מחלוקת בציון – הקדמה

,ימחלוקת בציון – ביבליוגרפיה
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 11:37

ביבליוגרפיה
מקורות של מסמכים עבריים המוזכרים בהערות:

פרוטוקול הכנסת
ארכיוני מדינת ישראל
ארכיוני מפלגת העבודה (מפ"י) של ישראל
ועד הפועל הציוני
ארכיוני כוחות הביטחון של ישראל
תיקים של משרד הקליטה
ארכיוני מרכז הציונות
היומן של דוד בן-גוריון.

ספרים עבריים:

אחד העם, כל כתבי אחד העם, הוצאת דביר, תל-אביב, 1947; ראה מאמר "אמת מארץ ישראל", 1891.
בן-גוריון, דוד, נצח ישראל, עיינות, תל-אביב, 1964.
בן-מנחם, יצחק, אדם ולוחם, הוצאת עמיחי, 1975.
בן-שמחון, גבריאל, מלך מרוקאי, מחזה , הוצאת עדי, תל-אביב, 1980.
ברנשטיין, דבורה, הסוציולוגיה קוטלת את העלייה (הסוציולוגיה של ההגירה), מחברות למחקר ולביקורת, חוברת מס' 5, חיפה, 1980.
ביטון, ארז, מנחה מרוקאית, שירה, הוצאת טרקלין, תל-אביב, 1979.
בלס, שמעון, המעברה, רומן, הוצאת עם – עובד ספריה לעם, תל-אביב, 1964.
שוראקי, א., קורות היהודים בצפון אפריקה, תל-אביב, 1975.
כהן, ח. י., הפעילות הציונית בעיראק, הספרייה הציונית, ירושלים, 1969.
– הגורמים לעלייה מארצות אסיה ואפריקה במאה העשרים, ירושלים, 1970.
– מקורות לתולדות היהודים בארצות המזרח התיכון בימינו. ירושלים, 1972.
דרויאן, ניצה, צמיחתה והתפתחותה של העדה התימנית בארץ ישראל בשנים 1882-1914, יד בן צבי, 1980.
איילון, עמוס, "שבועיים בישראל השנייה" בעולים בישראל, הוצאת הארץ, תל-אביב, 1951.
אלישר, אליהו, לחיות עם פלסטינים, מועצת הקהילה הספרדית, ירושלים, 1975.
– לחיות עם יהודים, מרכוס ושות', ירושלים, 1980.
גלוסקא, זכריה, למען יהודי תימן, הוצאה לאור על ידי י. ב. גלוסקא, 1974.
חפר, עליזה, האוכלוסייה והבנייה בישראל 1948-1973, משרד השיכון, ירושלים, 1975.
ישראל, שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1973, 1980, 1986 בין היתר.
ישראל, בנק ישראל, שינויים במסחר הקשורים לשיעורי השכר מ-1957/8 עד 1963/4.
ישראל, לשכת ראש הממשלה, 1968.
ישראל, תעשייה עבר ועתיד, משרד המסחר והתעשייה, ירושלים.
ישראל, דו"ח של הועדה הבין מרכזית לחקר מצב המעברות, ארכיוני המדינה, אגף מס' 95, c/6161 תיק מס' 242105, 1954.
הסוכנות היהודית, דפי עלייה, B1950, אגף הקליטה, 1950.
קורן, יצחק, קיבוץ גלויות בהתהוותו, עם עובד, 1964.
מנחם, נחום, מתחים ואפליה עדתית בישראל, רובין, רמת-גן, ישראל , 1983.
מיכאל, סמי, שווים ושווים יותר, רומן, הוצאת בוסתן, 1976.
נמיר, מ., מול פני המעברות, אות-פז, תל-אביב, 1972.
ניני, יהודה, "הרהורים על חורבן בית המקדש השלישי", שדמות, (הוצאת הקיבוץ), אביב 1971.
– עליות יהודי תימן לארץ ישראל, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל-אביב, 1976.
– יחסן של שיבת ציון והתנועה הציונית לעלייה מתימן, ירושלים, 1977.
– עולי תימן 1882-1914, קתדרה, אוקטובר 1977.
יוחנן, פרס, יחסי עדות בישראל, 1977.
סבירסקי, ד"ר שלמה, לא נחשלים אלא מנוחשלים, מחברות למחקר ולביקורת, חיפה, 1981.
סבירסקי, ד"ר שלמה וד. ברנשטיין, מי עבד, במה, עבור מי, ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית, מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, חיפה, 1980.
סבירסקי, ד"ר שלמה ומ. שושן, עיירות הפיתוח לקראת מחר שונה, יתד, חיפה 1985.
שגב, תום, 1949 הישראלים הראשונים, הוצאת דומינו, ירושלים, 1984.
שטל, א., מתחים בין עדתיים בישראל, משרד החינוך, ירושלים, 1980.

כתבי-עת עבריים המוזכרים בהערות:

המזרח החדש, 1950-1981.
מגמות, מס' 20 (1974) ויולי (1957) (ד"ר משה סמילנסקי).
מולד, גיליון מס' 12.
פעמים, גיליון מס' 1 (1979) ומס' 8 (1981)
שבט ועם, גיליונות: 1954, 1958, 1959, 1960, 1970.

עיתונים ישראלים המוזכרים בהערות:

על המשמר
הארץ
חדשות
העולם הזה
מעריב
ידיעות אחרונות
זו הדרך

ספרים, כתבי עת ומסמכים בערבית:

אבו מאזן, M.A., מולאהאזאת האול היג'ראת יהוד אל עיראק (הערות על הגירת יהודי עיראק), אל-תליעה, קהיר, יולי 1976.
אל-ראווי, עוסבאת מוקאפאהאת אל-סאהיונייה (הליגה האנטי-ציונית), מרכז ללימודי הפלסטינים, אוניברסיטת בגדאד, 1978.
אל-עאזמי, וואליד מוחמד סעיד, אינתיפאדת ראשיד עלי אל-גיילאני, בגדאד, 1986.
אל-קאשתיני, חאליד, אל-ג'ודהר אל-תאריקייה לי-איל-עונסורייה אל-סאהיונייה (השורשים ההיסטוריים של הגזענות הציונית), ביירות, 1981.
עבד אל-ראחמין, "עאודאת אל-יהוד אל-מסאללה ווא איל-הולול" (חזרת היהודים – הבעיה והפתרונות) בשועון פילסטינייה מס' 59, 1986.
בר מאשי, י., אל-חורוג' מן אל-עיראק (היציאה מעיראק), הוצאה לאור על ידי מועצת הקהילה הספרדית, ירושלים 1975.
פאהמי, סומון אל-אפעה אל סאהיונייה (הרעל של הנחש הציוני), בגדאד, 1952.
הגניזה של קהיר, אוסף של אלפי מסמכים יהודים, נתגלו בבית כנסת בקהיר בסוף המאה ה-19.
מועלם, עיזאת ששון, עלה דיפאף אל-פוראת (על גדות הפרת), דאר אל-מאשריק, שאפה עמר, ישראל, 1980.
מוחמד איבן אישק, סיראת ראסול אללה (ביוגרפיה של שליח אל) בסיראת איבן הישאם (המאה ה-8).
מוהאריב, א., "אל-היג'רה אל-יאמאנייה ווא-איל אמאל אל עיברי" (ההגירה התימנית ועבודה עברית) בשועון פילסטינייה, אוגוסט 1973.
קוג'מן, י., אל-מוסיקה אל-פאנייה אל-מועאסירה פי אל-עיראק (אומנות המוסיקה בת זמננו בעיראק), הצגה, לונדון, 1978.
שגב, תום, 1949 – אל-איסראיליון אל-אוואאיל (1949 – הישראלים הראשונים), תרגום מעברית, המכון ללימודים פלסטינים, ביירות, 1986.
סעד, אל-היג'רה אל-יאמאנייה אילה פילסטין (הגירת התימנים לפלסטין). המכון ללימודים פלסטינים, ביירות, 1969.
סארטר, ג'ין פול, זמנים מודרניים, מהדורה מיוחדת על היהודים הספרדים בישראל, תורגם לערבית על ידי פואד ג'אדיד בשם איסראיל אל-ת'אנייה (ישראל השנייה), פרסומים של פלסטין הכבושה, 1981.
תיקרית, עוסבאת מוקאפאהאת אל-סאהיונייה (הליגה האני-ציונית), המרכז ללימודים פלסטינים, אוניברסיטת בגדאד, 1978.
יאסין, עוסבאת מוקאפאהאת אל-סאהיונייה (הליגה האנטי-ציונית), שועון פילסטינייה, מס' 15, נובמבר 1972.
זילחה, י., אל-סאהיונייה עאדואת אל-ערב ווא אל-יהוד (ציונות היא אויב הערבים והיהודים), בגדאד, 1946.

ספרים, כתבי-עת ומסמכים באנגלית:

עבד אל-מוחסין, ק., הקריירה הפוליטית של מוחמד ג'עפאר, אבו אלתימאן 1908-1937, בית הספר ללימודי אפריקה (סואס), אוניברסיטת לונדון 1983.
אדלר, מרכוס, מסעות בנימין מטודלה, לונדון 1907.
עמיקם, מיכאל, מכתבים, מדינאי חדש, 21 במרץ 1980 ו-25 ביולי 1980.
ברון, סאלו ו.,היסטוריה חברתית ודתית של היהודים, ניו-יורק, 1952 ו-1957.
בטטו, ה., המעמד החברתי הישן והתנועה המהפכנית בעיראק, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 1978.
ביין, אלכס, החזרה לארץ, היסטוריה של הישוב היהודי בישראל, אגף הנוער והחלוץ של אירגון הציונות, ירושלים, 1952.
בן-יוסף, א., מכתב, הגרדיאן, ה-4 ביוני 1979.
ברגר, א., מי שיודע יותר טוב חייב לומר את זה, המועצה האמריקנית ליהדות, ניו-יורק, 1955.
ברנר, לני, ציונות בעידן דיקטטורים, כרום הלמ, לונדון, 1983.
מסמכים ממשרד החוץ הבריטי: כלולים בהערות.
שוראקי, א., היסטוריה של יהודי צפון אפריקה, פילדלפיה, 1968.
כהן, א., ישראל והעולם הערבי, דפוסת וו.ה. אלן, לונדון, 1970.
כהן, ח. י., הפרהוד נגד היהודים בגדאד ב-1941, לימודי המזרח התיכון, כרך 3, אוקטובר 1966.
כהן, ח. י., יהודי המזרח התיכון, 1860-1972, דפוסת אוניברסיטת ישראל, ירושלים, 1973.
דייויס, אורי, ישראל: אוטופיה תאגידית, זד, לונדון, 1977 (פרק 3).
אליהו, עזרא בן-חכם, "היהודים הספרדים של ישראל", מזרח תיכון בינלאומי, מרץ 1978.
אסקנדראני, י. ג'.,"יהדות מצרים – מדוע דעכה", חמסין 5, 1978, הוצאת פלוטו.
עזרא, חביבה , מכתב ל-outwrite, יולי, 1983.
פישל, וו. ג'., יהודים בחיים הכלכליים והפולטים באסלאם של ימי הביניים, לונדון, 1937.
גאון, נ., ג'רוזלם פוסט, 9 באוקטובר 1980.
גלעדי, ג. מכתב בגרדיאן, 5 באוגוסט 1985.
גויטיין, ש. ד., יהודים וערבים, ספרי שוקן, ניו-יורק, 1976.
הילל, שלמה, מבצע בבל, פונטנה 1989
הירסט, דייויד, "יהודים מאוכזבים נוהרים חזרה למרוקו", גרדיאן, 2 באוקטובר 1979.
הירסט, דוד, הרובה וענף עץ הזית, פוטורה, 1978
חודר , א., יהודים רוסים, יהודים שחורים, ויהודים לא יהודים, איסראקה, מס' 5. ינואר 1973. ספרי אגיתפרופ, לונדון.
הרלד טריביון אינטרנשיונל, "עלייה באלימות בבחירות בישראל באשמת עוינות אתנית", 19 ביוני 1981.
כדורי, נעים, מכתב בטריביון (לונדון), 21 באוגוסט 1981, 14 במאי 1982, ו-17 באוגוסט 1984.
כדורי, אלי, גרסת צ'אטם האוז ולימודי מזרח תיכון אחרים, ויידנפלד וניקולסון, לונדון, 1970.
כדורי, אלי, "יהודי בגדאד ב-1910", לימודי המזרח התיכון, כרך 7, מס' 3, אוקטובר 1971.
קמחי, ג'ון ודוד, הדרכים הנסתרות, דפוסת היפריון 1976.
לייבור ריביו, כיצד הציונים נלחמו בשלום, לונדון, יולי 1982. אנטישמיות ציונית, 1978.
לנדאו, מ. י., יהודים במצרים של המאה התשע-עשרה, דפוסת אוניברסיטת ניו-יורק, 1969.
לנדסהוט, ז., "קהילות יהודיות במזרח התיכון", ג'ואיש כרוניכל, 1950. לונדון.
ברנרד, לואיס, יהודי האסלאם, ,RKPלונדון.
ליסק, מ., ניידות חברתית בחברה הישראלית, הוצאת האוניברסיטה, ירושלים, 1969.
נח, מ., מסעות באירופה ואפריקה, ניו-יורק. 1819.
קירוס, פ.ט.ב., דה, יהודי ספרד, תורגם מהספרדית על ידי ג'. א. פלמר, מדריד, 1972.
רג'ואן, נ., יהודי עיראק, ויידנפילד וניקולסון, לונדון, 1985.
רות', ססיל, מראה ממעוף ציפור של ההיסטוריה היהודית, סינסנטי, 1935.
ששון, דוד ס. היסטוריה של היהודים בבגדאד, לצ'וורת', 1949.
– "ההיסטוריה של יהודי בסרה", jewish quartely review, סידרה חדשה, כרך 17, דפים 407-469.
שכטמן, י. ב., על כנפי נשרים, ניו-יורק 1961.
שאמה, א., הגירה ללא השתלבות, שנקמן, קמברידג', מסצ'., 1977.
שפירו, ר. "הציונות והנושאים המזרחים שלה" חמסין 5, הוצאת פלוטו.
שמש, כ., "המקור וההתפתחות של תנועת הפנתרים השחורים בישראל" בישראל והפלסטינים, איתאקה, לונדון, 1975.
– מסמכים מישראל, 1967-73, איתאקה, לונדון, 1975.
שיבלאק עבאס, הפיתיון של ציון. המקרה של יהודי עיראק, ספרי אלסאקי, לונדון, 1986.
סמוחה, סמי, ישראל, פלורליזם וקונפליקט, R.K.P 1978.
טווינה, א. ח. עורך פזורה ושחרור, כרך 5: חינוך יהודי בבגדאד,ועדת בית כנסת גאולה, רמלה 1975.
ווקר, כריסטופר, הטיימס, 17 ביוני 1980, 5 ביוני 1981 ו-22 באפריל 1983.
וולפסון, מריון, נביאים בבל, פבר & פבר, לונדון, 1980.
ירובל, ג'. ואחרים, מכתבים בטריביון (לונדון) מה-30 בנובמבר 1979 ו-17 באוגוסט 1984.

מחלוקת בציון – פתח-דבר – בתרגומה של תמר בורסוק
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 15:49
בתגובה להודעה #0

פתח דבר

אני ישראלי ספרדי שמשפחתו חיה במזרח התיכון מזמן קדום. בנעורי השתייכתי לפלג ה"חלוצי" ביותר של הקהילה היהודית וגרתי בקיבוצים שונים שהיו בסיס הכוח של מפלגת העבודה הישראלית. אם כי סבלתי מאפליה גזעית שלפעמים, הטו אותי להאמין שאנחנו בונים בהדרגה חברה צודקת ואכפתית המבוססת על אחוות רעים אנושית ויהודית. אפילו הזנחתי את שפת הערבית והתרבות המזרח תיכונית שלי למען ה"איחוד" ובתשוקה להיות "מקובל" או "נכלל". טעיתי.
הספקות הראשונות שלי החלו בשנת 1948 כשהייתי עד לגירוש המסיבי של פלסטינים, גברים, נשים וילדים, שרובם לא נטלו חלק במאבק. כמו כן ראיתי את אחרוני תושבי דיר-יאזין, יוצאים בתהלוכה לאורך רחוב יפו בירושלים, לפני שהם נורו.
ההלם הבא התרחש בתחילת שנת 1950 כאשר ישראל צמצמה מאות אלפי ספרדים מהמדינות השכנות לעוני מוחלט בתנאים נוראים של מחנה, בשעה שהעולים האשכנזים מאירופה קיבלו הסדרי מחייה נוחים ותעסוקה.
כסטודנט ללימודי ערב באוניברסיטה העברית בירושלים, מינו אותי ככתב מיוחד בעיתון היומי העברי "על המשמר" והשבועון הערבי "אל-מירסאד". עבודה זו אפשרה לי לדבר עם פלסטינים רבים, אזרחי ישראל, אשר נהרסו בידי החוקים שהחרימו את רוב רכושם ושמו אותם תחת שליטה צבאית.
מחקר נמשך מאז, ואוסף רב של מסמכים הניעו אותי לכדי המסקנה שהספרדים היהודים והפלסטינים חולקים לא רק את אותה שפה, תרבות ורקע, אלא גם את הגורל שלא היטיב עימם על ידי ההתיישבות הציונית בפלסטין.
הפרופגנדה הישראלית מדברת וכותבת בסגנון עיקש ומעייף על רכישת מוצרי הצריכה של הספרדים והאשכנזים (והפלסטינים) בישראל אך שוכחת לציין שהאשכנזים מהגטאות המזרח אירופאיות מוכות העוני הסתדרו הרבה יותר טוב במונחים יחסיים והפער החומרי בין המקומיים שקודם היה להם מספיק כדי לנהל חיים טובים ובין המתיישבים שהגיעו, הולך ומתרחב באופן תמידי. לעולם אין ההרהורים חיוביים על העולם שאיבדנו.
מחקר זה יראה שהיחס המועדף שמקבלים עתה העולים הרוסים (1990) בדיור ובתעסוקה ברמה החומרית, וההתקבלות המיידית של השקפותיהם והערכים שלהם במישור התרבותי איננו דבר חדש: הוא היה ממוסד מאז תחילת הפעילות הציונית בפלסטין ברבע האחרון של המאה התשע עשרה ותמיד על חשבון הספרדים והפלסטינים. ומשלימים אותו הם ההשמצה וההשפלה הסיסטמאתית של האנשים המקומיים, וספר זה מנסה לספק עדות לכך.
גדעון נ. גלעדי
לונדון, 1990


#2,ימחלוקת הציון – הקדמה
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 15:51
בתגובה להודעה #1

הקדמה
את היהודים בישראל ניתן לחלק לשתי קבוצות אתניות. הראשונה זו הקהילה האשכנזית המורכבת ממיעוט מתיישבים ציוני שהיגר לפלסטין בעיקר ממזרח אירופה, וגם ממרכז וממערב אירופה ומאמריקה. קהילה זו מייצגת את פסגת ההיררכיה של הממסד הציוני השולט, הרוב המדהים של הקבינט, הפרלמנט, ראשי השירות האזרחי והדרגים העליונים של איגודי הסחר, ההון הפרטי והציבורי, הסוכנות היהודית, הממסד הצבאי, האליטה התרבותית, מנהיגות המשטרה והשירות החשאי, התקשורת וכו'. כחברה, ניתן לראות קהילה זו מתנשאת, מאמינה בעליונות האיכותית והתרבותית שלה על העם הערבי הפלסטיני והקהילה הערבית האסלאמית, כולל כלפי אותם יהודים שבאו מארצות ערב. אפילו את ה"מתקדמים" המתנגדים לגזענות ניתן לאפיין בגישה הפטרנליסטית שלהם כלפי תושבי האזור. הקהילה השנייה היא זו של יהודי ערב והאסלאם או "הספרדים", המייצגת את הרוב הגדול של הישראלים. חלק מהם תושבים מקוריים של פלסטין. בנפרד מהדת, קהילה זו מהווה חלק אינטגראלי מהעם הערבי בתרבות ובשפה, עקרונות המוסר, מודלים ספרותיים, מסורות, מולדת והיסטוריה. אנשי קהילה זו חיו באזור הזה מימי קדם שאמור היה אחר כך להפוך לדאר אל-איסלם 1 במשך מאות שנים לפני הכיבוש המוסלמי אשר שיחרר אותם מהעול של האימפריה הססנית והביזנטית. בחצי האי ערב, במיוחד בתימן, יהודים חיו עם ערבים משחר ההיסטוריה, ועברו תהליך של ערביזציה.
קהילה זו פיתחה מבנה חברתי מפותח מאוד ומשגשג שהיה מורכב מסוחרים, אנשי מקצוע וסיטונאים בעלי עוצמה ורובד רחב של בעלי מלאכה. המתיישבים האשכנזים צמצמו את נפח הקהילה הזו למאגר של פועלים זולים. לאחר מכן גורל ילדיהם ונכדיהם שנולדו בישראל הורע מבחינה כלכלית ותרבותית.
אלפי ספרים נכתבו על בעיות הפלסטינים והדיכוי הציוני אבל העולם יודע מעט מאוד אודות מדיניות האפליה הגזענית נגד הספרדים בישראל בגלל ההשפעה המחלחלת של הציונות. הממסד ידע שהפצת העובדות של המקרה יפגום במוניטין שלה בחוגים ליברליים הומניסטים במערב ויבלום את זרימת התרומות מיהודים ספרדים שחיים עתה במערב, שמהם 300,000 חיים רק בצרפת. דוברי הציונות יצרו את התדמית שיהודי העולם הערבי היגרו לישראל בגלל "אנטי-שמיות" ערבית, ושהמדינה עכשיו מוציאה עליהם מיליארדים בשביל "חינוך ותרבות" הואיל והם חיו "בארצות פראיות ופרימיטיביות".
המדינות הערביות התעלמו לרוב מן הבעיה מאחר שהם אינם מודעים במידה רבה להבדלים התרבותיים שבין יהודי ערב והאשכנזים. קנאים ערביים אומרים "הם כולם יהודים, וכולם אויבים", ובכך הם חושבים שהם מתמודדים עם הבעיה. בזמן שישראל הוציאה מיליונים על פעולות מודיעין כדי ללמוד על הסתירות בקנאות במזרח התיכון כדי שהיא תוכל לנצל אותם לפי שיקול דעתה, כפי שקרה לדוגמא בלבנון ובצפון עיראק, סוכנויות המודיעין הערביות אינן נותנות הרבה תשומת לב למה שקורה בחברה הישראלית. יתכן שהדבר נבע מחוסר ההכרה שרוב יהודי ישראל אינם "מתיישבים זרים", אלא מהעולם האסלאמי. אמונתי היא שהבנת קונפליקט הקנאות הישראלי, ההכרה בקיומם של שכנים עשוקים אלה ותמיכה במאבקם יכולים להביא רק אמון לעם הפלסטיני ולאומה הערבית.
עיקר הנושא במחקר זה הוא ההפליה הגזעית שהספרדים סבלו ממנה בתעסוקה שלהם, בדיור, חינוך, ייצוג בכנסת, בריאות ושירותי רווחה וכו', אשר הובילו להתקוממות עממית ולהזדהות גוברת עם המאבק הפלסטיני להגדרה עצמית.
אחת מהבעיות הראשונות היא איך לקרוא לחברה יהודית זו שחיה בעבר, ועדיין חיה, בעולם האסלאמי. ישראל והתקשורת שלה קוראת להם "הסקטורים המזרחיים" (דגש פלורליסטי). ישראל איננה מכירה באחדות תרבותם של יהודים אלה יותר ממה שהיא מכירה באחדות "האומה הערבית" או "האומה האסלאמית".2 הם גם משתמשים במונח "מזרחי" כדי לרמוז על "עליונותם" "המערבית", אף על פי שרובם במקורם הם ממזרח אירופה. השתמשנו במונח המוכר במדינות ערב, "יהודי ערב", למרות שישנם יהודים רבים שהיגרו מארצות אסלאמיות שאינן ערביות, כמו איראן, תורכיה. ישנם אחרים שבאו מספרד הערבית לאחר נפילת הממשל הערבי (1492) כאשר הם גורשו יחד עם אחיהם המוסלמים. הממשל העותומאני לקח אותם והושיב אותם בבלקן ובתורכיה (ובפלסטין ובסוריה). יהודים ספרדים אלה מהבלקן לא דיברו ערבית יותר, אבל תרבותם נותרה ערבית. לכן אנו מעדיפים להגדיר את כל היהודים מארצות ערב, אסלאם והבלקן כ"יהודי האסלאם". ישנה עוד סיבה עיקרית: החל עם כינון הממשל האסלאמי הראשון במדינה ופרסום "חוזה האומה"3 על ידי הנביא עצמו ועד לנפילת הממשל העותומאני, קהילות אלה היו נחשבות כחלק מן האומה האסלאמית (ראה פרק ראשון). בישראל רוב יהודי ערב קראו לעצמם "ספרדים", קרי, יהודי ספרד, מכיוון שבפלסטין, קהילת היהודים מספרד, שהייתה קיימת עוד לפני הגירת הציונים, ייצגה את הקהילה החזקה ביותר של יהודי ערב. האירופאים השתמשו באותו מונח כדי לתאר אותם הואיל ויהודי ספרד היו קבוצת היהודים העיקרית שהיו לה מגעים עם אירופאים בימי הביניים.
הבעיה השנייה היא שיעורם המדויק של הספרדים. בכל רחבי יהדות העולם הם בשיעור של 20 אחוז מכלל היהודים.4 בפלסטין, בהתאם למסמכים שהשתמש בהם אליהו אלישר, אחד ממנהיגי הקהילה, הם ייצגו את הרוב היהודי בפלסטין לפני הגירת הציונים האשכנזים, אבל למרות הגירת האשכנזים משנת 1881 והלאה, הם צנחו ל-30 אחוז עם סוף המנדט הבריטי ב- 1948. 5 בכל אופן, הגירת יהודים מארצות ערב ואסלאם מאז 1948 הגבירה את מספרם ל-65 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית בשנות ה- 70. 6 סטטיסטיקה זו תואמת עם זו שפורסמה בכתב העת של סארטר זמנים מודרניים.7
מאז שנות השבעים מספר הספרדים גדל עד לנקודה שבה הם היוו עתה 70 אחוז מן האוכלוסייה. הדבר נתמך על ידי שני מרכיבים. תחילה, קצב ההתרבות הטבעית שלהם הוא פי שניים וחצי גדול יותר מאשר אצל האשכנזים, ושנית, שיעור ההגירה של אשכנזים מישראל למערב במיוחד לארצות הברית. מספר "היורדים", כפי שמכנים בישראל את המהגרים האלה, הוא אחד מסודות הביטחון של המדינה. בכל אופן, מקורות בסוכנות היהודית והעיתונות הישראלית העריכו שמספרם לפחות חצי מיליון מאז 1948, ויאסר ערפאת העריך ש- 800,000 מהם נמצאים רק באמריקה – בהשוואה לאוכלוסייה של 3,5 מיליון יהודים ישראליים.8
ישראל מכירה בכך שהספרדים מהווים את הרוב, אבל הם לא מפיצים את המספרים הרשמיים המדויקים מטעמי "ביטחון", בגלל העובדה שנתון כמו 70 אחוז יכול לעודד אנשים אלה לעמוד על זכויותיהם. בגלל סיבה זו סטטיסטיקאי הממשלה הציגו תמונה שהיא מסולפת ומבלבלת. הם חילקו את יהודים כך:
1. ילידי ישראל לאב יליד ישראל. ב-1985 אלה היוו 18.5 אחוז מסך כל האוכלוסייה היהודית. קבוצה זו כוללת אשכנזים וספרדים גם יחד.
2. ילידי אסיה (דהיינו ארצות ערב ואסלאם של אסיה) וילדיהם – 21.3 אחוזים.
3. ילידי אפריקה (ארצות המגרב ומצרים) וילדיהם – 22 אחוזים.
4. ילידי אירופה ואמריקה וילדיהם (קבוצה זו כוללת אשכנזים, ספרדים מהבלקן ויהודים אשכנזים מדרום אפריקה) – 38.2 אחוזים.9
הנתונים הרשמיים מעריכים שבשנת הלימודים 1969-70, אחוז התלמידים הספרדים בבתי הספר היסודיים היה 61 אחוזים, מהם 11.9 אחוז ילידי אב יליד פלסטין. קבוצה שנייה זו היא תערובת של שתי הקהילות.10 אם ניקח בחשבון את חלק מהתלמידים הספרדים שבדרך כלל נעדר (ראה פרק שביעי), את ההגירה האשכנזית מישראל וקצב ההתרבות הטבעית של הספרדים, אנחנו יכולים להגיע למסקנה שהם בהחלט חרגו מעבר ל-70 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית. אם נחבר ביחד את מספרם של הפלסטינים בשטחים שסופחו ב-1948, שהוא 17 אחוז, של תושבי הגדה המערבית, רצועת עזה, רמת הגולן, ירושלים הערבית הכבושה ודרום לבנון, אחוז המתיישבים האשכנזים וילדיהם שנולדו בפלסטין דומה לאחוז המתיישבים הלבנים בדרום אפריקה. המשמעות של זה היא שהרוב המכריע הוא ערבי בתרבותו.
מדיניות רשמית טענה שהיא הופכת את בליל היהודים למבנה חברתי אחיד, מבחינה גזעית ותרבותית. אולם התרגול ממשיך לחזק את המתיישבים האשכנזים על חשבונם של הפלסטינים והיהודים ילידי המקום והוא מתמצה על ידי דיכוי התרבות הערבית ועקירת השפה הערבית הקלאסית. נוסף על כך, הקהילה האשכנזית ככלל התנגדה למיזוג, כשהם מאמינים בעליונותם הגזעית והתרבותית, ו-80 אחוז מהם דוחים נשואי תערובת. זה הוביל לקיטוב שתי הקהילות. יהודי רוסיה, פולניה והונגריה וכדומה התמזגו יחד להרכיב קהילה אחת, ויהודים שעלו מאירן במזרח עד מרוקו במערב יצרו את הקהילה האחרת – כפי שהם עשו בתקופת האימפריות האסלאמיות. למרות העובדה שהדור שלמד בבתי ספר ציוניים אינו יכול לקרוא או לכתוב ערבית (ראה פרק שביעי), הערבית המדוברת עדיין חיה, בעיקר בבית. לסיכום נקודה זו. מיזוג יכול להתרחש רק בין קבוצות בעלי זכויות וחובות שווים, על ידי כך מתאפשר קיום כבוד וסובלנות הדדיים. מיזוג זה התקיים בעבר בעולם האסלאמי.
לבסוף, ישנה הקבלה ברורה בין השסע התרבותי לבין השסע הכלכלי. הצבע הקיים במעמד הקפיטליסט הוא זה של האירופאי הלבן, ואילו הצבע הקיים במעמד הפועלים והעני יותר הוא זה של הערבי הכהה. צירוף של פערים אתני וכלכלי מוביל לעלייה בקיטוב מדור אחד לשני ודוחק את ישראל לעבר התפוררות והתפרצות חברתית.
מחקר זה מחולק לעשרה פרקים, הראשון מורכב מתקציר היחסים הידידותיים בין העם הערבי ובין הספרדים, אהל אל-דהימה,11 מאז תקופת הנביא, מלבד כמה אירועים חריגים. שיתוף הפעולה היצירתי בתחום התרבותי, הכלכלי, החברתי, הפוליטי ואפילו הצבאי מודגש. גם הזכרנו את השפעת הציוויליזציה והדת האסלאמית על היהדות והספרות העברית בארצות האסלאם. אנחנו מנסים להפריך את טענות הציונים אודות "דיכוי" היהודים שהיו לא יותר מאשר רציחת אופי הערבים והמוסלמים, וכן נפריך את טענות הערבים הקנאים קיצונים שהיהודים בעולם הערבי הם "קבוצת אויב ציוני זר". הפרק השני עוסק בהתנגשות הראשונה בין יהודי פלסטין והמתיישבים האשכנזים (1881-1918), עם התייחסות מיוחדת לבידוד המתיישבים האלה משאר החברה היהודית בפלסטין, וכיצד השתלטותם על מקורות המימון היהודיים עבור היישוב הציוני הובילה להתדרדרות המצב הכלכלי בקהילת היהודים המקומיים. נוסף לכך, עניין הגירת יהודי תימן, הניצול והזילות שבהם נהגו איתם המתיישבים, נחשב. הפרק השלישי מסכם את היווסדותה של אוטונומיה ציונית בסיועו של המנדט הבריטי וכיצד אוטונומיה זו התגברה על יהודי פלסטין ילידי המקום. ניסינו לנתח את סיבות כשלון המנהיגות המסורתית של יהודי פלסטין. בפרק הרביעי התנגדות היהודים לתנועת הציונות בארצות ערב וההשתתפות בתנועות שחרור נבחנים. המרכיבים שהובילו להגירה המונית מנותחים. סיכמנו את קשיי הקנאות שהקלו על ההגירה לתוך ישראל. אלה נוצלו כדי להסיט את מאזן הכוחות במזרח התיכון לטובת הישות הציונית. אזכור נעשה בהקשר הזה על השיטות שהשתמשו בהם הישראלים, כמו הברחה, טרור, שוחד, רמאות והתחזות וכדומה. תארנו את התנאים הזוועתיים במחנות העקורים שבעאדן, מארסיי ומרוקו. פרק חמישי, אחד הפרקים הגדולים, מעלה את התנאים הטרגיים של העולים במחנות, "עיירות פיתוח", מושבים וב"חגורה שחורה" – שהיא שכונות העוני של הערים – הישראליים שהובילו להפיכתם ל"מעמד פועלים" וכוח אדם לצבא. הפרק השישי מתקל את היעדרות הייצוג עבור היהודים הספרדים בפרלמנט, הקבינט, בדרגים של הממשלה והאגוד המקצועי, בממסדים כלכליים וצבאיים. פרק זה מבהיר שמעט חברי הכנסת והשרים שקהילה זו מתגאה בהם מונו על ידי מתיישבים אשכנזים ואינם מייצגים את הקהילה שלהם. הפרק השמיני בוחן את נקודות הראות הגזעניות העוינות את היהודים הספרדים, הסוברות שהם "קבוצה שפלה של פרימיטיבים פראיים". השקפות אלה מוצאות את מקורן בשנאה העיוורת לכל דבר ערבי או אסלמי. הוא גם דן על השקפותיהם של השמאל הקיצוני והקומוניסטים בקהילת המתיישבים האשכנזית. פרק תשיעי מתאר את ההתפתחות הכלכלית המהירה בישראל, שהתבססה על ניצול עולים אלה ועיקול של נכסים פלסטינים. הוא גם מדבר על הקיטוב החברתי-כלכלי בין המתיישבים והיהודים ילידי המקום (והעם הפלסטיני). לבסוף, פרק עשירי מפרט את ההתקוממויות העממיות והתנגשויות הדמים בין היהודים ילידי המקום וכוחות הדיכוי הישראלי, והופעתם של קבוצות תודעה המצטרפות אל העם הפלסטיני הערבי ואל ארגון שחרור פלסטין בתמיכה בזכויותיהם, בעיקר של הגדרה עצמית והקמת מדינה עצמאית. הם קוראים למאבק משותף במטרה משותפת.
נעשה שימוש בכמה מסמכים בריטיים, אבל היינו תלויים בעיקר במסמכים ציוניים, בספרים ציוניים בעברית, כתבי-עת ישראליים אוזכרו או בעבודה זו או ברשימת ספרי העזר שלה, ואחרון אחרון חביב השתמשנו בניסיון האישי ושל חברים וקרובים.
הערות:
1. השימוש במונח בדרך כלל הוא לגבי אותן ארצות שבהן האסלאם היא הדת המכרעת, פשוטו כמשמעו "בית-האסלאם".
2. האומה היא מושג על-לאומי של האחדות הרוחנית של קהילת המאמינים.
3. חוזה חברתי המניח את יסודות היחסים הבין-אישיים.
4. סמוחה, 1978, 281.
5. אלישר, 1980, 291, ו-זמנים מודרניים (תרגום בערבית 1981), אלבז, 192.
6. אלישר, 1980, 460.
7. פרופ' שמואל טריגנו, 10.
8. הארץ, 3 ביולי 1987.
9.שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1986, 65.
10.שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1980, 595.
11. "בני החסות", עאהד אל-אומה, מונח שהתייחס תחילה רק אל אהל אל-כיתאב, ("אנשי הספר") קרי, היהודים, נוצרים וצאבאים, ומאוחר יותר הפירוש שונה כדי לכלול בו את הזורואסטרים.


.

מודעות פרסומת

תגים:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: