המרי המזרחי הראשון

עודכן ב- 20:33 22/01/2010

חשיפה: במעברת עמק חפר, בשנת 1952, התעורר המרי המזרחי הראשון בישראל, שנקבר בין דפי ההיסטוריה

התנגשות בין כוחות משטרה לתושבי מעברת עמק חפר בחורף 1952 הובילה למהומות שגלשו במהירות אל מעברות אחרות והצריכה את התערבותו של ראש הממשלה דוד בן גוריון. ההתקוממות הזאת היתה, ככל הנראה, המרי המזרחי הראשון בתולדות המדינה. מדוע אין לה כמעט שום אזכור בספרי ההיסטוריה?

מאת שי פוגלמן
רק נביחות כלבים משוטטים ויללות תנים קידמו את פני עשרות השוטרים, שהתגנבו בטור חרישי בין פרדסי קיבוץ גבעת חיים בחסות חשכת בוקר מוקדמת. הטל הכבד שהצטבר על עלי העצים הרטיב את מדי החורף הצמריים שלהם והבוץ שהותירו גשמי אוקטובר הראשונים בחורף 52', הכתים את מגפיהם. כמה מהשוטרים מעדו בין הערוגות בזמן שהקיפו את היעד. אחרים נשרטו בזמן ההתגנבות מענפים שבורים ומגדרות התיל שהיו פזורות סביב. נפש חיה לא נראתה באפלת הלילה בסביבות מעברת עמק חפר. באין רשת חשמל כבו עד חצות כל נרות השמן, העששיות ופנסי הנפט בבדונים. גם מנורת הלוקס שהודלקה ליד צריף בית הכנסת במוצאי שבת כבר דעכה מזמן.

אף שרבים מתושבי המעברה לא עצמו עין באותו הלילה, איש מהם לא העז לצאת מפתח ביתו. הם העריכו כי המשטרה תחזור עם שחר כדי לתבוע את עלבונה בעקבות אירועי היומיים האחרונים, אך לא יכלו להעריך את עוצמת התגובה ואת חריפותה. גם השוטרים היו דרוכים לקראת הפלישה אל המעברה. בתדריך שניתן להם, לאחר שהוזעקו לתחנת חדרה ערב לפני כן, מיד לאחר צאת השבת, הם שמעו עדויות מחבריהם הפצועים. ההנחיות שנתן סגן מפקד הנפה לכוחות התגבור שזרמו כל הלילה אל חצר התחנה, היו חד משמעיות. לפני שיצאו למשימתם, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, הצטיידו כמה מהם בנשק חם וכל האחרים באלות.

"פתאום הגיחו מהחושך שוטר וחייל, הם קפצו עלי וזרקו אותי בכוח לתוך הבדון", מספר צדוק מליחי, בן 68, אז ילד בן עשר שנתפס כשהלך אפוף שינה בדרכו אל השירותים הציבוריים של המעברה. גם חברו גטר משולם, בן 67, זוכר את אותו הבוקר והוא עדיין נבוך לספר איך שילשל במכנסיו מרוב פחד כשנתפס בנסיבות דומות על ידי לובשי המדים.

מיד לאחר שהתפרסו כמאתיים שוטרים וכוח עזר של שוטרים צבאיים מסביב למעברה ובין שביליה, נכנסו בשער הראשי שני ג'יפים והכריזו ברמקולים, בעברית ובערבית, על עוצר. כל 2,500 תושבי המעברה, ברובם עולים חדשים מתימן, נדרשו להישאר בבתיהם. שוטרים עברו מבית לבית, אספו את הגברים והנערים, ערכו חיפוש בין המזרנים ומעט רכושם של הדיירים. אלה לא הפגינו כל התנגדות. מדי פעם נשמעה ברחבי המעברה רק זעקת אשה חנוקה, בכי תינוק או צליל חבטה עמום.

לאחר הסריקות הוליכו השוטרים את כל הגברים, כאלף במספר, אל מגרש קרוב, ששימש בדרך כלל למשחקי הכדור של ילדי המעברה. שם הם הועמדו בשורות. מי שהתמהמה דורבן בלטיפת אלה או בעיטה. כך טופל גם כל מי שהעז להתמרמר או למחות על האלימות. כעבור דקות אחדות ירד שקט על המגרש והשוטרים החלו במסדר זיהוי המוני. בסיומו נעצרו 105 גברים שהובלו לתחנת משטרת חדרה. כל האחרים שוחררו במקום.

בשעה שמונה בבוקר עזב אחרון השוטרים את המעברה. הילדים הלכו לבית הספר, הגברים עלו על האוטובוסים בדרכם לעוד יום עבודה והנשים נשארו לסדר ולנקות את עקבות המהומה. השקט חזר לאזור.

דבר העוצר שהוטל על מעברת עמק חפר הגיע למחרת אל כותרות העיתונים. עדויות על אלימות השוטרים במעברה ובחדרי החקירות של תחנת משטרת חדרה הסעירו את הציבור. חברי כנסת ואישי ציבור יצאו למתקפה על צמרת המשטרה. דובריה לא נשארו חייבים ותקפו את תושבי המעברה ואת מליצי היושר שלהם. ראש הממשלה אז, דוד בן גוריון, שלח את נציגיו האישיים לחקור את המעורבים. גם מערכת המשפט נדרשה לדון בפרשה. בימים שלאחר מכן התכתשו כותבי הטורים בפרשנויות וניתוחים לרצף המאורעות האלימים, שהחל במפגש הטרגי בין תימנייה מבוגרת שיצאה ללקט עשבים כדי להאכיל את העז שלה לבין שומר שדות רכוב על סוסה שחורה וכלבת בולדוג חומה וקופצנית שנקראה מנרה.

היינו רעבים

מעברת עמק חפר שכנה בתחילת שנות החמישים מדרום לחדרה, בקרבת המועצה המקומית אליכין של היום. על פי עדויות של כמה מתושבי המעברה, סיפר להם יצחק בן אהרן, אז ממנהיגי מפ"ם וחבר קיבוץ גבעת חיים השכן, כי המעברה הוקמה במקום כדי לספק ידיים עובדות בפרדסים ובשדות, במקום מאות הפועלים הערבים שגורשו מכפרי האזור במלחמת העצמאות.

בקיץ 1950 שוכנו במעברת עמק חפר המשפחות הראשונות. הן קובצו על ידי פקידי הסוכנות היהודית ממחנות העולים של עין שמר, אלישיב, ראש העין, בית ליד ועוד מעברות אוהלים. רוב התושבים היו מעולי תימן אך היה גם מספר קטן של משפחות מיוצאי עיראק ופרס. הובטח להם כי בסביבות המעברה החדשה תימצא להם תעסוקה וכי המגורים בבדונים ובצריפים יהיו עדיפים בהרבה על האוהלים שבהם התגוררו.

כל בוגרי המעברה שהתראיינו לכתבה זו זוכרים ומתארים באופן מוחשי את תחושת הרעב שליוותה את חייהם באותה התקופה, לפני קרוב ל-60 שנה. "כולנו עברנו שלוש או ארבע מעברות לפחות לפני שהגענו לכאן והתנאים שמצאנו במעברת עמק חפר היו ממש קשים", מספר מליחי, "אבל חיינו אז חיים מאוד צנועים ומספקים. בבית הספר, למשל, למדנו כל הילדים בגילים שונים עד 14 באותה הכיתה. משפחות שלמות גרו בצריפים או בדונים שגודלם היה שלושה על שישה מטרים. ולכולם היה מקום ומיטה חמה. מהילדות אני זוכר גם הרבה נחשים, עכברים ועקרבים, שהתרוצצו מסביב, ואת השירותים שהיו תמיד בחוץ וללא מים זורמים".

ארוחת צהריים קיבלו ילדי המעברה בבית הספר. יהודה שיבי, בן 68, זוכר את התפריט שהיה כמעט תמיד קבוע – "מרק, סלט כרוב ודג בקלה. היינו שותים גם קקאו ומקבלים פרוסת לחם עם ריבה אדומה או ריבת תפוזים שנעשתה במעברה. תמיד היו בה הרבה מאוד חלקים מהקליפה". גם את כף שמן הדגים שקיבלו הילדים מדי בוקר זוכר שיבי היטב והוא עדיין מעווה פרצוף כשהוא מדבר על טעמו. את ארוחות הערב היו אוכלים בחיק המשפחה. בשר קנו רק פעם בשבוע ולעתים היו מצליחים המבוגרים להשיג בשוק השחור גם תרנגולת זקנה.

"זו היתה מכלאה מגודרת של מאות בני אדם רעבים ללחם וסביבם פרדסים עם תפוזים וקלמנטינות ושדות של ירקות", מספר מליחי. "אי אפשר היה לצפות מהאנשים שלא יגנבו במציאות כזאת". הוא מבהיר כי הגניבות שהבעירו את חמתם של החקלאים נועדו להשקיט רעב ממשי. "לפעמים כשעברנו ליד שדה, היינו תולשים איזה גזר ואוכלים אותו כמו שהוא, עם הקליפה ועם החול. כשהיינו עוברים בשדה של בצל אז היינו אוכלים אותו חי. בחופשות הקיץ אהבנו ללכת לים. זה היה מקום הבילוי היחיד שיכולנו להגיע אליו מעבר למגרש המשחקים של המעברה. שם היינו נשארים לישון על החוף יום או יומיים. בדרך הלוך וגם חזור, היינו יורדים על איזו מקשת אבטיחים. לא היה לנו כסף לקנות אוכל והיינו ילדים רעבים. לא ראינו במעשה הזה כל פשע".

מליחי מספר כי גם במעברה עצמה היו גניבות של מזון, טאבונים נפרצו וסירים שהושארו בלי השגחה על פרימוס היו עלולים להיעלם ולהימצא רק כעבור שעות כשהם ריקים ותחתיתם מצוחצחת.

בעקבות התגברות הגניבות של תוצרת חקלאית בקיץ 51' התלוננו כמה חברי מושבים וקיבוצים מהאזור במשטרת חדרה. הם טענו כי הסחיבות הפכו "מסחריות" וכי כמה מ"תושבי המעברה מצאו להם פרנסה מגניבת פרי הארץ ומכירתו בשוק השחור". סיורי משטרה נשלחו בעקבות התלונות לאזור, אך בארכיונים לא נמצא כל תיעוד לתפיסת גנבים. מפקדי התחנה לא יכלו להקצות כוח אדם נוסף לטיפול בבעיה, הגניבות מהשדות נמשכו והחקלאים פנו אל מנהל המעברה, מרדכי קוסובר. הוא היה אהוב על תושביה והיה מכונה בפיהם "ראש הממשלה, הרב והשדכן שלנו". אך כשגם הוא לא הצליח להעביר את המסר לקיבות הילדים הרעבים, נשכר למשימה שומר השדות והפרדסים משה קום.

השומר וכלבתו

הוא נולד בביילורוסיה ועלה לארץ עם אמו וחמשת אחיו, בעקבות אביו אליהו, שהיה ציוני. כבר מנערותו התבלט משה קום כרוכב מצטיין על סוסים ובקשריו הטובים עם שבטי הבדואים והפלאחים הערבים בעמק חפר. כשהיה בשנות העשרים לחייו התקיפו שני שודדים ערבים את משה ואביו בשדה. משה הרג אחד מהם בחבטה אחת והבריח את השני. לא עזרו ההסברים כי אותה חבטה הפילה את השודד רק במקרה על להב המחרשה, משפחת ההרוג דרשה נקמת דם ומשה הסגיר את עצמו בלית ברירה לידי המשטרה הבריטית. אמו הצליחה לגייס אלף לירות שנדרשו לשיחוד השופט, שזיכה אותו לבסוף מכל אשמה. קום חזר אל העמק ואף אחד מהפלאחים לא העז להתעסק איתו עוד.

לילדי המעברה של אז זכור משה קום כ"שומר עז נפש רכוב על סוסה וחמוש באקדח, שלצדו הולכת תמיד הכלבה מנרה". כיום הוא בן 85 ועדיין מתגורר במושב חיבת ציון השכן. הוא זוכר היטב את הפרשה, אך בעצת בניו סירב להתראיין לכתבה. יחסיו של קום עם תושבי המעברה היו מורכבים. היו לו חברים רבים מבין העולים, אך כשנתפס מישהו מהם גונב מהשדות הוא היה הופך, לדבריהם, ל"חסר רחמים". בכתבות שהתפרסמו בעיתונות בעקבות האירועים במעברה הובאו עדויות של תושבים אשר קום הפליא בהם את מכותיו או שיסה בהם את כלבתו, לעתים גם בילדים או בקשישים.

"אין ילד במעברה שלא קיבל ממנו מכות", מספר מליחי וצוחק. "המאבקים איתו היו חלק ממשחקי הילדות שלנו. היינו בורחים לו בין השבילים, מציבים שומרים שיתריעו אם הוא מתקרב ולפעמים מתעמרים בו כשהרגשנו בטוחים בין גדרות המעברה. אבל כשהוא היה תופס מישהו מאיתנו… אוי ואבוי לו. אז לא היו רחמים. משה היה שומר טוב שעשה את העבודה שלו, אבל לפעמים הוא היה לוקח את הסמכות הזאת ואת כוח הזרוע למקומות מוגזמים".

עד היום חלוקות הדעות אם באותו ערב של יום חמישי, 25 באוקטובר 52', כשפגש השומר משה קום את רזל גדאסי מהלכת בשביל בין פרדסים, הוא עשה את עבודתו נאמנה או לקח את הסמכות וכוח הזרוע למקומות מוגזמים. מה שברור הוא שהמפגש הזה הדליק את הניצוץ שהביא לתבערה הגדולה.

לטענת תושבי המעברה, כפי שהובאה בעיתוני התקופה וכפי שהיא מסופרת עד היום, גדאסי יצאה בשעת ערב מביתה כדי לאסוף עשבים רטובים, שישמשו אוכל לעז שלה, שהוחזקה קשורה לבדון המשפחה. בדומה לנשים חרוצות אחרות שגידלו עז או שתיים במשק חי קטן במעברה, אספה גדאסי באותו היום כמות כפולה של עשבים, כדי שתספיק לעז גם לשבת. בכמה מהעיתונים נכתב כי בזמן שפגשה את קום, נמצאו בין צרורות עשביה גם חמישה קילו פרי הדר. במקומות אחרים נכתב 20 קילו בוטנים. על כולם מוסכם כי קום, אשר נשאר רכוב על סוסתו, פיזר את חבילותיה של גדאסי במקל או אלה, וכי כלבתו מנרה תקפה והפילה את האשה.

גדאסי חזרה אל המעברה בוכייה. נשים שיצאו לקראתה עזרו לה להיכנס לביתה וטיפלו בפצעים ובחבלות שנגרמו מנשיכות הכלבה ומהנפילה. בזיכרון הקולקטיבי של יהודי תימן היתה טבועה כבר אז צלקת כאובה מתקיפות קודמות של נשים תימניות שיצאו לקושש עשבים או זרדים. הדיווח הראשון של תקיפה כזאת התפרסם בעיתון "הפועל הצעיר" בשנת 1913: במושבה רחובות תפס איכר מקומי אשה תימנייה, שיצאה ללקט זמורות יבשות בכרם לשם הבערת הטאבון, והשפיל אותה. בעקבות "המקרה ברחובות" התפרסמו "המקרה בפתח תקוה" שבו הותקפה מקוששת זקנה, "המקרה בחדרה" שבו הותקפה נערה ותכשיטיה נתלשו מעליה, ועוד שלל "מקרים" בעלי אופי דומה במושבות אחרות.

מעדויות אנשי המעברה מתברר כי דבר ה"מקרים" ידוע ומוכר כיום לכולם, אך לא ברור אם כבר אז, בתחילת שנות החמישים, הוא היה נוכח בתודעתם ואם שייכו את המקרה של גדאסי לרצף המקרים מתחילת המאה.

נקמת הצנחן

מזג אוויר נעים שרר ביום שישי, למחרת ההיתקלות בפרדס בין משה קום לרזל גדאסי, שתיקרא מעתה "המקרה בעמק חפר". רבים מהחיילים תושבי המעברה חזרו לחופשת השבת, וכמה מהגברים עוד הספיקו, לאחר יום העבודה הקצר, לקנות בשוק השחור קופסת שימורים או נתח בשר, תוספת לארוחת הערב. הנשים היו עסוקות בהכנות לקראת השבת. רצפות הצריפים נשטפו, תבשילים הותקנו וכבסים התנופפו מכל עבר תחת שמש אוקטובר המלטפת. ילדי המעברה, כהרגלם, שיחקו כדורגל במגרש הסמוך ומשה קום נראה רוכב על סוסתו בשבילי הפרדסים. התלוותה אליו, כמו תמיד, כלבתו מנרה.

גם עובדיה גדאסי, בנה החייל של רזל, יצא באותה השבת הביתה. הוא שירת ביחידת הצנחנים הצעירה של צה"ל ומתואר עד היום על ידי יוצאי המעברה כבחור "כריזמטי, חסון ואמיץ". כששמע מאמו על התקרית בפרדס הוא כינס בצריפו לאחר ארוחת הערב את שלושת חבריו הטובים, יפת אבידר, יוסי בארי ומשה שהיבי, גם הם חיילים בחופשה. לאחר התייעצות קצרה הם החליטו לצאת למחרת עם בוקר אל הפרדסים ולנקום בשומר קום.

מיד עם סיום תפילת שחרית של שבת, הצטיידו ארבעת החברים באלות ויצאו לארוב לשומר. הם צירפו לחבורה את זכריה סמינה, עובדיה מליחי ואת הילד יהודה, אחיו הצעיר של משה שהיבי, כדי שישמש פיתיון. "הייתי אמור להסתובב בשבילים ולאכול קלמנטינות בתקווה שמשה קום יתפוס אותי", הוא מספר על תפקידו ומתאר איך הנערים והחיילים הסתתרו בינתיים בין העצים. כעבור כמה שעות של המתנה משה קום לא נראה באופק וגדאסי החליט בצער רב לקפל את המארב.

כשקרבה החבורה אל המעברה, נראה לפתע קום דוהר על סוסתו מרחוק. גם תיאור המפגש בין קום לארבעת החיילים בחופשה רווי גרסאות. הילדים ששיחקו במגרש הסמוך טוענים כי בעיצומה של הקטטה שלף עובדיה גדאסי את אקדחו של קום וירה אל עבר הכלבה. כך גם נכתב בכמה מעיתוני התקופה. משה שהיבי, שהיה אחד התוקפים, טוען בתוקף עד היום ש"לא נורתה ירייה". אחרים תיארו את עובדיה גדאסי מסתער על הכלבה ופוער את לסתותיה בידיו, עד שייללה מכאב. בעיתון "הארץ" נכתב ש"תוקפיו לא חסכו 'מהלומות מתחת לחגורה'" וסמינה, שהיה גם הוא בחבורה, מתעקש בכלל ש"משה קום היה זה שהתחיל ושיסה בנו את הכלבה".

כשהסתיימה הקטטה נסה הכלבה מהמקום כשהיא מדממת, הסוסה נלקחה אל המעברה ונקשרה אל המקלחת הציבורית, האוכף הושלך אל המחראות ומשה קום נותר לבדו בשדה, חבול וחסר הכרה.

אינתיפאדה במעברה

"בסביבות השעה שתיים בצהריים ראינו ג'יפ משטרה מתקרב אל המעברה", מספר צדוק מליחי. "זה היה מוזר שרכב נכנס למעברה ועוצר ברחבה המרכזית בשבת". גם סמינה התפלא לראות רכב משטרתי בלב המעברה כשיצא מביתו בדרך לתפילת מנחה ולימוד תורה בבית הכנסת. "שני שוטרים יצאו מהרכב", מספר מליחי. "למזלם הרע, האדם הראשון שפגשו היה שיכור המעברה. קראו לו מנחם שארמה והוא היה הר אדם, איש חזק בצורה קיצונית".

מעדויותיהם המאוחרות מתברר כי סמל המשטרה משה פרידמן והשוטר שליווה אותו התעלמו משארמה ויצאו לחפש אחר עובדיה גדאסי. שארמה צעד בכבדות אל הג'יפ, הטיח בנהג תוכחה על חילול השבת ולטענת הילדים מילמל עוד הרבה דברים שאף אחד לא ממש הבין. כשהבחין שארמה כי בנוסף לנהג יושב ברכב גם השומר משה קום, הוא דרש שהאחרון יוסגר לידיו, החל לחבוט בג'יפ וניפץ באבן את אחת משמשותיו. אחר כך עקר שארמה את אחת מדלתות הרכב. משה קום והנהג יצאו ונסו על נפשם.

הסמל פרידמן והשוטר לא ידעו מה התרחש בהיעדרם והמשיכו בחיפושיהם. שארמה, שיכור מההצלחה, יצא בעקבותיהם. בדרך הצטרפו אליו עוד עשרות מתושבי המעברה ששמעו כי הניס את משה קום ואת נהג הג'יפ. בתוך דקות נוצרה מהומה מסביב לשני השוטרים. החלו דחיפות. במהרה הן הפכו למכות. עשרות תושבים חבטו בשוטרים מכל עבר. כשהבין הסמל פרידמן כי סכנה מוחשית נשקפת לחייהם, הוא החליט לברוח גם כן. על פי הפולקלור המקומי חגג שארמה את גירושם של השוטרים מהמעברה כשהפך את הג'יפ הנטוש בשתי ידיו. לתיאור זה אין ביסוס מעדויות השוטרים.

שלושת השוטרים המבוהלים דיווחו בטלפון לתחנת משטרת חדרה על התקרית במעברה ודרשו תגבורת של 300 שוטרים. בעיתון "הארץ" מסופר על תגובת מפקד הנפה ש"השיב על כך שהם נמצאים עדיין תחת רושם האינצידנטים ולכן המספרים הם מוגזמים. לדעת הקצין יוכלו להספיק 25 שוטרים".

מפקד התחנה, המפקח פישר, החליט להגיב במהירות. הוא רוקן את התחנה מכל שוטריה ויצא בראש כוח שמנה 25 שוטרים ושלושה כלי רכב למבצע מעצרים נרחב במעברה. גם שלושת השוטרים שהותקפו כמה שעות קודם לכן הצטרפו. עכשיו היו ברשימת המבוקשים שלהם גם שארמה השיכור ועוד כמה דמויות שהצליחו לזהות.

שיירת מכוניות המשטרה הגיעה למעברה קצת אחרי חמש בערב. הפעם החנו את כלי הרכב מחוץ לשער ושמירה הוצבה עליהם. שאר השוטרים חולקו לשני כוחות בפיקודם של פישר וקצין נוסף. הכוח בפיקודו של פישר, שכונה בפי תושבי המעברה "השריף", צעד אל צריפו של עובדיה גדאסי. הכוח השני יצא לסריקות אחר חשודים במעברה.

הכוח של פישר איתר את גדאסי ליד צריפו. השוטרים ביקשו לעצור אותו אך הוא סירב, בטענה כי הנו חייל ואין בסמכותם לעשות כך. השוטרים התעקשו וניסו להפעיל כוח. בתוך דקות הם הוקפו המון זועם שמחה על ניסיון המעצר ועל חילול השבת. גם הפעם הפכו הקריאות במהרה לדחיפות. עשרות מתפללים יצאו מבית הכנסת והצטרפו אל המהומה. השוטרים בתגובה שלפו אלות. עשרות מתושבי המעברה תלשו קרשים מגדר בית הספר והשיבו מהלומות. אבנים הושלכו מכל עבר. גם הפעם היתה ידם של תושבי המעברה על העליונה.

הקצין פישר העיד אחר כך איך הרגיש כי "סכנת חיים מוחשית נשקפת לכוח". הוא הורה לשוטרים לסגת. בתוך דקות הפכה הנסיגה למנוסה מבוהלת. השוטרים ברחו על נפשם, אך כמה מהם נתפסו והובלו אל הרחבה המרכזית של המעברה. שם התקבצו עשרות תושבים שהיכו בהם מכל עבר. ילדים ונשים זרקו חול לעיניהם, מדיהם נקרעו, שעונים נתלשו מידיהם. יהודה שיבי זוכר איך בחורה אחת גנבה להם את המשרוקיות ומילאה אותן בחול.

רק כעבור כעשרים דקות הצליחו כל השוטרים להיחלץ בשן ועין משטח המעברה. קצתם סבלו משברים בגפיים, אחרים מחבלות קשות בכל חלקי הגוף. לפחות חמישה מהם פונו בהמשך הערב לקבלת טיפול בבית חולים. לאחר שהשברים קובעו וגובסו, והפצעים נחבשו, נאספו השוטרים בחזרה אל התחנה כדי שיוכלו להשתתף במסדר הזיהוי ההמוני שתוכנן לבוקר שלמחרת. ארבעת החיילים שתקפו את משה קום לא חיכו להם. הם ברחו באותו הלילה מהמעברה ושבו ליחידותיהם.

"לא יכולתי לסבול מצב זה, כי על כף המאזניים היתה לא רק הפרסטיז'ה של המשטרה, אלא גם של מרות המדינה", צוטט בעיתון "מעריב" מפקד הנפה יצחק אבינרי, כשהסביר את המניע למעצרים ההמוניים בבוקר יום ראשון, 26 באוקטובר 52'. אך הציבור בארץ לא היה צריך לחכות לעיתוני הערב כדי ללמוד על מסכת האירועים האלימה. מהדורות החדשות ברדיו סיפרו על המעצרים כבר משעות הבוקר המוקדמות. הידיעות והשמועות עברו כשריפה בשדה קוצים וליבו את האש שנדלקה באותו הבוקר בעוד עשרות מעברות בכל רחבי הארץ.

גל הפגנות

חורף 1951, שנה לפני התקריות במעברת עמק חפר, זכור עד היום לישראלים רבים מבני 60 ומעלה, כאחד הסוערים והקרים ביותר שידעה המדינה. בשיאו, שהגיע בסוף דצמבר, שטף גשם עז את הארץ במשך כמה ימים ללא הפסקה. דרכי הגישה ליישובים מרוחקים נותקו, מאות בתים הוצפו ואלפי בני אדם מצאו את עצמם בשיאה של הסופה בלי קורת גג. מי שנפגעו במיוחד היו 65 אלף תושבי המעברות. קרוב ל-10,000 מהם פונו באותו החורף ליישובים שכנים ולמחנות צה"ל, לאחר שהוצפו או התמוטטו האוהלים, הבדונים, הפחונים והצריפים שבהם התגוררו.

גם ילדי מעברת עמק חפר פונו באותו החורף למשך עשרה ימים רצופים בתקופת חג החנוכה למשקים וקיבוצים בסביבה. עבורם זה עדיין זיכרון מתוק, בעיקר בשל "מקלחת ראשונה בחיים עם מים חמים זורמים, ואסלה לבנה, שנמצאת בחדר שירותים פרטי, שצמוד ממש למבני המגורים", כפי שאומר צדוק מליחי. גם החשמל שהאיר את מקלטם הזמני הרשים את ילדי המעברה, שפגשו בו קודם רק במקומות ציבוריים או בחתונות.

המדינה נזעקה לעזרת העולים. הצבא גייס גדודי מילואים, מצילי חוף תל אביב נקראו לשוב מחופשת החורף עם החסקה שלהם כדי לסייע בחילוץ הטובעים ומטוסי חיל האוויר הצניחו כיכרות לחם ליישובי הנגב המנותקים. בדיון חירום שנערך בכנסת סקרה את המצב במעברות שרת העבודה אז, גולדה מאירסון. היא סיפרה עד כמה גופי הממשל מתפקדים היטב, טענה כי האשמה נמצאת בפגעי הטבע וקראה לציבור להתנדב ולעזור.

בסופה של ישיבה סוערת במליאה הוחלט "לשלוח מעל במה זו עידוד והוקרה לעולים במעברות". הוכרזה גם מגבית למענם, במטרה לגייס שלושה מיליון לירות בתוך שלושה חודשים. כעבור חצי שנה נאספו 120 אלף לירות בלבד, פחות מחמישה אחוזים מהסכום המיועד. בביטאון ההסתדרות "דבר" רמזו כי הכישלון נבע בין השאר ממגבית מתחרה שהקימה המפלגה הקומוניסטית (מק"י), שגייסה כספים לילדי המעברות בעיקר בסקנדינביה, תוך השמצת "'הריאקציה הציונית' שהובילה למצב".

חלפה שנה. עם בוא חודש אוקטובר 52' התכסו שמי הסתיו עננים, גשמים ראשונים ירדו לפרקים ושלל הבטחות הפוליטיקאים באשר לפתרונות דיור הולמים, לא קיבלו כל אחיזה בשטח. עד היום חלוקות הדעות אם זו היתה התפרצות ספונטנית או שהיתה איזו יד מכוונת, אך אפשר לקבוע כי "המקרה בעמק חפר" השפיע על גל הפגנות ומרידות שהתעורר מיד במעברות נוספות.

בשעות הבוקר המאוחרות של אותו יום ראשון, 26 באוקטובר, יצאו כ-150 מתושבי מעברת כפר סבא בצעדה לכיוון בניין המועצה בדרישה למציאת פתרונות דיור סבירים לקראת החורף. לאחר שראש המועצה סירב לפגשם, נשארו המפגינים לשבת על מדרגות הבניין כל הלילה והכריזו על שביתה. למחרת היום הוכפל מספרם. נציגיהם זכו לבסוף לפגישה עם ראש המועצה רק לאחר שצעיר בן 28 פרץ לבניין, תוך כדי שבירת שמשה. הוא נפצע בידו, נעצר על ידי המשטרה וביום שלמחרת תואר בעיתון "דבר" כסתם "חמום מוח".

עוד באותו הבוקר, מאות מתושבי מעברת חירייה יידו אבנים וניפצו את גג הרעפים וחלונות בית הספר שבמעברה. הם מחו על התוכנית להוציא את קצתם מהאוהלים ולשכנם מחדש בצריפים שהוקמו במרחק שלושה קילומטרים מביתם, ללא שביל גישה, מים זורמים או חשמל.

בשעות הצהריים של אותו היום יצאו כשלושים נציגים ממעברת עיר המפרץ, ליד חיפה, למחאה מול בית הסוכנות היהודית בעיר, בטענה כי למרות ההבטחות בעקבות החורף שעבר, כביש הגישה אל המעברה טרם נסלל והם חוששים כי ינותקו מכביש עכו-חיפה עם בוא הגשמים. באותה העת בדיוק יצאו עשרות מתושבי מעברת ראש העין לתל אביב כדי למחות על העברת באר מים שנמצאה בתחום המעברה, לידי חברת מקורות.

ביום למחרת הצטרפו לגל ההפגנות כ-1,500 מתושבי מעברת בית ליד, שדרשו פתרון דיור לקראת החורף. הפגנות על רקע דומה נערכו במעברות סקיה, רחובות, טירה ובכפר העובדים מסילת ציון, הקרוב לירושלים. שם התמרמרו על מחסור במקומות עבודה.

שחרור העצורים

עצורי מעברת עמק חפר הובלו לתחנת משטרת חדרה בשלוש משאיות תחת אבטחה כבדה של שוטרים חמושים. לאחר חקירה ראשונית נשארו בחדרי המעצר 39 חשודים, נגדם התגבשו כתבי אישום. כל האחרים שוחררו עד הלילה. כמה מהעצורים העידו כי נחקרו באלימות קשה, שנתפסה בעיניהם בעיקר כנקמה מצד השוטרים על פציעת חבריהם. העצורים טענו כי נעשה להם עוול, והחליטו להכחיש בחקירות כל מעורבות בקטטה ולא לשתף פעולה עם השוטרים עד שיזכו לפגישה עם עורך דין או עם נציגי המעברה.

במשטרת חדרה נערכו למעצר ממושך והזמינו ממשטרת חיפה מנות מזון נוספות, באישור הממונה על ההספקה בנפה. אך העצורים לא היו זקוקים לכך. לדברי מליחי, על פי המסורת שהיתה נהוגה בתימן, יצאה שיירה של בני המשפחות מהמעברה עם סירים מלאים בג'חנון, קובנה ועוד מאכלים תימניים מסורתיים של שבת בשביל העצירים. בדיווחי המשטרה נכתב כי "השיירה תרמה להלהטת הרוחות וחיזקה את רוחם של בני המעברה שהמתינו למשפטם".

ראש הממשלה בן גוריון שלח באופן בהול את מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב ואת חבר הכנסת ישראל ישעיהו, נציג מפא"י ואיש העדה התימנית, לאסוף עדויות ממקום האירוע. הם פגשו את העצירים, את מפקד הנפה אבנרי ואת ועד המעברה, שהורכב משמונה חברים, בהם הרב, השוחט ו"עיראקי אחד", כפי שציין בן גוריון ביומנו.

מפגש העצורים עם ח"כ ישעיהו חיזק את רוחם. סמינה זוכר איך העבירו את הלילה כולם בתא אחד, בשירה עולצת ובריקודים לאור נרות. גם דבר המהומות במעברות האחרות הגיע לאוזנם ושיפר את ההרגשה ואת הביטחון העצמי מול השוטרים בחדרי החקירות.

בן גוריון קיבל את ישעיהו וארגוב לפגישה מיד כשחזרו לירושלים. בסיכומה הוא ציין ביומנו את המלצת המזכיר הצבאי ארגוב, שטען כי יש לשחרר את העצורים מיד "ולחסל עד כמה שאפשר העניין". מנגד הועלתה הסתייגותו של מפכ"ל המשטרה, שגם היא תועדה ביומן: "יחזקאל סחר חולק על מסקנה זו. שוטרים הוכו. חיסול יעשה רושם רע על השוטרים ויחנך שאר המעברות לבזות השוטרים והחוק".

בסופו של דבר ניצח הפרגמטיזם הבן-גוריוני וביום שלישי בבוקר הובאו 22 מהעצורים בהליך מזורז לבית משפט השלום בנתניה. התובע מטעם המשטרה, הקצין פרנקל, ביקש באופן מפתיע להקל בדין עם הנאשמים. כך גם ביקש מהשופט מנהל המעברה קוסובר, שהבטיח כי מקרים כאלו לא יישנו בעתיד. על הנאשמים שהודו בתקיפת השוטרים נגזרו 15 לירות קנס. על שלושת הנאשמים שכפרו באשמה – 50 לירות או חודש מאסר. למחרת שוחררו כולם בערבותו האישית של קוסובר, שגם הבטיח כי ישלם את הקנסות מתקציב המעברה. ככל הידוע, כל החיילים שהיו מעורבים בתקיפתו של משה קום לא נשפטו על מעשיהם.

כעבור יום פסקו בהפתעה כל ההפגנות במעברות השונות ברחבי הארץ. כל עיתוני התקופה תמהו על העיתוי ועל העובדה שכולן פסקו באחת. בעיתון "דבר" נטען כי זו היתה ההוכחה לכך שאנשי מק"י וחירות הם שעמדו מאחורי ההתפרעויות המאורגנות, שהיו "פרי הסתה מופקרת". עיתוני מק"י וחירות הכחישו וטענו כי המצוקה, בכל מקום ומקום, הובילה את האנשים לצאת את בתיהם ולמרוד.

גיבורי ילדות

"עצורי המעברה הפכו לגיבורי הילדות שלנו", מספר מליחי המתגורר כיום באליכין. "כל מי שלקח חלק באירוע הרגיש על הגובה בעקבות המקרה", מחזק יהודה שיבי, תושב אליכין גם הוא, את דבריו ומוסיף כי "המבוגרים הרגישו שמצאו דרך לפרוק זעם שהצטבר אצלם במשך תקופה ארוכה כנגד הממסד. אנחנו, הילדים, סתם נהנינו מכל המהומה ששברה את השגרה במעברה".

בעקבות האירועים עבר הטיפול במעברת עמק חפר לידי משטרת נתניה. המועצה המקומית אליכין, שהוקמה ליד המעברה ב-55' ואוכלסה בעיקר בתושביה, נמצאת בתחום אחריותה של תחנה זו עד היום, למרות קרבתה הגדולה לחדרה.

משה קום המשיך לשמור בפרדסים ובשדות. במהרה חזרו יחסיו עם תושבי המעברה לקדמותם, במיוחד לאחר שלדבריהם "הוא נהיה הרבה יותר רגוע ופחות תוקפני". רובם לא נטרו טינה וכמה מהם שומרים איתו על קשרי ידידות עד היום.

במשך ימים אחדים לאחר המאורעות המשיכו להתכתש מעל דפי העיתונים דוברי המשטרה ותומכיהם של תושבי המעברה. ח"כ ישעיהו מסר לעיתונאים כי לדעתו "המשטרה שגתה במקרה זה ולא היה כל צידוק לריכוז כוח משטרתי גדול נגד תושבים הידועים כשלווים ושקטים". קצין העיתונות של המשטרה, יגאל מוסינזון, פירסם בתגובה הודעה מטעמו. הוא גינה את "אמצעי התקשורת שלא נקטו סיקור הוגן למאורעות שהתרחשו במעברה, בכך ששמעו רק צד אחד". עוד אמר מוסינזון, כי גם בעבודת הוועדה שמינה ראש הממשלה יש פגם בכך ש"לא בדקה את עדויות השוטרים". מוסינזון הציג לעיתונאים את מדי השוטרים שנקרעו, את עדויותיהם הכתובות וציין את העובדה כי אף לא אחד מתושבי המעברה נפצע מאלימות השוטרים במהומה.

דברי הביקורת על תושבי המעברות שהתקוממו באותו היום נשאו אופי עדתי בולט. בתיאורי ההפגנות נערכה הבחנה ברורה בין בני עדות המזרח לבין דוברי האידיש המעטים, שעוד נותרו באותו החורף במעברות. בכל מקום דאגו לבדל בין שתי הקבוצות ולהדגיש את אי מעורבותם של האשכנזים במהומות.

בחלק נכבד מתיאורי המהומות הוצגו המזרחים כנצלנים התלויים בחסדי המדינה, או כפי שניסח זאת כתב "דבר השבוע" בסיכומו של אותו גל הפגנות: "וכל זה למה? משום שבמשך שנים הרגלנו את עצמנו ואת העולים למחשבה, שקליטת עלייה – פירושה תשלום דמי בטלה ממש". כתבי העיתונים תיארו שוב ושוב את העולים מארצות ערב כ"פרימיטיבים", "בטלנים", "יושבי בתי קפה", "חמומי מוח" ו"חסרי תרבות". אחדים מהם ציינו גם שהעולים מזניחים את ילדיהם, שהם גנבים ושכדאי שיגידו תודה על כל מה שהמדינה עשתה בשבילם. במקרים הקיצוניים ליוו את הכתבות בדיחות חסרות טעם ומתנשאות על מצבם העגום של העולים.

כתבה שהתפרסמה ב"העולם הזה", להבדיל, סיכמה את ההתקוממות בנימה אוהדת: "בעשרות מעברות בכל קצווי הארץ סערו השבוע רוחות אלפי עולים, אשר יצאו, בפעם הראשונה במאורגן, הוכיחו לשאר האומה מה חזק כוחם. עסקני מפלגות שפרנסתן תלויה ברוחות הנושבות בבדונים, עבדו שעות נוספות, מיהרו לעבד את הקרקע הפורייה… מכות, שביתות, מצורים, חלונות מנופצים ושוטרים מותקפים היו התוצאות".

אך במהרה חדלו גם אמצעי התקשורת מעיסוק בפרשה וסיפור המרד במעברת עמק חפר נקבר הרחק מהתודעה הציבורית של המדינה הצעירה. ככל הידוע, פרט להערת שוליים בספר שנקרא "המסכה – מבוא לאסטרטגיה אתנית של המשטרה במדינת ישראל" מאת ד"ר אהרון יצחקי, לא תועדו האירועים בספרי ההיסטוריה או במחקרים שעוסקים בתקופה. וכך, ניצניו של המרד המזרחי המאורגן הראשון, שהקדימו בשמונה שנים את מאורעות ואדי סאליב נשכחו מדעת הציבור, אך לא מזיכרונם של כל המעורבים בו.*

shayf@haaretz.co.il

כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: