחר והתעשייה.
67.מקור: משרד השיכון.
68. מינהל מקרקעי ישראל.
69. מס ההכנסה.
70. הארץ, 8 בינואר 1982.
71.מבט חדש, יולי-אוגוסט (גיליון מיוחד על ספרדים), 36.
72. זו הדרך, 14 בנובמבר 1984 ו-24 באוקטובר 1984.
73. סבירסקי ושושן, 1985.
74. הארץ, 12 במרץ 1982.
75. הארץ, 23 בפברואר 1979.
76. הארץ, 16 במאי 1980.
77. זו הדרך, 22 ביולי 1981, והארץ 5 ביולי 1981.
78. הארץ, 31 ביולי 1981
79. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
80. אמנון שמוש הוא אחיו של יצחק שמוש, יהודי סורי ומרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית, שהייתי תלמידו. הייתי עד לקשיים שהוא עבר ואשר גרמו למותו מהתקף לב. למרות שהיו לו קשרים הדוקים עם הממסד השולט, תנחומיו של ד"ר שמוש היו עם הפליטים הפלסטינים, והוא ציפה מהם לצעוד חזרה מעבר לגבולות כדי לאתגר את הצבא הישראלי. הוא גם התנגד נמרצות לאפליה הגזענית נגד הספרדים.
81. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
82. ראה הארץ מה-3 באפריל 1981, 5 ביולי 1981, 24 ביולי 1981, 23 בפברואר 1979, 28 ספטמבר 1981 ו-29 באוקטובר 1982.
83. הארץ, 29 באוגוסט 1986.
84. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
85. הארץ, 5 ביולי 1985.
86. זו הדרך, 20 באוגוסט 1986.
87. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
88. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
89. מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.
90. ראשי תיבות "מועצת עריקי צבא".
91. ראיון ב-20 במאי 1983, מצוטט בשגב, 182 ו-183, תרגום בערבית.
92. יומנו, 7 ביולי 1950, צוטט על ידי שגב, 183, תרגום בערבית.
93. הארץ, 13 באוקטובר 1950, מכתב מארגון התימנים אודות ניצולם, ומכתב מאותו ארגון ללשכות העבודה ב-8 במאי 1950. ארכיון המדינה. משרד ראש הממשלה. מחנות עולים, C/5558.
94. פרוטוקול הכנסת, 18 ביולי 1949, 27 באפריל 1949, 16 בנובמבר 1949 ו-5 בספטמבר 1949.
95 ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, קליטת עולים בחקלאות, 23 בינואר 1951. /C7133/5559.
96. שגב, 135, גרסה עברית.
97. ראה שם, 134.
98. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה. 5581/224/9012.
99. ועדה מרכזית של מפא"י, 4 בינואר 1949, ארכיון מפלגת העבודה.
100. הארץ, 29 באוגוסט 1986.
101. הארץ, 22 באוגוסט 1986.
102. ראה פרק שני ושלישי.
103. זו הדרך, 25 ביוני 1987.
104. הארץ, 7 במרץ 1980.
105. ממצאים של ועדת החלוקה המשותפת ליהודי אמריקה – פרוטוקול הכנסת, יוני 1987.
106. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
107. הארץ, 30 בינואר 1981.
108. הארץ, 20 במרץ 1980.
109. זו הדרך, 24 באוגוסט 1983.
110. שבט ועם, 1978

מודעות פרסומת

תגים:

תגובה אחת to “מחלוקת בציון פרק חמ ישי”

  1. event insurance services Says:

    Thanks for the marvelous posting! I definitely enjoyed reading it, you are a
    great author. I will be sure to bookmark your blog and may come back later in life.

    I want to encourage you to continue your great job,
    have a nice holiday weekend!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: